אסנת רבינוביץ, 2015-1946

ביום שישי שעבר הלכה לעולמה אסנת רבינוביץ, אמנית שפעלה מתחילת שנות השמונים ועד לפני כארבע שנים. חלק ניכר מהקריירה שלה התנהל בחגורת הפריפריה של האמנות הישראלית, בין המשכן לאמנות בעין חרוד, גלריות בקיבוצים נחשון, כברי, גבעת חיים וראש הנקרה, חללי תצוגה במעלות, במרכז ההנצחה בקרית טבעון, הגלריה העירונית ברחובות, מוזיאון בת ים ומוזיאון רמת גן. תערוכתה הגדולה האחרונה (“מאחורי ומצדדי”) הוצגה ב-2007 בבית האמנים בתל אביב.

האמנות שלה התאפיינה בדרך כלל במיצבים תלויי-מקום שהיו בנויים מכפיסי דיקט, יריעות ניילון או בדים מהם בנתה מיני רהיטים, בעלי חיים, מסכים, מחיצות וציורים. המראה הכללי של ההצבות היה שברירי ורופס, ומרבית המיצבים (דמויי חדר אוכל, חדר זיכרון, בית), אכן היו מתפרקים בתום התערוכות והחומרים היו ממוחזרים לקראת הפרויקט הבא, ללא סנטימנטים ביחס לאובייקט האמנותי.

אסנת רבינוביץ, “מאחורי ומצדדי”, בית האמנים, תל אביב, 2007
צילום: רחל הירש

בכל גלגוליהם, גדולי ממדים ככל שהיו, שידרו המיצבים מודעות לשבריריות של מעשה האמנות, אפילו למופרכות שלו, וכל האובייקטים או הציורים שהרכיבו אותם נוצרו מתוך עשייה עמלנית, ידנית ובסיסית. בתערוכה “עד למטה”, למשל, שהוצגה ב-2001 בגלריה העירונית ברחובות, הציגה אסנת מעין בגדים, מבד כותנה פשוט, שאותם תפרה בעצמה, במכונת תפירה ביתית. הם היו עשויים באותה ראשוניות בסיסית טיפוסית לה, במינימום הנדרש כדי שאפשר יהיה להגיד “בגד”, כפי שהאובייקטים מהדיקט היו עשויים במינימום המיומנות הטכנית הנדרשת כדי שאפשר יהיה להגיד “שרפרף”, “בעל חיים”, “עמוד”. האובייקטים השונים נראו לא-פעם כמו סימונים של הדברים, כמו סימנים הכרחיים בלבד כדי שיעבירו מסר כלשהו; מעין כתב סימנים בשפתה הפרטית של אסנת, שהלכה והצטברה מתערוכה לתערוכה, ממיצב מתכלה אחד לשני.

קולה בעולם האמנות הישראלי היה קול שקט אך נחוש ומהדהד, ונוכחותה כאמנית הייתה בלתי נפרדת מנוכחותה המרשימה כאישה של מילים ושל שיחה. עומק הידע שלה בספרות, אמנות, מוזיקה ושירה, בשילוב עם רגישות מיוחדת וכושר הקשבה והתבוננות, הפכו כל שיחה איתה לחוויה מעוררת השראה, מעוררת מחשבה. מעוררת געגוע.

רבינוביץ נולדה בקיבוץ אלונים ב-1946. בשנות השישים למדה אמנות במכון לאמנות פלסטית, בת-ים, ובהמשך ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת״א. בשנות השבעים המשיכה את לימודי האמנות ב-Camden Arts Center בלונדון. החל משנות התשעים היא פיתחה לצד קריירה אמנותית קריירה לא-פחות מקצועית של זמרה, ועד השנה האחרונה שרה בקביעות במקהלת הקיבוץ הארצי. לפני כארבע שנים, לאחר שהחלימה ממחלת הסרטן, סגרה את הסטודיו בקרית המלאכה, שבו עבדה בשנים האחרונות, והחליטה לחזור ללימודים על מנת לכתוב דוקטורט. כפי שעשתה כל דבר, בשיא הרצינות, המחויבות והמקצועיות, כך גם כתיבת הדוקטורט הפכה לפרויקט טוטאלי ורחב-היקף אליו נשאבה במלוא התנופה, וצללה לעומקי מחקר וקריאה.

