כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית

לפני קצת פחות מעשור קרה דבר מסעיר בעולם האמנות: תנועה-ציבורית, “גוף מחקר פרפורמטיבי”, כהגדרתם, הציג את הפעולה הראשונה שלו ברחוב שונצינו בתל-אביב. לנוכחים המעטים באירוע, ואני ביניהם, היה ברור שאנחנו צופים במשהו שטרם נחשפנו אליו, לפחות לא בישראל. זו לא היתה פעולה אקטיביסטית וגם לא טקס ממלכתי, אלא שילוב מוזר ובלתי ניתן להפרדה של השניים, שמשתמש בקונבנציות גופניות ואסתטיות כדי לגרום לנו לחשוב מחדש על הקשר בין תנועה והופעה במרחב לבין מושגים כמו לאומיות, אלימות וממלכתיות.

כפי שהלך והתבהר בשנים שחלפו מאז, תנועה-ציבורית פיתחה שפה שמאפשרת לה לעסוק ב”פוליטי” במובנו הרחב ביותר, בלי ליפול לקטגוריות נתונות של ימין ושמאל, בעד ונגד. חברי הקבוצה פיתחו גישה שמעדיפה לשאול מה מרכיב את הרפרטואר הגופני, המרחבי והשיחני שממנו מורכבת העמדה הפוליטית שלנו, תהיה אשר תהיה, ולחקור את האופנים שבהם היא באה לידי ביטוי במרחב הציבורי.

כפי שאחרים כבר טענו, זו עמדה חלקלקה במקצת, כי היא מסתכנת בא-פוליטיות – האשמה רצינית כלפי מי שללא ספק מתעניינים במערכי הכוח שמבנים את הפוליטי. מצד שני, תנועה-ציבורית הצליחה במקום שרבים נכשלו בו: בפעולותיה היא חשפה את התנאים שמקיימים ומאפשרים מופעים של כוח ושליטה. חברי התנועה עשו זאת תוך שהם מנצלים את מלוא הפוטנציאל (המוגבל מלכתחילה) של האוטונומיה האמנותית. במלים אחרות, הם הצליחו לעשות עם האמנות שלהם את מה שאמנות יודעת לעשות: לחקור, לנתח, לאבחן, להציע חלופות, לתת השראה ולהצביע על אופני פעולה.

איך כל זה קשור לטקסט שעניינו פסטיבל “מתחת להר” בירושלים? עמר קריגר, שהקים את תנועה-ציבורית יחד עם דנה יהלומי, הוא אוצר הפסטיבל, והפסטיבל, במובנים רבים, הוא הרחבה של אותן אסטרטגיות פעולה שפותחו בתנועה-ציבורית. לצורך הפסטיבל אפילו הוקם גוף של פרפורמרים (פרפורמריות, למען הדיוק), אך נוכחתן כמעט שלא הורגשה. המורשת העיקרית שתנועה-ציבורית הנחילה לפסטיבל היא אותה גישה מורכבת, מאתגרת ומסקרנת ביחס לפוליטי, כזו הבוחנת את מנגנוני הפעולה של הכוח מבחוץ תוך שהיא הולכת על הקו הדק שבין השתתפות לביקורת. הגישה הזו באה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הסיורים ופעולות הפרפורמנס השונות שהיו לב הפסטיבל.

