קצרים מלונדון

רשימות מקפטריות של מוזיאונים – סוזן פיליפס ופרנק אאורבך בטייט בריטן

הביקור בתערוכתו של הצייר פרנק אאורבך במוזיאון טייט בריטן בלונדון מלווה בפסקול הבוקע מעבודת הסאונד המונומנטלית של סוזן פיליפס, “כלי נגינה שנפגעו במלחמה”, המושמעת בחלל הכניסה הסמוך לאולמות התצוגה. העבודה כוללת 14 רמקולי חוצות מהסוג שמשמיע צפירות וכריזות, ומהם בוקעים בתזמון מתואם קולות מונוטוניים של כלי נשיפה שונים. העבודה נוצרה במסגרת “Now 14-18”, תוכנית הנצחה לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה. הצלילים הבוקעים מן הרמקולים נוצרו על-ידי סוגים שונים של קרנות, חצוצרות, טובות וכיוצא באלה, שהגיעו ממוזיאונים היסטוריים ברחבי אירופה ושימשו בעבר להעברת מסרים בין יחידות צבאיות. כל אחד מן הכלים נפגע, אך הם עדיין מסוגלים להשמיע את קולותיהם העמוקים, שמשמשים כיום בעיקר לטקסי הלוויות ואזכרות צבאיות.

הביצוע של “כלי נגינה שנפגעו במלחמה” מרשים. הניסיון לשחזר צליל עתיק בלי למחוק את רישומי המרחק ההיסטורי בא לידי ביטוי בסאונד עמום אך דומיננטי העוטף את החלל הגדול והמאורך בלי להעיק. אפשר לשהות במקום ולהקשיב, ואפשר גם לשכוח מהצלילים ולתת להם לעבור כרחש רקע. אפשר לדמיין את מערכת הקשר הצבאית-מוזיקלית תחת אימת שדה הקרב, ואפשר להתייחס לריכוך שעברו הצלילים באמצעות עיבוד מעודן ומעודכן כאל הדהוד אמנותי של ההיסטוריה.

בשנת 2010 זכתה פיליפס בפרס טרנר על מיצב סאונד שהוצג מתחת לגשרים העוברים מעל נהר קלייד בגלזגו. גם העבודה ההיא, שהוצגה מאוחר יותר במוזיאון ישראל, כללה שילוב בין סיפור היסטורי או מיתולוגי כאוב לסאונד מלטף – הקלטות של פיליפס שרה שלוש גרסאות לקינה סקוטית מסורתית בשם “Lowlands Away”, המספרת על טובע בים החוזר/ת כדי לספר לאהובו/אהובתו את סיפור מותו/ה. זו היתה עבודה יפה, וכמוה גם “כלי נגינה שנפגעו במלחמה”, אלא שהאחרונה אינה מעניינת או מאתגרת במיוחד. נחמד למצוא עבודת סאונד במקום כל-כך מרכזי (שחלקים ממנו שימשו בתקופת מלחמת העולם הראשונה בית-חולים צבאי), אבל שוב ושוב מתברר שמדיה “חדשה” יכולה להגיע למוזיאונים רק בגרסאות חנפניות וקלות לעיכול. העבודה של פיליפס מסוגלת לעשות דבר אחד בלבד – לחלץ מן המבקרים אנחת סיפוק קולקטיבית מן היכולת לזכור את העבר תוך כדי “תזכורת נוקבת לכך שעימותים ואובדן נוכחים גם בימינו”, ככתוב בטקסט הנלווה. ואת זה היא עושה טוב. נושפים ובוכים.

קיטשית ככל שתהיה, עבודתה של פיליפס מתפקדת כפסקול הולם לתערוכתו של פרנק אאורבך. הצלילים המבודדים הבוקעים מרחבי החלל במונוטוניות אך באורכים ובגבהים משתנים הולמים את משיחות המכחול העבות של הצייר, שמצליח לשלב בין מונוטוניות אטית לאקפרסיביות גדושה ועכורה. למעט החדר האחרון, התערוכה מסודרת באופן כרונולוגי, משנת ה-50 ואילך, ופורשת את שני תחומי העיסוק המרכזיים של הצייר – פורטרט ונוף עירוני.

רם אהרונוב כבר כתב בהרחבה על התערוכה של אאורבך, ולכן אתייחס רק לדיוקנאות מעטים שצייר בראשית דרכו, ובמיוחד לדיוקן של הצייר ליאון קוסוף. שום תצלום לא יצליח להעביר את הכוח החומרי של הציור הזה. הראש המצויר ממש נוזל מן הבד אל מחוץ למסגרת, במעין כובד ראש הגותי-ציורי בשרני ומונוכרומטי.

אאורבך נולד בברלין בשנת 1931. הוא נשלח לבדו ללונדון עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחתו נספתה בשואה. קשה שלא לזהות את הציורים משנות ה-50 עם רוח התקופה הפוסט-טראומטית שלאחר המלחמה. עם השנים הסגנון של אאורבך התמתן בחומריותו ונעשה חושני ומתפרץ יותר בצבעיו, אבל הציורים משנות ה-50 וראשית שנות ה-60 מאופיינים בקדרות ובתחושת כאוס. אפשר לזהות פה דמיון לפסלי הדמויות של ג’קומטי מאותן שנים, אבל אצל ג’קומטי הדמויות המגוידות-נמסות הן דימוי לבני-אדם שלא נותר מהם דבר, מתים מהלכים. אצל אאורבך הפרצופים האפוקליפטיים מאופיינים בתחושת מלאות שכמעט עולה על גדותיה, כאילו העולם שלו לא התרוקן, אלא טולטל עד שאיבד את היכולת להבחין בין מרכיביו.

סוזן פיליפס, “כלי נגינה שנפגעו במלחמה” (נעילה: 3.4.16)
פרנק אאורבך (נעילה: 13.3.16)
טייט בריטן, לונדון