הדוקטורט היה מעין הרחבה של עבודת המאסטר שלה על “דון קיחוטה” וסרוונטס, ובדיעבד מסתבר שהיה יצירת חייה האחרונה, סיכום של תחומי העניין והידע שלה. את עבודת הדוקטורט, אותה כתבה בהנחייתו של ד”ר רז חן-מוריס באוניברסיטת בר-אילן, הגישה לפני מספר שבועות, כחודש לפני מותה. העבודה נקראת “אחיזת עיניים”: על הפואטיקה של התעתוע בתחומי האסטרונומיה, הספרות והאמנות בתרבות המאה ה-17 באירופה. מדפדוף ראשוני בטקסט (שנמצא עדיין בתהליך השיפוט האקדמי), הנע בין טקסטים כתובים וחזותיים של המאה ה-17, בין ורמר לולסקז וסרוונטס, עושה רושם שאסנת השאירה אחריה כתב-יד שהוא ביטוי נפלא ליכולת הניסוח הבהירה והמדויקת שלה, ומיצוי מבריק של כל מה שהעסיק אותה בעולמה האינטלקטואלי והרגשי: מראית עין, תעתוע, מניפולציות למיניהן, פני השטח ומה שמאחוריהם, והקשר הקריטי שבין מילה לדימוי. כמעט כל שיחה עם אסנת – על תערוכה, על ספר, על סרט, על מוזיקה – הייתה מובילה למושגים האלה: המניפולציה של מעשה האמנות; השכחה העצמית שמזמנת חווית האמנות, ובה-בעת המודעוּת הבלתי נמנעת האורבת בפתח. “אחיזת עיניים” הושלמה, עבודת הדוקטורט הוגשה, והמחלה שחזרה בשנית הכריעה את אסנת, זמן קצר טרם מלאו לה 69.

אסנת רבינוביץ, “מאחורי ומצדדי”, בית האמנים, תל אביב, 2007
צילום: רחל הירש

אסנת רבינוביץ. תקרית ביער. מוזיאון בת ים לאמנות. ינואר-מרץ 2005
ביקורת שהתפרסמה ב”העיר”, פברואר 2005

מידי כמה זמן צץ פתאם, משום מקום, מוזיאון בת ים. עם המבנה העגול והנאיבי שלו, עם הבטחה לא ממומשת רבת שנים להפוך סוף סוף לעוד מוזיאון פריפריאלי בעל משמעות. צץ, ושוקע מחדש בתהומות הנשייה. התערוכה של אסנת רבינוביץ בנויה בהתאמה כל כך מושלמת לעיגול האדריכלי של מוזיאון בת ים, ומתמסרת כל כך בהקשבה (ובהומור עצמי) לעיגול המחולק לשבעה פלחים, עד שהפעם זה נראה דחוף במיוחד להגיד: אסור לתת למוזיאון הזה לשקוע שוב ולהיעלם, חבל להחמיץ את הפוטנציאל הגלום במוזיאון קטן, 10 דקות מתל אביב, בעל מבנה כל כך מגוחך, מגרה ומאתגר.

כשרואים את “תקרית ביער”, נדמה שאי אפשר אחרת: אכן מתבקש לספר כאן סיפור-לפני-השינה, מתבקש ללכת עם העיגול המסחרר ולהפוך כל פלח לפרק בסיפור. זה מה שאסנת רבינוביץ עושה – היא מספרת סיפור בשבעה פרקים, ממספרת כל פרק וקוראת לו בשם: חלום, שולחן, יער, השקפה, מיטה, אבידה, תערוכה. הכניסה לכל חדר היא דרך וילון ניילון מצויר, מעין מחיצה שקופה למחצה, קצת ממסכת וקצת חושפת. הדימויים המצוירים או המפוסלים חוזרים על עצמם שוב ושוב: ילדות, מיטות, ילדות ישנות במיטות, שולחנות, סינרים, עצים, זאבים. לתוך צבעוניות כללית של אפורים-חומים חודרת נוכחות דרמטית של שחור ואדום. בהדרגה נבנית האסוציציה ל”כיפה אדומה”, לא בישירות בוטה מדי, לא כאיור או כפרשנות למפורסמת באגדות, אלא כניסיון מעט משועשע למקם את סיפורם של האחים גרים (או לפחות חלקים ממנו) בתוך מציאות נפשית וגיאוגרפית חדשה, ישראלית, קיבוצניקית, ארכיטיפית-נשית. וגם, בלית ברירה, בת ימית. כיפה אדומה בבת ים, האחים גרים ליד מרכז מסחרי ומגדל מים, בין רחובות מבצע סיני ומשה סנה.

