מחול ההרס של איי וייוויי

האמן איי וייוויי, סמל חופש ולוחם למען זכויות האזרח, מוכר מאוד במערב, בעיקר בזכות יחסו החתרני והמרדני אל השלטונות הסיניים. התערוכה הנוכחית, באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון, הנושאת את השם “ההרס ביצירתו של אי וייוויי”, היא הזדמנות ראשונה עבור חובב האמנות הבריטי לקבל מבט פרספקטיבי על עבודותיו והתפתחותן. התערוכה סוקרת את עבודותיו של וייוויי מאז חזר לסין ב-1993 לאחר שהייה של 12 שנה בארצות-הברית – ועד היום.

ההפתעה הגדולה עבורי בתערוכה היתה התייחסותו הרחבה של וייוויי לתופעת ההרס, החל באסון שגדל בעטייה של רשלנות ושחיתות אנושית במהלך רעידת האדמה במחוז סיצ’ואן ב-2008, דרך הרס הסטודיו של וייוויי בידי הרשויות הפדרליות הסיניות, עבור בהרס מקדשים, מבנים ושכונות מסורתיות על-ידי כוחות השוק החדשים בסין – וכלה בהרס האמנותי שמבצע האמן עצמו בעבודותיו.

Straight”, 2008“

המיצב “Straight” (“יישור” או “ישר”) של וייוויי תופס את כל הגלריה הראשית. העבודה היא מעין שטיח ענק שנוצר מ-90 טון של מוטות ברזל ששימשו ליציקות הבטון בכ-20 בתי-ספר בפרובינציית סיצ’ואן, שקרסו ונהרסו ברעידת האדמה ב-2008. באסון נהרגו יותר מ-5,000 תלמידים ומורים. השלטונות המקומיים ניסו להסתיר את ממדי האסון, שנבעו במידה רבה מאיכות בנייה גרועה ושחיתות של הגורמים שהיו מעורבים בבניית בתי-הספר.

לעבודה שני מישורים: האחד, כ-200 טון מוטות הברזל המכופפים והמפותלים שנשארו בחורבות בתי-הספר, רכישתם בסתר, הובלתם לסטודיו בבייג’ין, יישורם בעבודת יד ויצירת שטיח גלי שנראה כנוף גיאולוגי שזה עתה עבר רעידת אדמה.

המישור השני של העבודה כולל מחקר אזרחי ואיסוף קפדני של שמות התלמידים שנספו ברעידת האדמה, אינפורמציה שלא ניתן לקבלה מהשלטונות. וייוויי תלה לוחות לבנים עם שמותיהם על הקירות של הגלריה המרכזית, מה שמשווה לעבודה אופי של אתר הנצחה הנספים ותזכורת קבועה לסיבות לממדי האסון.

The Crab House”, 2015″

ב-1999 תיכנן איי וייוויי ובנה סטודיו-בית בקאוצ’נגדי (Caochangdi), פרבר בפאתי בייג’ין. כמה אמנים וגלריות מסחריות הלכו בעקבותיו, והפרבר הפך לרובע אמנותי תוסס. ב-2008 הזמינו הרשויות של שנגחאי את איי וייוויי לבנות לעצמו סטודיו על חשבונם בפרבר מאלו, בתקווה שסיפור ההצלחה בבייג’ין יחזור על עצמו.

הבניין הושלם באוקטובר 2010. להפתעת איי וייוויי ורשויות העיר, הרשויות הפדרליות הוציאו צו הריסה לבניין בטענה שווייוויי לא קיבל את אישור הבנייה המתאים. כאשר התברר שקבלת הרישיון ומניעת ההריסה בלתי אפשריות, החליט וייוויי “לחגוג” את פתיחת הבניין ואת צו ההריסה בערב אחד, בסעודת סרטני נחל. כ-800 אורחים הוזמנו למסיבה בסטודיו החדש, אבל צו מעצר-בית מנע מווייוויי עצמו מלהשתתף באירוע. לאחר המסיבה הרסו השלטונות את הסטודיו.

זה הרקע למיצב הנושא את השם “בית הסרטן”, הכולל ארבע עבודות: תיעוד וידיאו סיפור ההריסה על כל שלביו, מודל אדריכלי של הסטודיו, המונומנט “מזכרת משנגחאי” (Souvenir From Shanghai”, 2012″) ופסל של 3,000 סרטני נחל בגודל טבעי מקרמיקה צבעונית.

זוהי העבודה הגדולה ביותר בתערוכה. היא מורכבת ממנסרה מלבנית בגובה של כ-2.5 מטרים ושטח בסיסה הוא כ-5×2 מ’. היא כוללת קיר-מצבה העשוי משברי קורות הבטון האפור והלבנים האדומות שנלקחו בחשאי מהריסות הסטודיו וכמו נבנו מחדש בתוך מסגרת עץ עתיקה, עשירה בפיתוחים, שהיתה שלד העץ של מיטת אפיריון מהודרת משושלת ה-Qing.

