כששיתוק נתפס כעמדה פוליטית

“הישרדות הגחליליות” היא מסה על דימוי ופוליטיקה בראשית המאה ה-21 מאת ז’ורז’ דידי-הוברמן, שיצאה לאחרונה בהוצאת הקיבוץ-המאוחד בתרגומה של מיכל ספיר. דידי-הוברמן, חוקר אמנות ואסתטיקן יהודי-צרפתי פורה, כותב במסורת של כתיבה פסימיסטית ומלנכולית השרויה תחת הילת אובדן. הטקסט, הכתוב בפיוטיות לא-אקדמית, שזור באינספור ציטוטים, אזכורים והפניות לטקסטים אופייניים של הוגים כמו בטאי, דרידה, דבור, ארנדט, אגמבן וכמובן ולטר בנימין. אולם המקור המרכזי שלו הוא בכלל במאי הקולנוע האיטלקי פייר פאולו פזוליני, שממנו לוקח דידי-הוברמן את דימוי הגחליליות המעצב את רוח הספר.

נקודת המוצא של הספר היא שתי התייחסויות של פזוליני לגחליליות. בראשונה, שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, כשפזוליני עוד היה סטודנט צעיר, הוא מדמה את המצב האנושי לגחליליות המנצנצות באפלה ומעידות כי גם בתקופות אפלות יש תקווה. בהתייחסות השנייה, משנת 1975, פזוליני הבמאי הבוגר כבר פחות אופטימי, והוא טוען כי הגחליליות נעלמות מן העולם ואורן העמום והמסתורי נמחק כליל על-ידי אורה הבוהק ומסנוור של חברת הראווה, על מופעיה האלימים, הטכנולוגיים והטכנוקרטיים. “מה שנעלם, באורו האימתני של כוח השלטון, אינו אלא הדימוי הקלוש ביותר, או היבהובו של כוח-הנגד”, כותב דידי-הוברמן בעקבותיו.

אולם הפסימיזם של דידי-הוברמן שונה מזה של פזוליני. במובנים רבים הוא משתמש במסורת של כתיבה פסימיסטית כדי לנסח מחשבה אופטימית דווקא, וטוען כי גם בימים חשוכים ניתן למצוא נקודות אור. במוקד עיסוקו עומדים דימויים. באמצעות הישענות על הקביים התיאורטיים של בנימין, מציע המחבר לשוב אל הדימויים הגחליליים ובכל זאת לראות בהם אורות המנצנצים באפלה. “בלילה אין חדלים לא המבט ולא התשוקה, היודעים למצוא בו נצנוצים לא צפויים”, הוא כותב.

כאמור, זו אמורה להיות מסה אופטימית, אך הקריאה בה מעוררת דיכאון. לא בגלל הייאוש המכה בכל, אלא דווקא בגלל סוג התקווה שמציע המחבר. זו מבוססת על מה שמכונה בספר “פוליטיקה של הישרדויות” ו”כוח אלכסוני”, מושג שמתואר כ”קהילה החשאית של ‘רסיסי האנושיות'” המקדמים את “הופעתה של התשוקה כבלתי-ניתן-להכחדה בהתגלמותו”. ומהו אותו דימוי גחלילי בעל כוח אלכסוני ותשוקה בלתי ניתנת להכחדה? כדוגמה מביא דידי-הוברמן את סרטה של לורה וודינגטון משנת 2004 “Border”, שצולם בסביבת מחנה הצלב-האדום בסנגאט, צרפת. במחנה מוחזקים פליטים אפגנים ועיראקים המבקשים נואשות לחצות את תעלת למאנש ולהגיע לאנגליה. הסרט צולם בהיחבא, כאשר מקורות האור שלו הם זרקורי השמירה וכלי רכב (מסוק, משאיות) המפטרלים באזור המחנה או נוסעים בכביש המהיר הסמוך לו. תנאי הצילום יצרו סרט אפל ומסנוור גם יחד. האור הממשטר בוהק ומכה בעיניים, ואילו מושאי הצילום חסרי המעמד מגיחים מן האפלה כשהם עמומים ומטושטשים. כך אי-אפשר לזהות את הדמויות המופיעות בסרט, אך ניתן להבחין בגופיהן הנעים מן החשיכה אל האור המפקח וחוזר חלילה.

במובנים רבים “Border” הוא פיסת היסטוריה אלטרנטיבית. הסרט מחלץ דימויים ממקומות שנועדו להישאר בחשיכה, ובה בעת מותיר את תנאי הייצוג וקשיי יצירת הדימויים כשהם גלויים. זה סרט יפהפה ונוגע ללב, אולם בקריאה עליו אצל דידי-הוברמן הדם רותח. זה קורה במיוחד כשהוא מציין שוט שבו נראה פליט כורדי שכמו רוקד בלילה ברוח ומנופף בשמיכתו. האם הוא רוקד משמחה? בניסיון להתחמם? ואולי מה שנראה מרחוק כריקוד הוא בכלל התקף פסיכוטי? סרטה של וודינגטון לא עונה על השאלה הזו באופן חד-משמעי משום שהוא אינו יכול לעשות כן. דידי-הוברמן, לעומת זאת, פוסע קדימה ומתאר את שמיכתו של הפליט ש”כמוה כעטרת כבודו, ואולי גם עטרת שמחתו הבסיסית, שמחתו למרות הכל”. “מה שמתגלה בגופים נמלטים אלה אינו אלא עיקשותה של כוונה, אופייה הבלתי ניתן להכחדה של התשוקה (…) גילויים בלתי צפויים של יופי לשם עצמו”, הוא כותב.

