“אמנות היא דרך לישון עם אויבים”

ציירת אירופית חשובה ומפורסמת, בין הבולטות ביותר בדורה, באמצע הקריירה שלה. היא אינה יושבת מול מודל-חי, אלא משתמשת בתצלומי-חטף שהיא עצמה או מישהו אחר צילמו, בעיקר תצלומים מהמדיה. היצירתיות שלה באה לידי ביטוי בעיקר בתהליך הציור מהדימוי שבתצלום לציור הסופי, או בשפתה הפרוזאית של האמנית: “יש הדימוי (שמקורו התצלום) שאיתו אתה מתחיל ויש הדימוי בציור שאיתו אתה מסיים, והשניים אינם זהים. אני רוצה להעניק תשומת לב למה שהציור עושה לדימוי, לא רק למה שהדימוי עושה לציור”. מדובר כמובן במרלן דומא (Marlene Dumas), שנולדה בקייפטאון שבדרום-אפריקה ב-1953, החלה ללמוד בסטודיו 63 שבהארלם בגיל 23, ומאז היא חיה ועובדת באמסטרדם.

השבוע ננעלה במוזיאון טייט-מודרן שבלונדון תערוכה רטרוספקטיבית יוצאת דופן, שמסכמת 40 שנות עבודה של דומא. כ-100 יצירות, מחציתן עבודות צבע והיתר רישומים, ציור פיגורטיבי שהדיוקן הוא הנושא השולט בו. התערוכה חושפת את דומא כאמנית הצבע ואמנית הקו, אם להשתמש בקטגוריות של אנרי מאטיס, הגם שכאמנית הקו היא יותר ויותר משתמשת במכחול ופחות בעיפרון, פחם או עט.

מאטיס אמר בשעתו לסטודנטים הצעירים שלו: “אתם רוצים לצייר? ראשית כל עליכם לחתוך לעצמכם את הלשון, מפני שהחלטתכם שוללת מכם את הזכות להתבטא שלא באמצעות המכחולים שלכם”. דומא רחוקה ביותר מאימוץ העצה הזו. היא אוהבת מלים ואוהבת לכתוב, ועושה זאת בצורה מרשימה. הקטעים שכתבה לסדרות השונות שלה או לציורים מסוימים מעשירים את הדימויים ומרחיבים את ההבנה וההנאה מהם.

הספר החדש שמלווה את התערוכה בטייט, “Sweet Nothing”, כולל רישומים שאינם מופיעים בתערוכה, בליווי הערות וטקסטים שכתבה דומא בשנים 2014–1982, והוא יכול לשמש גם מדריך נפלא לתערוכה כולה. מתוך העושר הרב של העבודות בתערוכה, בחרתי בשש שהן ציוני דרך בהתפתחותה האמנותית.

זהו רישום אחד מקובץ של 40 רישומי דיוקנות זהים בגודלם, שנוצרו במהלך 21 שנה. כל הרישומים תלויים בשורות אופקיות ואנכיות על קיר אחד, עם מרווחים צרים וזהים ביניהם. דומא מסבירה שאלה אינם “גופים פגועים” הגם שהם נראים כאילו לא נשמרו בתשומת לב. העבודות לא נזרקו, והן גם אינן בהירות וברורות דיין ואין להכריז עליהן כ”גמורות”. דומא היתה רוצה להמשיך לשנות אותן עם הזמן.

ה”פרט” שנבחר נראה בעיני יותר ברור ושלם מהאחרים. זה רישום שחור-לבן שהעיניים המופיעות בו נצבעו בכחול. הוא דוגמה נפלאה לרישום של דומא. חשוב לזכור שאין אצל דומא רישומי-הכנה. לרישום הזה אין שם ואף לא תאריך הכנה מדויק, רק ציון של תקופה.

דומא ציירה את העבודה הזאת תוך התבוננות בתצלום-חטף של עצמה. את שם היצירה בחרה מן הדו”ח של חנה ארנדט על משפטו של אדולף אייכמן בירושלים ב-1963. הבחירה הזו אינה מקרית: עבור דומא, דיוקן אינו רק יצירה הדומה לבעל הדיוקן, אלא אמצעי להתמודדות עם שאלה פוליטית.

כשמתבוננים מקרוב בציור הנפלא הזה ניתן להבחין שדומא יושבת בכיסא שגבו מופנה לצופה, והיא סבה לאחור כשידה הימנית על גב הכיסא. ברפרודוקציה שלפניכם לא קל להבחין בשוני הדק שבין גון גב הכסא לגבה של היושבת. מתווה העבודה הפיגורטיבית הוא ריאלי, אבל הצבעוניות חופשית ומשוחררת מכל ריאליות. משחק הצבעים, ובמיוחד חדות המבט, הופכים דיוקן זה לאחת העבודות החזקות והמרשימות בתערוכה, ומקנים לה אינסוף פירושים.

כאן ציירה דומא את בתה, הלנה, כשהיתה בת חמש, לפי תצלום-חטף בגן הבית בקיץ, בשעה שהבת שיחקה בצבעים. “הילדה הקטנה היא כה רגישה ועדינה שלפעמים זה מפחיד אותי”, כתבה דומא. “בתי חושפת לפני את גופה ללא כוונה לגרום נחת. היא מראה את האכזריות והקסם של התמימות”.

דומא מעידה על עצמה שהיא אינה יודעת מה מבטא מבטה של הילדה. “רישום הוא לחישה באוזן; ציור בצבע הוא האוזן עצמה”, כתבה ב-1993. מבטה של הילדה מעורר אצלה סקרנות, חשש ואי-ודאות. כך או כך, הציור הזה הוא הוכחה מרשימה לשילוב שמגלמת דומא בין אמנית הקו לאמנית הצבע. קשה להסיר את העיניים ממבטה של הילדה. כל התבוננות נוספת בציור חושפת אספקטים חדשים ועמוקים. לא פלא שזאת אחת העבודות הידועות ביותר במכלול יצירתה של דומא.

