צמח שמתעקש לגדול באדמה שהמכונה שחקה

לעתים נדירות אני בוחן את הפריטים המוצגים באירועי פתיחה של תערוכות אמנות או מנסה לפענח את שפת הסמלים שלהם, אם היא קיימת. לרוב אני חושב על ההקשר של מעשה התלייה. אני מתכוון לתליית תמונות על קיר במקום כלשהו, ציבורי למחצה, שאנשים באים אליו לבושים בקפידה כדי לראות עבודות אמנות ולשתות כוסית יין או סודה. זאת, בשעה שהקיר בביתו של המבקר בתערוכה עמוס בחפצים שהוא בקושי זוכר את פרטיהם, כי אלה הפכו זה מכבר לשגרת יומו.

אז מה באמת מביא אנשים לתערוכות אמנות? אל תספרו לי שאנחנו הולכים לתערוכה מתוך רצון להזין את הנפש או לצרוך אמנות גבוהה וכל השטויות האלה. בלבול רב מאפיין את היחסים שבין המבקר לעבודות המוצגות בגלריות לאמנות עכשווית, במיוחד אם הוא משווה אותן לאובייקטים שראה ברחוב כמה שניות לפני שנכנס לתערוכה. המבקר בתערוכה אולי תוהה: האם זו אמנות? מה אני עושה פה? מי אני?

אמנות עכשווית אינה מנותקת ממקום התצוגה שלה, מנסיבות התערוכה ומהקהל שאליו היא פונה. כל המרכיבים האלה הם חלק מהתערוכה עצמה ויוצרים אמירה. שאם לא כן, תערוכת אמנות היא פעולה כפייתית במקום מרוחק שנועדה לפיזור חיוכים ניאו-ליברליים. התנאי הוא שמאזן יחסי הכוחות יהיה ברור, מוסכם ובלתי ניתן להפרה; כשאמן צבעוני מדוכא בסביבתו המקומית או אמנית המדוכאת על-ידי הפטריארכיה מציגים בגלריה לבנה, בעיר לבנה, מול קהל לבן – התכונות המיוחסות למשחרר ולמשוחרר באופן כאילו נצחי אינן מתערערות.

בתערוכה “רְאָיָה” יחסי הכוח הללו נשברים, בכוונה סמויה או שלא בכוונת זדון. משולש האמניות – מגרמניה, פלסטין וישראל – נראה כקלישאה טרגית. ניתן לדמיין בקלות את האמנית הגרמנייה מארחת את האמנית הפלסטינית ואת האמנית הישראלית, מזמינה קהל שמאלני מלא הערצה לעצמו ולשלום שלהנחלתו במזרח התיכון הוא תורם בעצם נוכחותו בתערוכה; מצב נורמטיבי אחר הוא שהאמנית הישראלית מארחת את שתי האמניות, הפלסטינית והגרמנייה, בתל-אביב, בירת האמנות, עם קהל שמאלני אחר, שמריע ארוכות והולך לנוח על משכבו בהנאה לאחר שהשלה את עצמו שרק בזכותו מתקיימים פלורליזם ונאורות שמאפשרים לאמנית פלסטינית להציג אמנות; רק בזכותו מוענקת לה האפשרות לראות עולם ולהכיר אמנית מגרמניה.

מאחר שמלכתחילה התייחסתי להקשר, אטען שאירוח התערוכה בשטחה של האמנית הפלסטינית אינו דבר מובן מאליו. בעוד שברלין ותל-אביב סבורות שהן פיענחו את הקודים של האמנות העכשווית ומורכבוּת הצגתה, נצרת אינה מקום מובן מאליו לאירוח תערוכה כזאת. לא משום שנצרת מפגרת, שהרי נצרת היא ערש הקולנוע הפלסטיני העצמאי העכשווי, אלא משום שסביר להניח, תיאורטית, שנצרת תלך בעקבות ברלין ותל-אביב בדרכי התצוגה של אמנות עכשווית. הדבר אינו מובן מאליו כיוון שהשאלות הנוגעות למורשת, לאמנות העכשווית ולאופני הצריכה שלהן עודן פתוחות, וכיוון שבנצרת טרם נפלה הכרעה בשאלה “האם זו אמנות?” ועוד אין מענה לשאלה “מה אני עושה פה?”, בוודאי ובוודאי אין תשובה על השאלה, “מי אני?”.

כמי שמכיר את מנאר זועבי מקרוב, היא אינה משתמשת בסוגיות הפוליטיות והמגדריות כקישוט והצדקה למפעל האמנותי שלה. היא לא מזמינה לכאן את אסנת בר-אור ואת ברבל רוטהר כדי להעצים את החברה המקומית ולחשוף אותה לגוף הידע של האמנות המערבית, אלא להפך: התערוכה נוצרה תוך היפוך יחסי הכוח בין מוסד האמנות לאובייקטים המוצגים בו, בין האמן למתווכיו, בין הנתין לפטרון לענייני אמנות. האמניות בתערוכה יוצרות ומציגות תוך שהן מסתבכות בתהייה הקולקטיבית: “מה אנחנו עושים פה?”.

מה שמקשה על השאלה, ולמעשה הופך אותה למעניינת ואפילו אירוטית, הוא ששלוש האמניות באות עם יצירות שאינן נושאות מסרים מוכנים מראש בדבר הבשורות של הקולוניאליסט או ההבטחה של האדם הלבן שמגיע מעבר לים ונושא איתו את השלום, הציביליזציה, בתי-האופרה והגלריות המלמדות גם את השפה ה”חיה”. העבודות המוצגות בתערוכה זו מייצרות מחדש את הגלריה כמי ששואבת את משמעותה מהאבסורד של קיומה ולא מהקיפאון שלה, מהדיון שהיא מעוררת בקרב המבקרים ולא מהקונסנזוס, מהדאגה שהיא מעוררת בקרב עוברי אורח שרואים התקהלות, ולא מקהות החושים.

ה”ראיה” המחברת בין היצירות של מנאר, אסנת וברבל היא הראיה לחיים, לפריון והתרבות היצורים, היא נחיל הדבורים העובדות על גוף דומם או גופה מתה, צמח שמתעקש לגדול באדמה שהמכונה שחקה, הנוזל שמטפטף ללא הפסקה את הקיום החדש מתוך גופת האובדן.

התערוכה “Evidence” – دليل – רְאָיָה” היא פרי שיתוף פעולה של האמניות מנאר זועבי (נצרת), אסנת בר-אור (פרדס-חנה) וברבל רוטהר (ברלין), והיא מוצגת בבית התרבות והאמנות, רח’ 6089, העיר העתיקה, נצרת. (ליד Al Mutran Parking ב- Waze App) טל’: 04-6576322, ימי ב’, ג’, ד’, ו’ – 10:00-18:00, ימי ה’, שבת – 10.00-15:00)

נעילה: סוף יוני