״חוזר אל הבעיה שוב ושוב״

בימים אלה מוצגת בגלריית הטייט בריטן בלונדון תערוכה רטרוספקטיבית מרשימה – כ-70 ציורים ורישומים של פרנק אאורבך. אאורבך נולד בברלין ב-1931. ב-1939, כשהיה בן שמונה, נשלח יחד עם חמישה ילדים אחרים לבית-ספר פרטי באנגליה, בתמיכת הסופרת אייריס אוריגו. הוריו ליוו אותו לאונייה שבה הפליג מהמבורג, ומאז לא ראה אותם. הם נספו במחנה ריכוז ב-1943.

במשך 50 שנות עבודתו כאמן התרכז אאורבך בשני נושאים: דיוקנאות ונוף עירוני. בין עבודותיו אפשר למצוא גם כמה ציורי עירום ועירום למחצה. סדר היום שלו קפדני: הוא נוהג להתחיל ברישומי הנוף בסביבת הסטודיו, השוכן במורנינגטון קריסנט, ברובע קאמדן שבצפון לונדון. לאחר מכן הוא חוזר לסטודיו ועובד על ציור שמן או אקריליק של הנוף שרשם בבוקר. אף אחד מרישומי ההכנה אינו מופיע בתערוכה או בדפוס, ולא ברור מה עלה בגורלם. בערב, ותמיד באותה השעה, מארח אאורבך אדם המדגמן עבורו במשך שעתיים עבור דיוקן בצבע שמן, בפחם או בגרפיט. בכל הנוגע לדיוקנאות, הרישומים של אאורבך נחשבים עבודות אמנות בזכות עצמם.

Frank Auerbach
Mornington Crescent – Early Morning 1991
Oil paint on canvas 1324 x 1324 mm
Private collection,
© Frank Auerbach, courtesy Marlborough Fine Art

בשנים הראשונות לעבודתו, שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, נהג אאורבך להשאיר את עבודת היום על הכן גם אם לא היה שבע רצון מהתוצאה. למחרת נהג להמשיך את העבודה על-ידי הנחת צבעים חדשים על גבי אלה הקיימים. באופן זה נוצרו ציורים בעלי עשרות שכבות שיצרו מעין ציור-תבליט. שיטת העבודה הזו התקבלה על-ידי מבקרי האמנות והאוצרים ברגשות מעורבים. היו שהצביעו על המקרים שבהם חלקי ציור נסדקו או נפלו, מאחר שהאחיזה בין השכבות השונות היתה לא פעם חלשה. אחרים טענו שהמימד השלישי מוסיף לעבודה איכויות חדשניות ומעניינות.

מאז שנות ה-60 אאורבך מגרד ומסיר בסוף יום העבודה את צבעי הציור שלא ענו על ציפיותיו ומתחיל למחרת מחדש, על אותו לוח העץ או הקנבס שנחשפו. ברישום הוא מוחק את הגרפיט או הפחם מהנייר וגם כאן מתחיל למחרת מחדש על אותו הנייר. בטכניקה זו מתקבל הרושם כאילו העבודה נעשתה ברצף אחד, בעוד שלמעשה היא עברה 20, 50 ולפעמים 200 גרסאות. סיום העבודה מתרחש, לדבריו, “לאחר שאני חוזר אל הבעיה שוב ושוב, ואז, כתוצאה מאובדן הסבלנות, אני מאבד את המחשבה הביקורתית, או מעז יותר”.

. Frank Auerbach
Head of Wiliam Feaver 2003.
Oil paint on board, 451 x 406 mm.
Collection of Gina and Stuart Peterson
© Frank Auerbach, courtesy Marlborough Fine Art

התערוכה בטייט מסודרת לפי עשורים, משנות ה-50 ועד היום, כל אולם ותצוגת העשור שלו. באולם הכפול האחרון מוצגות עבודות שונות מכל השנים. בכניסה לתערוכה מוצגים דברים שכתב אאורבך: “איפשרו לי להציע את המבנה לתערוכה זאת. שש קבוצות מסוימות של דימויים שונים נבחרו על-ידי, וחדר מעורב נבחר על-ידי האוצרת קתרין למפרט, ללא התערבות מצדי. אני מקווה שהעבודות השונות לא ייחשבו קרובות מדי מבחינה כרונולוגית, סגנונית, נושאית או תוכנית, אלא שכל עבודה תיחשב כאבסולוטית ותיבחן לפי השאלה אם היא מצליחה או לא מצליחה לתפקד בפני עצמה”.