סיור בפסטיבל מתחת להר, 2015

יש משהו מאוד מרתיע ברעיון לקיים פסטיבל אמנות בעיר העתיקה בירושלים. למעשה אין כמעט שום סיכוי לקיים פסטיבל כזה בלי להסתכן בשיתוף פעולה עם הכיבוש. העובדה שהפסטיבל מאורגן על-ידי יהודים ולטובת יהודים, באזור עם רוב ערבי הנמצא תחת שליטה מוחלטת של המשטרה והשב”כ, רק מוסיפה לאמביוולנטיות המוסרית של הפעולה. כל אדם עם חשיבה ביקורתית או חוש צדק ירגיש לפחות אי-נוחות לצעוד בסמטאות העיר העתיקה מלווה באיש שב”כ או לבקר בבית-מדרש מוסלמי שהוסב לבסיס מג”ב, כולל חדר הכושר. במקרה הטוב, פסטיבל כזה ישחזר יחסי הכוח המאפשרים את קיומו. במקרה הרע, הוא יהפוך את כולנו, כל הצופים/המשתתפים באירוע, למשת”פים פעילים במדיניות של פיקוח, הפרדה והפחדה שמאפיינת את הסיטואציה הירושלמית.

השאלה היא, כמו תמיד, מה ניתן לעשות ומה התפקיד שלנו כאנשי אמנות במערך הכוחות שבו אנחנו גם הצד הכובש (כאזרחים יהודים בישראל) וגם מתנגדים לו בכל מאודנו. האם יש בכלל מקום בטריטוריה הטעונה של הר הבית וסביבותיו לפעולה אמנותית שנעשית על-ידי הצד החזק? ומה המשמעות של פעולה כזו? ולמה, אם בכלל, זו צריכה להיות פעולה אמנותית ולא פעולה אקטיביסטית?

תשובה אפשרית אחת, חשובה, ראויה ולאנשים מסוימים גם הכרחית היא לבטא “עמדה פוליטית חד-משמעית וסובייקטיבית”, כפי שכותבת הדס קידר בטקסט שפורסם במסגרת הפולמוס הנוכחי על הפסטיבל. האפשרות הזו גם כוללת בדרך כלל את הידיעה שפעולה כזו תפנה לקהל מסוים (“המשוכנעים”), תגרור אחריה את התגובות הצפויות מהצד השני של המפה הפוליטית, וכן, גם תסתכן באובדן התשתית התקציבית או הארגונית שאיפשרה לה לפעול מלכתחילה.

אפשרות אחרת, זו של הא-פוליטיות הפוליטית שפותחה בתנועה-ציבורית, היא לגשת למציאות הדיכוי והכיבוש מפרספקטיבה שמשהה לרגע את ההבניה הקיימת בכל אחד מאיתנו ומבקשת להתבונן באלמנטים שמרכיבים אותה. כשמדובר בסיר הלחץ הגזעני של העיר עתיקה, מקום שבו האלימות מבעבעת מתחת לפני השטח באופן קבוע ומורגשת בכל סמטה, הוויתור על עמדה חד-משמעית, ברורה, הוא קשה. אבל “מתחת להר”, וזו החלטה שהיא קלה וקשה בו הזמן, משאיר את שיח זכויות האדם למפגינים בשיח’ ג’ראח, לפוליטיקאים במרצ ולארגוני זכויות האדם כמו בצלם. במקום לאמץ אותו, הוא שואל איך אמנות, על יתרונותיה והחסרונות שלה, יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את המציאות או לפעול בתוכה.

במובנים מסוימים, ואני כותב את זה כדבר חיובי, הגישה הזו מכירה במגבלות של האמנות. ליתר דיוק, היא מכירה במגבלות של אמנות במרחב הציבורי המבקשת לפעול באזורי קונפליקט. כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית, סיור עם איש השב”כ בעיר העתיקה מקבל קונטקסט פוליטי אמביוולנטי שרק אמנות יכולה ליצור. כאמור, זוהי פוליטיקה אחרת, כזו שמבקשת להציף את המתחים הקיימים במרחב נתון ולחשוף אותם תוך שהיא משאירה לכל אחד מהמשתתפים את ההכרעה האישית ביחס אליהם. זו הכרה מפוכחת במגבלות השיח הפוליטי השולט בחברה הישראלית וניסיון לעקוף אותו באופן אלגנטי. אני סבור שכל מי שנכח בסיור על ההיסטוריה של האדריכלות ברחבת הכותל או ביקר באותו בסיס מג”ב שכיכב בכמה אירועים למד על מורכבות הפוליטיקה של הר-הבית באופן שמשרת את הפוליטיקה הפרטית שלו, תהיה אשר תהיה, באופן מעמיק ואפקטיבי יותר.

