תערוכתו של דוד בן-הרא”ש, “דומם-מנוע”, היא אחת התערוכות הרעננות והיפות שראיתי לאחרונה. בן-הרא”ש בחר להציף את משטח הלובי-גלריה בתל-אביב באלמנטים פיסוליים היברידיים המרפררים לתרבות גבוהה ונמוכה בו בזמן ויוצרים תלכיד מרתק. אני עוקבת אחר עבודתו זה כמה שנים, והתרשמתי גם מן העבודה הפיסולית העדינה שהציג בתערוכה “כתמים והחתמות” בגלריה לאמנות בנצרת, מן העבודה בתערוכה “חרוזים שבורים” בגלריית אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שאצר חיים מאור, ומעבודתו במוזיאון אשדוד, שהוצגה בתערוכה “עד שתצא מקולי”. אולם רק עתה, בתערוכת היחיד הראשונה שלו, נפרשת במלואה השפה הפיסולית שלו, שפה פואטית מאוד ועם זאת חודרנית עד כאב. האסתטיקה של היומיום של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל נפרשת בניתוח רוחב, והמינימליזם המהודק שבו היא עשויה כומס בתוכו משמעויות דחוסות.
בעבודה “סונטה למכסה מנוע על גרנד פיאנו” מוצרנת הצלבה בין פסנתר הכנף, סמל התרבות המערבית הקלאסית, למנעד החפצים המעטרים את “המכונית הישראלית” – נעלי בובה קטנות התלויות על האגזוז, הדיסק התלוי מול השמשה, הכבוד המוגזם המוענק לצופר. רק הטסות המוגזמות של הגלגלים חסרות. זו היא הכלאה מדהימה שמשטח המגע שלה הוא הצורניות השווה בין מכסה המנוע של המכונית לכנף הפסנתר. מעל לפסל הזה, בעיני אחד הפסלים המרתקים של האמנות המקומית העכשווית הצעירה, מצוי עיבוד ויזואלי של ה”שטיחונים לרכב”, אף הוא פריט שולי במכלול הקרוי “אוטו”. דוגמת השטיחונים מואדרת והופכת לאמנות דקורטיבית התלויה על קיר, ברפרור לאמנות הגיאומטרית של ריילי ואחרים.
דומה כי התערוכה שמה לה למטרה לחקור את היקום האונטולוגי של החפצים השגרתיים, הסמויים מן העין, פחותי הערך לכאורה, שדבקו בהם סממני הזולות והעוני, התחליפיות והמלאכותיות. בעבודה “מזנון” מובעת “התשוקה הישראלית אל העץ האירופי” כשהיא נארזת בארבעה תצלומים ממוסגרים, פשוטים למראה. לא רק המזנון דמוי העץ מוטעם כאן, אלא תרבות אסתטית שלמה של “הפרקט המלאכותי” וה”דק” – שני הסממנים הבולטים של הבית הישראלי המשודרג.
גליל מאורך צבוע ורוד הנע אנה ואנה ללא תכלה וללא תוחלת מוצג בעבודת הווידיאו בתערוכה, המעניקה נוכחות למיכל הגז השגרתי, חפץ גדול ממדים מפח אפור, ה”דבוק” לכל דירה שבה חיינו. הצביעה המפתיעה בוורוד כמו מהפכת את המגדר של מיכל הגז, מרפררת למיכלי הגז המדמיע שנשים נושאות לעתים בתיקן כמגן מפני תקיפה. למכלול זה מצטרף נר הנשמה המלאכותי עם הלהבה מפלסטיק המצוי בחללו של כל בית-כנסת כיום. בתערוכתו של בן-הרא”ש הנר מונח על הרצפה, כנתון למרמס רגלי המתפללים. לצדו – פסל המעצים את הגפרור, ההדלקה העומדת “לשרוף את המועדון”, כדבריהם הבלתי נשכחים של חברי הגשש-החיוור על אוהדי בית”ר ירושלים.
בשיחה עימי ציין בן-הרא”ש את האמן יגאל נזרי והעבודה הקלסית שלו “טייגר” כמהדהדים וכמשפיעים על יצירתו. ואכן, נדמה כי הנזיריות החותכת שהציג נזרי בתערוכתו הראשונה והאחרונה שרויה גם על תערוכה מרשימה זו. יחד עם תערוכתה של ורד נסים, המוצגת כיום בגלריה האוניברסיטאית, מוצג לנגד עינינו רפרטואר ההמשגות והחפצים שבעזרתם מציגות הגבריות והנשיות המעמדיות, המזרחיות, את עצמן כיום, באסתטיקה עם עומק רגשי נוקב.
***
דוד בן-הרא”ש, “דומם-מנוע”, הלובי – מקום לאמנות, תל-אביב. אוצרת: נעמה לוריא, נעילה: 26.3.16