בכניסה לאולם הכפול כותבת למפרט: “כמה מהעבודות נבחרו בכוונה כדי ליצור תהודה לעבודות בששת האולמות האחרים”. למפרט מדגישה שהעבודות לא נוצרו כסדרות, על אף שאותם דוגמנים ונופים צוירו לאורך שנים רבות. עוד היא כותבת כי הסטודיו של אאורבך, שבו הוא עובד מאז 1954, עבר כמה שינויים ב-1990, שכתוצאה מהם שטח העבודה שלו צומצם. עקב כך סיגל אאורבך גישה חדשה: הוא עובד במקביל על שני קנבסים, אחד גדול ואחד קטן, שניהם מזווית דומה על הדוגמן, אולם העבודה הקטנה אינה עבודת הכנה לגדולה, אלא מבטאת רעיון אחר.

Frank Auerbach
E.O.W., Nude on Bed, 1959.
Oil paint on board, 775 x 610 mm.
Private collection, courtesy of Richard Nagy Ltd, London
© Frank Auerbach, courtesy Marlborough Fine Art

בטקסטים המלווים את התערוכה לא מוסבר מדוע המעיט אאורבך בציורי עירום לאחר שנות ה-60. יש בין ציורי העירום כמה עבודות נפלאות, כמו למשל “(E.O.W.), עירום על מיטה”, מ-1959, או “( E.O.W) על מזרן הנוצות הכחול’, מ-1965, שתיהן בצבע שמן על לוח, האחרונה אינה מופיעה בתערוכה. אולי העדינות או האופי הרומנטי שנקשרים לעתים לעירום הנשי לא התאימו יותר לאמנות שאאורבך שאף אליה?

בספרו “רשימות של צייר” מבחין אנרי מאטיס בין שני סוגי אמנים: אמני הקו ואמני הצבע. מעט מאוד אמנים, טוען מאטיס, משלבים את שתי התכונות-יכולות הללו. אאורבך הוא בוודאי אחד מהם. דוגמה לכך היא דיוקנו של ויליאם פיבר מ-2003, שיש בו שילוב נפלא של רישום וצבע: קווי המתאר של הראש מצוירים בצבע שמן שחור על רקע עשיר של צהוב-לבן רב-שכבתי, שנוצר ממשיחות מכחול דו-כיווניות היוצרות את המצח ואת חלקו העליון של הראש. את השילוב הזה בין ציור לרישום ניתן לראות גם ב”ראש של ג’ק” (Head of Jake” ,2009-10″). אאורבך משתמש במחיקות הקודמות של הגרפיט והפחם כאילו היו צבע רקע, וכך נוצר עומק בין הרקע האפור לשרידי הרישום הקודמים לקווקוו החריף של רישום הפחם הסופי.

עבודותיו של אאורבך לא ניתנות להגדרה סגנונית ברורה. הוא ביסודו אמן פיגורטיבי שנע לעבר המופשט, חוזר לנושא בגישה אקספרסיוניסטית ושב להתחלה. אאורבך לעולם אינו עובר את הגבול למופשט המוחלט. דוגמה מעניינת לקרבה למופשט הוא ציור הנוף הגדול “גבעת פרים רוז – שמש אביבית” (Prim Rose Hill – Spring Sunshine”, 1961-2/64″), בצבע שמן על לוח. זוהי גבעה בודדת בקאמדן המתרוממת בין הרחובות הוויקטוריאניים ותעלת המים ומכוסה בדשא מטופח וכמה עצים נמוכים שנוטים מעט לכיוון המדרון. מגבעה זאת ניתן לצפות לעבר לונדון השטוחה. בציור שולטים פסי שבילים אדומים כהים, משטחי דשא צהבהבים, ושורת עצים בירוק כהה, שחוצה את מרכז הציור.