אסנת רבינוביץ, “תקרית ביער”, מוזיאון בת ים, 2005
צילום: רחל הירש

בדיעבד, כשמתבוננים לאחור על התערוכות של אסנת רבינוביץ (רשימת המקומות שבהם הציגה מרכיבה את רשימת חללי התצוגה הפריפריאליים בארץ – עין חרוד, קרית טבעון, קיבוץ כברי, קיבוץ נחשון, מעלות, רחובות…) קל לראות שתמיד נכחו שם יער וזאבים, על תקן הזוג הנצחי של פיתוי וסכנה, ותמיד נכחו שם, בצורה זו או אחרת, הדים של חדר ילדים או חדר אוכל בקיבוץ, חדרי הנצחה וזיכרון. חומרי האמנות שלה הם לעולם הכי ישראליים ורוויים במילים עבריות יפות תואר, ומצד שני הג’ונגליות האפלה לקוחה ממחוזות געגועים לאירופה כלשהי, אמיתית או מיתית, נחלמת ונחשקת. במובן זה כל הרומנטיקה של יערות אפלים ורוטטים מזכירה את הקדרות המבעבעת בציורים של משה גרשוני, אף הוא יליד הארץ, מאד בן הארץ הזאת, ויחד עם זאת מכיל בתוכו מינעד התייחסות רחב לתרבות גרמנית. שניהם, כך עושה רושם, נמשכים ליופי ולעצב התרבותי הדשן ההוא. גרשוני מרשה לעצמו לשקוע עמוק ברומנטיקה, שקיעה הירואית עם דגלים מתנופפים וסירות בים וצבע שחור שמנוני סמיך. אסנת רבינוביץ שוקעת ומסתכלת על עצמה בחיוך, מתמסרת ומסייגת.

המהלך בתערוכה מתחיל ב”חלום” שנראה כמו חדר ילדים בקיבוץ (מעיק יותר מאשר מגונן), עובר דרך “שולחן” המורכב משלושה שולחנות גדולים מכוסים במפת ניילון מצוירת, ממשיך לתוך “יער” המורכב מעשרות דגלים-עצים מדיקט, תלויים מהתקרה או נשענים על קיר, צבועים באדום-שחור. “השקפה” היא שורה קודרת של מיטות תלויות על קיר, מיטות שבמבט שני מסתברות יותר כחיות פשוטות עור, ולמעשה כהכלאות בין אובייקט לחיה לאדם. ב”מיטה” חולשת על החדר מיטה אדומה גדולה ונטויה (המיטה של סבתא?) וסביבה סינרים, קולבים וחלקי בגדים. “אבידה” מורכבת מעשרות ציורים קטנים המקיפים את שלושת קירות החדר, והכל מסתיים ב”תערוכה”, הצבה יפייפיה ואירונית של ציורים באדום-שחור, הצבה הלוקחת בחשבון את הפיכתם הבלתי נמנעת של חומרי הנפש השבריריים ביותר לארטיפקטים במוזיאון. שבעת הפרקים מסתכמים למסע פנימי ביער מדומיין, עתיר פיתויים וסכנות, זיכרונות וחלומות. מצד אחד סיפורי, מצד שני זהו סיפור בעל מימד אלגורי וסמלי מובהק, ולעיתים בכלל מופשט ולא ניתן לפענוח. האווירה של ספק-סיפור (אולי בכלל לא כיפה אדומה), מתחזקת דרך האופי החומרי של העבודות – קצת מט ליפול, מרחף, תלוי על בלימה, עקום לפעמים. הכל עשוי מדיקטים, ניילונים וניירות מסוגים שונים, שיירי חומרים שנפלטו מפס הייצור של מפעלים קטנים בדרום תל אביב, בסביבת הסטודיו של האמנית. החיבור בין החומרים קל תנועה (ברגים, מסמרים וקדיחות) ומעביר תחושה שדי בדחיפה קטנה כדי שהכל יקרוס. ובכל זאת – שבעה חדרים, שבעה מיצבים, תקרות רצפות וקירות, הפקה גדולה המורכבת ממאות תנועות קטנות, ידניות וסבלניות, תנועות של אישה אחת.

