“יש גבול לכמה אחריות אפשר להפיל על האינדיבידואל”

יצירתו החדשה של רתם תש”ח, “Some Nerve”, שעלתה לראשונה בפסטיבל “א-ז’אנר” בתיאטרון תמונע ועולה שוב בתל-אביב (6.11.15, ב-20:00, סטודיו נעים), מציבה על הבמה חמישה פרפורמרים הבונים ומפרקים מודל של עיר העשוי מקוביות דומינו וכוסות חד-פעמיות. לכל אורכה של היצירה הם נמצאים בתנועה מתמדת ומדברים בלי הפסקה, כמו עיר סואנת, כמו המיינד המסתחרר כמעט. המקצבים אמנם משתנים, כך גם תחושת השלווה או הדחק, אבל משהו פועם ללא הרף, מוכרח ומכריח לברר ולהשתנות.

אם נניח לרגע לדיון ביחסי צופה-מופע, אפשר לומר שתש”ח מציע לקהל שלו להתבונן בקבוצה הזאת כמיקרוקוסמוס, וכך למעשה להביט בקבוצה שהוא שייך אליה – כצופה. במובן הזה, באופן מילולי ממש, תש”ח פועל כאמן-פילוסוף המתבונן בעולם וחוקר את התנהלותו מתוך מחויבות לשתף את חבריו לקהילה בתובנותיו. תש”ח עושה זאת באמצעות המחול הפועל כמתווך ומתרגם של חוויית הצפייה שלו עצמו.

בשיחה שערכתי עם תש”ח בעקבות צפייה ב”Some Nerve” הוא אומר: “היצירה מנסה לדבר על מה זה להיות חלק משדה, והמציאות הישראלית היא קשה. השיח המרכזי הוא על אחריות אישית: אם השדה מעצבן אותך – לך לפסיכולוג, עשה מדיטציה, סע לחו”ל ותחזור. כלומר, האחריות לשדה נמצאת בתרגול העצמי. בעבודה הזאת אני רוצה להגיד שיש גבול לכמה אחריות אפשר להפיל על האינדיבידואל. אני מוצא שהכוחות שפועלים בשטח הם ברובם לא אישיים, כי הפרטים הם חלק מהמון, והמון מעצם הגדרתו הוא לא מיודע. אבל כיוון שהחיים כאן כל-כך טעונים וקשים, וכיוון שאנשים נמצאים במצב רגשי כל-כך חם, הם מוציאים את העצבים שלהם על השותפים שלהם לשדה, והזר הלא מיודע בקלות הופך לאויב שאנחנו חווים כאישי.

“בעבודה הזאת אני מנסה, יחד עם הפרפורמרים, לנתח את האספקטים המערכתיים – איך העובדה שאני רואה עובר אורח כועס במרחק מאה מטר ממני יכולה להשפיע על התנועה שלי, בחירת הנתיב ומצב הרוח. כל עוד חיינו בקבוצות וקהילות קטנות של שבט בן 100–150 איש, היתה רק קהילה שמבוססת על שיתוף פעולה מקסימלי. גם העצמי בקהילה כזו לא ממש קיים. אני מרגיש שבעולם של תחילת המאה ה-21 חסרה נקודת מבט שמכירה בעובדה שלעצמי יש חלק גדול אמנם, אבל האספקט של השדה (הכרתו, ניתוחו והדיבור עליו) הוא חשוב לא פחות, והוא כרגע נעלם מהשיח הפופולרי.

“כשאנשים שואלים את עצמם מה לא עובד במקום, הם שואלים על האינדיבידואלים שמרכיבים אותו ולא על המקום עצמו. למשל, תחנת דלק בישראל לא צריכה להיראות כמו תחנת דלק בארה”ב, כיוון שהמנטליות ותפיסת המרחב, מידת הצייתנות ואופן ההתנהלות במרחב כל-כך שונים. כשמתכננים בר/מועדון/רחוב בישראל, צריך לקחת את המנטליות בחשבון, אחרת הקשיים המערכתיים מחריפים, ואיתם גם מזג בני-האדם”.