ציור הפוך באופיו, נוף ריאליסטי-פיגורטיבי, הוא “מורנינגטון כריסנט – מוקדם בבוקר” (Mornington Crescent – Early Morning”, 1991″), צבע שמן על קנבס. לוסיאן פרויד כתב על עבודותיו של אאורבך ב-1995 (“אאורבך והגלריה הלאומית”) דבר שמתאים מאוד לציור זה: “זאת הארכיטקטורה (במובן הסטרוקטורלי) שנותנת לציוריו כזו בעלות ושליטה בחלל, בשעה שהקומפוזיציה פשוטה וברורה. מזג האוויר משתנה ואיתו האור, יש תשומת לב לזמן ביום ובלילה, והאווירה עשירה ברגשות ובאנרגיה”.

Frank Auerbach
Head of J.Y.M. 1990
Charcoal, chalk and Indian ink on paper 575 x 765 mm
Private collection,
© Frank Auerbach, courtesy Marlborough Fine Art

לאאורבך יש אובססיה לנושאים מצומצמים ותשוקה לחזור אליהם שוב ושוב, לנסות שוב ושוב להתמודד עימם. שני נושאים מעניינים בהקשר הזה הם ויליאם פיבר (William Feaver), שכתב באופן שוטף ביקורות ומאמרים על אאורבך, כמו גם מונוגרפיה ב-2009, והחל לשבת מולו ב-2003, וקתרין למפרט, האוצרת ועורכת הקטלוג הנוכחי, היסטוריונית לאמנות שאצרה גם את התערוכה הרטרוספקטיבית של אאורבך באקדמיה המלכותית בלונדון בשנת 2001 ו”יושבת” מולו משנת 1978.

וכך כותב פיבר בטקסט שמחולק למבקרים על רשמיו מה”ישיבה” לפני אאורבך: “למרות שאני מזהה את עצמי בציורים וברישומים שנוצרו כתוצאה מהמפגש בכל יום שני בערב, אני תמיד ער לכך שמה שפרנק מייצר זה אאורבך בראש ובראשונה. אני יושב שם, משנה פוזיציה כל תשעה חדשים בערך, הכיסא קבוע במקומו, הנוכחות שלי והשעתיים המדויקות מאפשרים לאמן את התנאים לתפקד. אנחנו מדברים או שוקעים בשתיקה לפי מצב העבודה. אני ער לתרומה שלי כגורם ועוזר, אבל מה שגורם התפעלות והנאה גדולה הוא הרגע שבו הדמות מתחילה לבקוע ויוצאת לעולם. ציורים אלה נותנים כזו תחושת חיים, שאני מאושר שאני כאן ונושם”.

למרות הצהרתו של אאורבך שהוא “מקווה שכל עבודה תיחשב כאבסולוטית ותיבחן לפי השאלה אם היא מצליחה או לא מצליחה לתפקד בפני עצמה”, נראה שהתלייה של דיוקנאות בצבע וברישום של אותו “יושב/ת” זה ליד זה מעניקה להם עושר ויזואלי ומחשבתי חדש, שאין להן כשהן תלויות בנפרד. מצד שני, הבחירה האוצרותית לחלק את המכלול לשתי חטיבות, לפי עשורים וחלל מעורב אחד, גרעה משהו מהתערוכה השלמה. הפרופורציות הלא נכונות בין שני החלקים ומיעוט עבודות מפתח בחלק השני היו מאכזבים. למרות נוכחותן של כמה עבודות חדשות, שלא הוצגו מעולם קודם לכן, זה סיום חלש לאוסף עבודות מרשים כל-כך.

Frank Auerbach
Primrose Hill , Spring Sunshine 1961-2/64
Oil paint on board. 1125x1400mm
Scottish National Gallery of Modern Art, Edinburgh
© Frank Auerbach, courtesy Marlborough Fine Art

פרנק אאורבך, “דיוקנאות ונוף עירוני”, טייט בריטן, לונדון. נעילה: 13.3.16