העמדה הזו מקבלת משנה תוקף כשאנחנו בוחנים את האופציה השנייה, והיא להפוך את האמנות למגויסת לטובת המטרה הנכונה. בפסטיבל שעוסק באמנות ציבורית, פעולה כזו היתה באה לידי ביטוי באיזשהו אקט רחב היקף, אקטיביסטי באופיו, המוחה נגד הפרת זכויות האדם (שעל ההיקף שלהן למדנו במהלך הפסטיבל). אבל די בסיור אחד בעיר העתיקה כדי לדעת שפעולה משמעותית, נוכחת במרחב, בהקשר הטעון של הר-הבית תהפוך מיד להפגנה, ואז תאבד את היתרונות שלה כ”עבודת אמנות” (תהיה חשופה לאלימות, למשל), או, וזה סביר יותר, תהפוך לבדיחה, כמו כל ניסיון לעשות אקטיביזם בחסות האמנות.

נכון, יש סכנה שגישה כזו, המוותרת כמעט לגמרי על קוטב הפעולה, תהפוך את המשתתף לתייר, לצופה פסיבי, מבקר לא מעורב בהצגה שאורגנה במיוחד בשבילו. אבל בקונטקסט הספציפי של העיר העתיקה, שרובו נעלם מן העין עבור המבקר היהודי, הביקור בבית המתנחלים ברובע המוסלמי, או לחלופין בחנות הבדים של בילאל אבו-כלף (שם התארחה הקולקציה של הד מיינר), סיפקו הצצה אל מרחבים שספק אם היו נגישים בדרכים אחרות, וכמעט דרשו מהמשתתפים להיכנס אל תוך הסיטואציה. חלק מהמעורבות הזו נבע מכך שדווקא בגלל אופיים ה”לא פוליטי” של האירועים, הם זימנו אליהם קהלים שונים, והיו לא מעט סיטואציות שבהן השאלות מצד המשתתפים היו החלק המפתיע או המאתגר של החוויה כולה.

דווקא מפני שהפרשנות האידיאולוגית לאירועים לא ניתנה מראש או באופן מכוון, ההשתתפות הפכה לפעולה מורכבת, לפעמים ממש קשה לעיכול, של סגירת ופתיחת פערים בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים למה שאנחנו רואים, בין סט הרעיונות שהגענו איתו לבין החיים עצמם כפי שנחשפו לפנינו במהלך הפסטיבל. בניגוד לדוגמה לרוב הסיורים המתקיימים בעיר העתיקה, ב”מתחת להר” אף אחד לא אמר למשתתפים מה לחשוב. את החלק הזה, שהוא הכי קשה, היינו צריכים להשלים לבד.

מה המשמעות של פעולה במרחב הציבורי בטריטוריה שבה אנחנו במופגן הצד השולט? האם אנחנו, כאנשי אמנות צריכים להדיר את עצמו מהמרחב הזה כי לא לרוחנו ולא על דעתנו מה שמתרחש שם? ואם לא, ואנחנו מסכימים שצריך לפעול, מהו אופק הפעולה שלנו ואיך תחום ההתמחות שלנו, אמנות, יכול לעמוד לצדנו כשאנחנו רוצים לפעול?

“מתחת להר” הוא ניסיון, וניסיון אמיץ למדי, להתמודד עם השאלה המאוד מורכבת הזו בצורות מגוונות. כמה מהן, כמו שחזור “הפנינג קרח” של אלן קאפרו, אפילו הומוריסטיות. לנוכח המקום והזמן שאנחנו חיים בהם, זה לא מעט.

עוד על פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה, 2015