בשונה מהאפשרות האסתטית שניתן לכנות פשיסטית, היוצרת אחידות בתנועה ובמראה של קבוצת פרטים כדי להגדירם כקבוצה – במופע אתה מכנס את האנשים שמרכיבים את הקבוצה שלך באמצעות תלות לא נראית, אך מורגשת. כך אתה מגלם את הכוחות הלא-מודעים או החבויים שמניעים אותנו כחברה. מבנה היצירה והקצב שלה יוצרים קשר של השפעה בין כל הפעולות שמבצעים הפרטים כביכול באופן אינדיבידואלי. לאורך היצירה, הפרפורמרים הלבושים בז’ ואדום – בשר ודם – נמצאים במצב מתמשך של אי-נחת. הם מדברים על מערכת העצבים, מסבירים אותה, חולקים מידע ועורכים נסיונות בגופם שלהם. באמצעות המחול אתה יוצר קשר בין תנועת האינדיבידואלים, המערכות הנפשיות ותנועת הקבוצה.

“העבודה שואלת מה המשמעות של להיות חלק מהמון באמצעות העיסוק שלה בתנועת ההמון ואיך המון בישראל מתנהג אחרת מהמון במקומות אחרים. ומה אפשר לעשות עם הדבר הזה בלי ליפול לשיח של האשמה. המהלך הזה הוביל אותי לחפש את התשובה איפה שפרויד חיפש אותה – במערכות העצבים. ב’תרבות בלא נחת’ פרויד מנסה להבין מהו המקור לאלימות המין האנושי. הוא מאתר אותו באינסטינקט המוות – ביצר ההרס, שמלווה בסיפוק נרקסיסטי עצום. הוא רואה באותו אינסטינקט תכונה אנושית מולדת שנמצאת במלחמה ישירה עם נסיוננו לחיות כציביליזציה. הוא טוען שכדי שהחברה האנושית תוכל להמשיך להתקיים, האינדיבידואל מפנה בלית ברירה את היצר האלים כלפי פנים.

“אל מול אותו יצר ניצב הליבידו, שמנסה ללא הרף לקשור אנשים יחדיו לכדי חברה על-ידי קשרים מיניים, קשרים משפחתיים, קשרי חברות – קשרים שעובדים בקלות יחסית בקהילה ומתקיימים בדוחק רב בהמון בלתי מיודע. כמו עיר שממלאים בעוברי אורח שאינם קשורים זה לזה בקשרים קהילתיים חזקים מספיק, מה שמוביל לניכור ולאלימות יומיומית קשה ומתישה ביותר.

“למרות כל זאת אני מאמין שניתן לעשות הרבה להקלה משמעותית בחיי היומיום של ההמון על-ידי למידה, ניתוח והבנה של יחסי הגומלין בין הארכיטקטורה הקונקרטית של השדה, אופן ומידת נינוחות תנועת ההמון בתוכו – לבין השיח התרבותי והמנטליות המקומית – עד כמה צפופה/מתסכלת/נוחה התשתית העירונית, לעומת עד כמה השיח התרבותי מקל עלינו את ההתמודדות עם אותם קשיים על-ידי יצירת נורמות התנהלותיות ופרוטוקולים תנועתיים או על-ידי הנדסת אנוש שלוקחת את המנטליות המקומית בחשבון.

“למרות כל זאת עדיין אין פתרונות אידיאליים שיוצרים המון מאושר. בתרבות היפנית או הגרמנית למשל, השיח או הקוד התרבותי לא מאפשרים לתסכולו של האינדיבידואל לקבל ביטוי של אלימות חמה, והוא מופנם והופך לאלימות קרה-מנומסת-קשה. מחד גיסא זה מקל מאוד על ההתנהלות היומיומית, אבל מאידך גיסא, זה לא הופך את היפנים או הגרמנים לאומות מאושרות במיוחד.

“העבודה לא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בתוצאות שלו – מה ההשפעה שלו על חייו היומיומיים של האזרח. היא מעלה את השאלה איך מלחמה גורמת לאנשים לשנות את התנהלותם היומיומית ולהפוך להיות משהו שהם לא רוצים להפוך אליו, לא רוצים להיות הוא, שהוא בטח מנוגד להרבה דברים שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו”.

