הפספוס הגדול של “פאודה”

בפעם הראשונה שנתקלתי בסדרה “פאודה” היא השתקפה מעיניה הבורקות של שכנתי, שצפתה בפרק הבכורה. אמרתי לה שאני לא רואה טלוויזיה, ובמיוחד לא טלוויזיה ישראלית. בפעם השנייה נתקלתי בה בבית-החולים אסותא שבתל-אביב, שם קראתי בעיתון ישראלי שקניתי לאבי כשחיכה לצנתור. קניתי לו, אבל אני קראתי. הוא היה בצום וסבל מכאבים.

הכתבה עסקה בשחקנית הלבנונית-צרפתייה לטיסיה איידו, שנשאלה מדוע הסכימה לשחק בסדרה ישראלית. שאלה במקום, חשבתי. היא ענתה משהו בסגנון, אנחנו, יעני פלסטינים וישראלים, צריכים ללמוד לחיות יחד, והסדרה מקדמת מטרה זו. התגובה שלי היתה שורה של קללות. דועא, אחותי הקטנה, חיפשה לנו מיד פרק בנייד שלה.

גרסתי לתקציר לא תהיה אובייקטיבית, אבל בכל זאת אנסה, למען אלה שלא צפו: מדובר בניסיון ישראלי לייצג שתי קבוצות של לוחמים – אחת ידועה בקרב הציבור הישראלי כ”מסתערבים”, והאחרת זו שבקרב פלסטינים מקובל לחשוב עליה כעל “לוחמים לשחרור”. הלוחמים בצד הפלסטיני אמנם יוצגו כלוחמים, אבל בוודאי לא לשחרור.

קו העלילה פשוט: דורון קביליו, ראש יחידת מסתערבים (שמגלם ליאור רז), מנהל מרדף אחר אבו-אחמד (שמגלם הישאם סולימאן), פעיל חמאס שאחראי, לפי התסריט, למותם של יותר ממאה ישראלים. באמצעות שתי הדמויות הראשיות מנסים יוצרי הסדרה, ליאור רז ואבי יששכרוף והבמאי אסף ברנשטיין, לפרוש עולם שאינו זמין לצופים; עולם מלא בפרטים על טיב פעולות הלוחמים משני הצדדים, על משפחותיהם וסביבתם. בסדרה מופיעה שורה ארוכה של דמויות עשירות שחושפות פנים מורכבות וכשרונות אמיתיים של כתיבה, משחק, בימוי, עריכה וליווי מוזיקלי, שלטעמי מרהיבים.

פאודה

כבר מהפרק הראשון נתקלנו דועא ואני בכמה סצינות שגרמו לנו להדק שפתיים בריחוק, אבל רוב הזמן היינו מרותקות ונתנו לעצמנו הזדמנות כנה להיות מופתעות. את זה למדתי מהאקדמיה: כשקשה לי לשמוע, אני מסוגלת להקשיב. שני פרקים ראינו עד שהוצאנו את אבא בשעה טובה מבית-החולים.

ביציאתנו דועא לחשה לי, “אל תספרי לאחיך, הוא מתנגד לסדרה בכל תוקף”. עד אז לא ידעתי אם להסכים עם אחי, אבל מחשבה אחת כבר הצלחתי לגבש לעצמי: פלסטיני מודע פוליטית לא היה מסתכן בשותפות אקטיבית בסדרה. תודה לאל שאני לא שחקנית ויש לי הפריבילגיה כצופה להשתתף ולא להשתתף. השם שלי, אלחמדוללה, לא כתוב בשום מקום.

לרוב מצאה חן בעיני המסירה המתקנת, גם אם הלא-ריאלית בהיקפה, של ייצוגי האשה הערבייה. לצד החשיפה לעין ישראלית של מה שמסתתר מתחת לחיג’אב, כולן היו יפות ורבות עוצמה. כך יוצגו למשל הדמויות של חנאן חילו ומונא חווא, שעל אף שאיני יכולה להימנע מלשאול על אחריותן לפערים והחסכים הגדולים בייצוג הפלסטיני, אני זוקפת לזכותן דקות ארוכות של תענוג. יכולתי להזדהות אפילו עם הדמות המורכבת שגילמה רונה-לי שמעון, ששמרה על החן שלה גם כשעברה לצד השני.

התענגתי על הגילוי שאתם מסוגלים לזהות אותנו, שיש לנו חיים ועיסוקים נורמליים, שאיננו בצבע גוף אחיד, שאנחנו יודעים לאהוב, לבכות, להיות אמהות ואבות רחמנים. שאנחנו יודעים לנגן מוזיקה, ומוזיקה יפה. וכמה היא נשמעת יפה מפיכם. לשמע השירה בערבית של צחי הלוי דמעתי. הוא המחיש עבורי את הטרגדיה שלנו, של כולנו, ובמיוחד עד כמה אנחנו בעצם קרובים גזעית והיסטורית ודווקא בזכות הקרבה אנחנו מתרחקים. הסדרה הצליחה לנגוע בשורה של דעות קדומות, אבל הפספוס גדול בהתאם.