גרשוני צץ בתערוכה לא רק דרך ההעלאה באוב של “היער השחור” הגרמני, אלא גם דרך משיחות המכחול של אסנת רבינוביץ, בייחוד כשהן על יריעות הניילון או הניירות המבריקים – מריחות צבע מהירות, לא נספגות, אקספרסיביות בניגוד לכללי האסתטיקה השגורה בארץ. החריגוּת של אסנת רבינוביץ מצטיירת גם דרך הקריירה האמנותית שלה, שנבנתה, כאמור, בחללי התצוגה האלטרנטיביים ברחבי הארץ. בין כברי לקרית טבעון לנחשון (הממשיים והמטפוריים) התגבשה השפה האמנותית שלה, ויש להוסיף לרשימה את הגלריה התל אביבית המזוהה איתה החל משנות השמונים – גלריה שרה לוי.

אסנת רבינוביץ, “תקרית ביער”, מוזיאון בת ים, 2005
צילום: רחל הירש

זיכרונות הילדות מהקיבוץ, שבים ועולים בכל תערוכה שלה מכיוון אחר ובאופן אחר. במוזיאון רמת גן הציגה ב-1993 את התערוכה “מקומות קבועים” שהיתה הצבה של מעין חדר אוכל קיבוצי; בעין חרוד, שנתיים לפני כן, היה המיצב “להניח” – מעין חדר זיכרון. אבל כמו במקרה הנוכחי של “תקרית ביער” זיכרונות הילדות הם רק קול אחד באפשרויות הקריאה הנוספות. הרחש התת קרקעי העובר בכל התערוכות של אסנת רבינוביץ, ובאופן מובהק בתערוכה בבת ים, נדמה עמוק יותר מרחשי הילדות והקיבוץ. עושה רושם שזהו המתח שבין המילולי לחזותי, הדרמה הגדולה של איך לספר סיפור באמצעים אמנותיים ומה לעשות עם המילים. במובן זה מתבקש להזכיר את העבודה האחרונה שהציגה רבינוביץ במסגרת הטריאנלה למיצב במוזיאון חיפה ב-2003. על הקיר בקפיטריה של המוזיאון היא תלתה שורה של משפטים ושברי משפטים, עשויים מאותיות דיקט גזורות ומסולסלות, צבועות ומצוירות. המילים אינן מתחברות לסיפור אלא נזרקות לחלל בפרגמנטים: “רק חול וחול”, “והאדם יכול להישאר נטוש”, “צל חולף”, “אכל ושתה”, וכו’. האפיון שלהן? מילים מתנגנות, בעלות יופי צלילי, מילים מתוך מאגר ישראליות בעל ניחוח מסוים. העבודה של אסנת רבינוביץ במוזיאון חיפה מייצגת את השלב הטקסטואלי ביותר בעבודה שלה, ונדמה שלכבוד התערוכה בבת ים היא בחרה לבדוק את האופציה ההפוכה: לקחת סיפור קיים (“כיפה אדומה”) לוותר על מילים בגוף העבודה, ולנסות לבנות מערך סיפורי דרך דימויים, קצב, מהלך, זרימה, חלוקה לפרקים וכו’. הטקסט נשאר בצד. מודפס על דף נפרד, מוצע כדף נילווה למבקרים. אחרי סיבוב אחד, שני ושלישי בתוך העיגול יוצאים החוצה ובת ים מציעה את עצמה כרובד קריאה נוסף, רחב הקשר, אודות האפשרות לייצר תרבות.