הדמויות ביצירה “Some Nerve” מרוכזות בעצמן ובו בזמן לא מצליחות להתנתק מן הסביבה הפיזית והאנושית. שתיהן קוראות להן באופן גלוי או נסתר להמשיך להתהלך. הפרפורמרים הודפים את הסיטואציות שממשיכות לנבוע כנראה מעצם היות הקבוצה, ונקרעים בין ההשתייכות לאחרים לבין הרצונות האינדיבידואליים שלהן. אני קוראת את העמדה שלך כסימן אזהרה המתריע מפני התפוררות. בעצם הקבוצה הזאת כל הזמן מתפרקת, היא לא מצליחה להיות.

“האזהרה היא מפני קריסה אל עמדה אמוציונלית כרונית, כזו שבקלות יתרה מפרה את שלוות נפשו של הצד השני. כאשר נגררים לעמדה אמוציונלית, מפסיקים את הדיון ומתחיל מאבק יומיומי, מתיש ומיותר. באמצעות היצירה הזאת אני מבקש לעורר דיון על ההכרח להישמר מאמוציונליות כרונית כדי לאפשר דיון או התקדמות פוליטית שבכוחם אולי לשנות את המצב בשטח. לכן העבודה נגמרת באופן לא הרמוני. הפרפורמרים לא מגיעים להרמוניה בסופה, אלא משאירים את המצב לא פתור, וכך גם הקהל נשאר עם מציאות השדה כבעיה לא פתורה, ואני מקווה שימשיך לחשוב עליה”.

אתה מדבר ב”אנחנו”, ברור שאתה חלק ממה שאתה בוחן ומעביר עליו ביקורת. לעומת זאת, הפרפורמרים מדברים אנגלית לכל אורכה של היצירה, וזה יוצר מרחק גם בין הצופה לדמויות והסיטואציה, ואולי גם ניכור בין הדמויות לטקסט במובן מסוים, וכמובן מנקודת מבט דוברת עברית. זאת בחירה מעניינת בעיני.

“זאת שפה שיותר נוח לי בה בגלל המרחק האסתטי, נוח לי לכתוב בה. התשובה האמיתית היא שאני כותב באנגלית, אני חושב באנגלית. כנראה בתור ישראלי שגדל כאן כל השנים, העברית של ישראל היתה חמה מדי, אמוציונלית מדי. כמו שאמרת, צריך מרחק אסתטי. אני כועס בעברית, אני חושב באנגלית. אני מאוד אוהב עברית, אבל כשאני מוצא את עצמי כותב, המחשבות והניסוחים קורים באנגלית. הריחוק מאפשר לי לחשוב באופן אנליטי יותר ולראות את הרחוב באופן תיאורטי יותר”.

אני מרגישה שהרבה מאיתנו יכולים להזדהות עם התחושה שאנחנו הופכים להיות משהו שאנחנו לא רוצים להיות, או נאבקים בשינוי, או בוחרים באלימות מסוגים שונים ומסיבות שונות – מבינים שאולי יש בה גם צדדים שהם טובים לנו. זאת עמדה שקשה להודות בה, והתמודדות עם ההכרה בה מיד מעלה שאלה, שעולה גם בעבודה שלך – האם לבחור לחיות פה או להגר. לאיזו מידה של אלימות אנחנו מסכימים.

“בכל מקרה התשובה הקשה והאמיתית היא לנסות לשנות את המקום הזה מבפנים, ולא על-ידי שיח האחריות האישית, אלא דרך תרבות ושינוי משמעותי בחינוך. זה מה שוורדי [יאיר ורדי, המנהל האמנותי של תיאטרון תמונע] אומר כל הזמן – לקחת אחריות על המקום שבו אתה נמצא כל עוד אתה נמצא בו ולנסות להוביל אותו לכיוונים שאתה חושב שהם יותר נכונים, זה הרעיון של דמוקרטיה ושל פלורליזם. כל אחד מנסה לקחת את המקום הזה לכיוון של האידיאולוגיה שלו, וכך זה צריך להיות בדמוקרטיה. מה שאני מוצא שחסר הוא חינוך עמוק לערכי הדמוקרטיה ולפלורליזם אמיתי”.

הופעה קרובה: 6.11.15, ב-20:00, סטודיו נעים

בימוי וכוריאוגרפיה: רותם תש”ח
טקסט: רותם תש”ח והפרפורמרים
עיצוב תאורה: עדי שמרוני
רקדנים: ערן אבוקסיס, ניצן לדרמן, אוליביה קורט-מסה, ענבל שחר