בין אם נודה בזה ובין אם לאו, העובדה היא שהמשקפיים של “פאודה” הן משקפיים ישראליות. אין מדובר כאן על חשיבה וכתיבה משותפות. מחלתי על כך שלכמה מהישראלים האחראים לסדרה יכול להיות דם על הידיים, שהם מדברים בעצם מתוך ניסיון. מחלתי כי עתה, הייתי רוצה להאמין, הם בצד אחר. לא בצד שלי, לא צריך להגזים, אבל לא בצד הנגדי. משהו קרוב לאמצע, כאשר בקצה האחד עומדים אנו ובקצה האחר עומדים אלה השותפים לכיבוש ולפרקטיקות האלימות של הכיבוש. אבל זה בדיוק מה שמעציב אותי – קו האמצע.

ההישגים של “פאודה” מסמנים את שיא יכולת הקליטה של רוב הציבור הישראלי את הפלסטינים ומהות וטיב ההתנגדות הפוליטית-תרבותית שלנו. מה שיוצרי הסדרה ניסו במלים אחרות לעשות הוא להפריד את הצד התרבותי הפלסטיני מהצד הפוליטי. כאילו כשמגיע הדיון על הזכות על המולדת ועל הזכות לחיות בה בחופש ובשלום – האוכלוסייה שקוראת לעצמה “עם פלסטיני” היא פיקציה. האשה הערבייה היפה שמסתתרת מתחת לחיג’אב מצטרפת למסגרת האסתטית שהערבים יכולים להציע, כמו האוכל הטעים שלהם. את האסתטי מצרפים לחיקנו בכיף; את הפוליטי עוזבים בצד. אבו-אחמד, גיבור או אנטי-גיבור, חתיך הורס או לא – הוא יישאר תמיד טרוריסט.

כואב. זה כואב כפי שכאב לדמותה של נורית להבין כיצד הגברים, החברים שלה בקבוצת המסתערבים, מסוגלים לעשות את מה שהם עשו לשיח’ עוואדלה. בסצנות אחדות נראה כי המצב הוא של לוז-לוז לשני הצדדים, אבל התשובה בסופו של דבר נשארת – זה מה שיש. החור השחור נשאר חור שחור והרקע לעלילה לא מעניין אף אחד. הציבור הישראלי משוכנע שהוא מכיר אותו, והוא מאוס עליו. אבל זהו, שבדיוק זה, המובן מאליו הזה, הוא זה שמצריך פירוק.

צפינו בקלות שבה ראש קבוצת המסתערבים עובר מפה לשם ומשם לכאן. לא ראינו כיצד המעבר, או יותר נכון לומר העדר המעבר, מתנהל משם לכאן. הדמות הפלסטינית היחידה שחוצה את הגבול מרצונה היא דמות של שהידית; חצתה את הגבול ולעולם לא תחזור.

פוליטית, לדאבוני, אין חציית גבולות ואנחנו נשארים באותו המקום. הדמויות שמייצגות את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש ולחיים בצל חוסר זכויות אנושיות מגולמות ללא ערכים. אם הן דמויות מהפת”ח, שנחשבת לרוב כתנועה חילונית, אז הכסף מדרבן אותן לפעולה; אם הן מחמאס, אזי הן מייצגת דת מוסלמית ששונאת יהודים בשל היותם יהודים, דת קדם-מודרנית שמתעקשת לשרוד על אף שאבד עליה הכלח. אפילו לנשותיה היא מתייחסת כמכונה שייעודה הוא הולדת ילדים למען ימותו שהידים.

מתי תבינו שאנחנו לא נמצאים בקרב בין שווים? מתי תצליחו לחקור את האני-מאמין שלכם ואת הקביעה מתוכו שאנחנו בעצם לא רק עם בעל אופי תרבותי, אלא גם היסטורי ופוליטי? כיצד אתם מצליחים ליישב הפער בין תיאורנו כיפים וחמודים לתפיסתנו כחיות אכזריים ושונאי יהודים?

חברים וחברות, עמיתים ועמיתות לאזרחות שמייחלת להיות שווה – אנחנו כאן, העם הפלסטיני כאן, לא שונאים אתכם, אנחנו רק נלחמים על צדק. אולי תצליחו יום אחד להבין שאתם טועים. שבשביל שתיהנו מחיים שפויים, עליכם לתת גם לאחרים ליהנות מהם. אמן.