המסה הזו היא דוגמה להשתקעות נרקיסיסטית ומלנכולית מתפנקת, והדרמטיות המעושה שלה יכולה להיכתב רק על-ידי מי שהאדמה לא באמת רועדת מתחת לרגליו. ייתכן שיש פה עומק פוטנציאלי שהקריאה שלי לא מגיעה אליו, ואולי חוסר הסבלנות שלי הוא פועל יוצא של תחושת הקרקע המקומית הבוערת באופן ממשי – תוצר של פסימיות שאינה מבוססת על היסטוריה, אלא על התנסויות במקום ובזמן שבו גם העדים, גם העדויות וגם מתעדיהן נתונים תחת רדיפה והשתקה. אולם גם אם יש בספר פוטנציאל לעיון רגוע יותר, הרי שאת המבחן הוא עובר בתנאים אחרים. הטקסט נכתב בצרפת בשנת 2008, רגע לפני הקריסה הכלכלית, המהפכות בעולם הערבי, גל המחאות החברתיות הבינלאומיות ומשבר הפליטים העולמי. מה הוא מציע לקורא ב-2016? חשוב מכך, מה הוא מציע למושאיו? להפוך לדימוי מטושטש? לביטוי של אנושיות מבליחה בדמותו של פליט הנלכד בעדשתה המשוכללת של צלמת רגישה בעודו ספק-רוקד עם שמיכה מעבר לגדר המחנה? כשדידי-הוברמן יהיה זה שמצולם כשהוא רוקד עם השמיכה – נדבר.

לאחר הקריאה מצאתי ברשת ראיון עם המחבר שפורסם ב”הארץ” לרגל ביקורו בישראל לפני חמש שנים. מהראיון למדתי שהאיש מתנגד לחרם אקדמי, אך מסרב לתרגם את ספריו לאנגלית (זה לא מדויק. כמה מספריו תורגמו), ומעריץ את הפילוסופים היהודים-גרמנים, אך נאמן לדרישתה של אמו שלא ללמוד את שפתם. כותרת הרצאתו במוזיאון תל-אביב היתה “כיצד לצלם את חסרי השם”, והיא הוקדשה לתצלומי קורבנות אנונימיים. להקשר המקומי של הנושא סירב דידי-הוברמן להתייחס, בנימוק שלא חשב על כך מספיק. על פניו, אפשר להעריך את העמדה. כשכל-כך הרבה אנשים מבלבלים את המוח על מה שקורה פה בלי להבין דבר, יפה שמישהו בוחר לא לחוות דעה שאינה מבוססת. ובכל זאת, אפשר לצפות מחוקר שעוסק באתיקה של צילום של חסרי שם שיצליח לומר משהו בעל טעם על העובדה שכמה עשרות קילומטרים מאולם ההרצאות שלו אנשים מאותרים ומוצאים להורג ללא משפט על-ידי כלי טיס בלתי מאוישים ומכונות ירייה המופעלות מחמ”לים מרוחקים.

בחזרה לדימויים ופסימיזם. דידי-הוברמן כותב שאנו זקוקים ל”דימויים כדי לארגן את הפסימיזם שלנו. דימויים כדי למחות נגד תהילת הממלכה ואלומות אורה הקשה”. אולי פה נעוצה הבעיה – בחשיבות היתר שמעניק המחבר לעצם הרגישות לדימויי מחאה מוחלשים. בבעיה איני מתכוון לביטול ההפרדה בין הפעולה של הדימוי לבין ההרהורים עליו, אלא להפיכת ההרהורים הנוגים לתחליפי-פעולה. כשתצלום מטושטש של פליט כלוא הופך לביטוי של “שמחה בסיסית”, כשהשאלה כיצד לצלם את חסרי השם אינה מסוגלת להיחלץ ממצגת שהוכנה להרצאה במוזיאון – התיאוריה נדרשת להזיע ממאמץ להסביר את הפער בין הטיעונים לבין המציאות והשכל הישר. כך חווים את השיתוק כעמדה פוליטית ואת האימפוטנציה כאקטיביזם. כשכך כותב מי שמתיימר להציע אופק של תקווה והתנגדות לאלימות הפוליטית של ימינו, פלא שהשמאל נראה כפי שהוא נראה?

“הישרדות הגחליליות”, ז’ורז’ דידי-הוברמן
מצרפתית: מיכל ספיר
הוצאת הקיבוץ-המאוחד, הסדרה “קו אדום”
150 עמודים, 65 שקל