עבודה זאת היא למעשה צמד יצירות שאינן שייכות לאותה סדרה ולא נועדו להיות מוצגות יחדיו. העבודה הראשונה, מ-1995, מבוססת על תצלומים של הדוגמנית נעמי קמפל, והיא מתארת בצבעים כהים דמות כמעט שלמה של אשה אפריקאית עירומה כמעט לחלוטין. העבודה צוירה כחלק מהסדרה “מגדלנה”, על שמה של “הזונה הקדושה” מהברית החדשה, שמבטאת עצב וחרטה על חטאיה ומשמשת ניגוד מטפורי למריה הקדושה.

העבודה השנייה צוירה כשנתיים לאחר הסדרה “מגדלנה”, בעקבות מותה הטרגי של דיאנה, נסיכת וולש. העבודה מבוססת על תצלום רשמי. הנסיכה יושבת בשמלה רחבה בגוון ורוד על כיסא מהודר ולראשה כתר. למרות הריהוט העשיר והקרבה לחלון, בחרה דומא בקבוצת צבעים כהים לתאר את מקום הישיבה, בפינה בארמון, בחירה שתורמת ליצירת אווירת עצבות וקדרות.

ההחלטה לצרף את שתי העבודות לעבודה אחת ולקרא לה “בריטניה הגדולה” שינתה את שתיהן ויצרה דיאלוג ביניהן, שמבטא את השוני בין מעמדות, סגנון וגזעים כפי שהוא בא לידי ביטוי במדיה הבריטית. ואולם, לדעתי שני הציורים מפסידים מהצירוף המלאכותי הזה.

אמה של דומא מתה ב-2007. סדרת העבודות שיצרה באותה תקופה אמוציונלית מאוד וקשה. התערוכה שהציגה ב-2008 נקראה “למי צילצלו הפעמונים”, והעבודות עסקו באובדן ופרידה בצד השתנות וחופש. דומא כתבה: “רוחניות שיחררה את הצער שלי ואת אנחת הכאב שלה”.

מתחילת הקריירה שלה חיפשה דומא דרכים לביטוי רגשות. הציור העכשווי, בניגוד לספרות, מוזיקה או קולנוע, מבטא מנעד רגשי רק לעתים רחוקות. בתערוכה זו, במקום להשתמש בתצלומי עיתונות כדרכה, בחרה דומא בדימוי מהסרטים, כפי שאמרה באחד הראיונות: “שהן, השחקניות, יבכו לזכרה של אמא”.

בעבודה שלעיל השתמשה דומא בתצלום של אינגריד ברגמן, שכיכבה בסרט “למי צילצלו הפעמונים”, על-פי ספרו של ארנסט המינגוויי. היא חרצה את פני הצבע בדומה לאופן שהבליה והזמן עושים, ובשילוב יכולות השימוש בצבע שלה, השיגה את ביטויי העצב והבכי המרגשים.

העבודה מעוררת שאלה מעניינת: האם גם לאחר שהצופה יודע שמקור הדימוי הוא “דמות מהסרטים”, היצירה נשארת מרגשת ומעניינת כפי שהיתה במפגש הראשון, כאשר לא ידע דבר על הרקע להיווצרותה?

בשנות המעבר למאה ה-21 החלה דומא לעסוק גם במלחמה באפריקה ובמזרח הקרוב. אחרי שנים רבות של חקירה פיגורטיבית של הדיוקן והגוף, משלבת דומא לראשונה אנשים וסטרוקטורות אדריכליות. בסדרת העבודות “כנגד הקיר” היא עוסקת, כדבריה, במערכות פוליטיות לא צודקות.

ב”הקיר”, הגדול בציוריה עד כה, מתואר קטע מ”גדר ההפרדה” בישראל, כשלפניו קבוצה של יהודים דתיים המתכוננים לתפילה בקבר רחל הסמוך. בציור עצמו אין כל רמז לזיהוי המקום; הדימוי הוא קטע מקיר אינסופי. מה שעורר את סקרנותה של דומא בדימוי היה ככל הנראה הדמיון והקרבה לאייקון היהודי העתיק של תפילה לפני הכותל המערבי.

לדברי דומא, העבודות הגדולות הללו (“הקיר” ו”מחסום מחשבתי”) מאותה הסדרה הן למעשה ציורי הנוף הראשונים שלה, או בשפתה, “ציורי טריטוריה”. מבחינת הטיפול בצבע, אלו עבודות מאוד קודרות. מציור “הקיר” עולה גם ניחוח של ציניות.

לתערוכה של הסדרה “כנגד הקיר” ב-2010 כתבה דומא את השורות הבאות: “הסימון הראשון הוא הקשה ביותר; הרישום של קו חותך את הגיליון לשניים. הרישום של מפות וגבולות הופך שכנים לזרים. בתוך תרבויות צבאיות גדלים דורות שלמים של ילדים שחושבים רק על דימויי אויבים. אמנות היא דרך לישון עם אויבים”.

במבט לאחור על כל התערוכה המרשימה הזאת, הסדרות המוקדמות והעבודות המעטות הפחות בוטות מבחינה פוליטית, ובמיוחד הדיוקנאות וציורי הגוף, מותירים את הרושם העמוק ביותר.

“הדימוי כמועקה”, מרלן דומא (“Marlene Dumas, “The Image as Burden), טייט-מודרן, לונדון (התערוכה ננעלה השבוע)