סדרת “הכדים” (1995–2015)

הסדרה מורכבת משלוש עבודות: “הפלת צנצנת האפר מתקופת שושלת ההאן” ( Urn, 1995 Dropping a Han Dynasty); “כד הקוקה-קולה” (Coca-Cola Vase, 1994 & 2014); ו”כדים צבועים” (Coloured Vases, 2015).

אחת העבודות בסדרת, שקדמה לאקט ההפלה המפורסם של כד האפר משושלת ההאן ב-1995 ושבירתו לרסיסים, היא כד קרמיקה ללא אוזני אחיזה מ-1994 (וייוויי חזר על עבודה זו גם ב-2014), שעליו צייר את הלוגו של חברת קוקה-קולה. הכד הכרסתן והנאה בתוספת הלוגו המסולסל בצבע אדום על רקע בז רומז על שילוב התרבויות באמנותו של וייוויי כתוצאה משהייתו בארצות-הברית ומהרושם החזק שעבודותיו של מרסל דושאן ואנדי וורהול השאירו עליו.

אפשר לראות בכד הקוקה-קולה בפרט ובסדרת הכדים בכלל רמזים למהפכה התרבותית בסין שהתחילה בשנת 1996, אז נפגעו עבודות אמנות עתיקות רבות, אבל קשה שלא לראות גם צד ונדליסטי בעבודות של וייוויי עצמו. למרות ההיבטים האמנותיים החיוביים, ובעיקר הרצון למנוע פגיעה מתמשכת במקדשים עתיקים או במבנים ושכונות מסורתיים – לא נראה לי מוצדק השימוש בצבעים תעשייתיים בכדים אותנטיים משושלת ההאן או מהתקופה הניאוליטית.

Fragments”, 2005″

זהו אחד הפסלים הגדולים והאמביציוזיים ביותר של וייוויי, שבו הוא משלב רעיונות משתי סדרות, “ריהוט” ו”מפות”. העבודה מורכבת מחלקי קונסטרוקציה וגילופי אורנמנטים מעץ של ארבעה מקדשים משושלת המינג וה-Qing, שניצלו לאחר שנהרסו במהלך ההתפתחות העירונית המואצת בסין.

במבט ראשון העבודה נראית כצירוף אקראי של חלקי מקדשים וריהוט מאותה התקופה, אבל בשרטוט האדריכלי של תוכנית הפסל הכללית, המכילה עמודים וקורות, ניתן להבחין שהשרטוט זהה למפה של סין כולל האי טייוואן, שמיוצג בצורה הומוריסטית על-ידי צירוף מתוחכם של שני שרפרפים מתקופות המקדשים.

העבודה, המורכבת מחלקים שונים, מבטאת נוסף למחאה על הרס המקדשים, גם סירוב של וייוויי לקבל את תפיסת השלטונות את סין כחטיבה אחת, בלי קשר להרכב האתנוגרפי והטריטוריאלי המגוון שלה.

השימוש שעושה וייוויי באומנים מעולים, שמכירים את פרטי הבנייה המסורתית בעץ ומשתמשים בה, מעניק לצירוף חלקי המקדשים והריהוט השונים ערך אסתטי חדש, של דבר שלם למרות השברים.

Trees”, 2009–2010″

זאת עבודה יפה שמשרה אווירה עליזה: שמונה שלדים העשויים מצירופים של עצים מתים שווייוויי אסף בהרים בדרום סין הורכבו בסטודיו שלו על-ידי צוות האומנים לשמונה עצים שלמים. החיבור של החלקים נעשה הפעם בעזרת בורגי פלדה ארוכים שראשיהם והאומים בקצותיהם נותרו בולטים מחוץ לחלקי העץ המחוברים יחדיו.

שמונת העצים, בגובה של כ-7 מטרים כל אחד, מוצבים כשדרה בכיכר אבן פנימית המובילה משער הכניסה החיצוני לכניסה לבניין האקדמיה, כך שכל מבקר מוצא עצמו עובר בשדרה בבואו ובצאתו. גם עבודה זו רומזת להתנגדות למדיניות הצנטרליסטית של שלטונות סין – החלקים אמנם חוברו יחדיו באופן אמנותי מרשים, אבל הם אינם עץ אחד.

בשונה מהעבודה “שברים”, “עצים” מאורגנת כך שניתן להבחין בין ענפי העצים החשופים את השמים והעננים החולפים, וביום נאה גם בשמש. למרות הדמיון לשדרה אמיתית, אין ציפורים על העצים. הן כנראה מבחינות בעובדה שלמרות הסתיו, זו אינה שדרה בשלכת.

וייוויי הוא אמן פוליטי רלבנטי. המסר שלו ברור ועכשווי. הוא בוכה בקול רם, אבל יחד עם זאת עבודותיו אינן מאבדות את הצד האמנותי והאסתטי שלהן. האמנות והמסר משתלבים זה בזה, כך שגם התוכן וגם הביצוע ניחנים ברמה גבוהה. זאת, לצד הקשרים המרתקים בין מזרח למערב, בין המולדת לארה”ב, יוצרים תערוכה מעוררת מחשבה ומרתקת.

 

Royal Academy of Art:”The Destruction in Ai Weiwei Art
אוצר: טים מארלו
נעילה: 13.12.15