“אם אתה אומר ‘שמתי צבע’, נכשלת”

שלום, ניצן המרמן. בתור התחלה, ספר על עצמך.

“אני יכול לתאר את הסיפור הרגיל: ניצן, יליד חיפה, בן 48. אני מעדיף את מה שנשאר בזיכרון של האנשים, שהוא בעצם לא מדויק, כמו ההבדל בין צילום לבין זיכרון של מישהו כמו שאנחנו זוכרים בתור ילדים. הכל נראה לנו גבוה מדי וגדול מדי, זו תפיסה אחרת של מה יותר נכון – צילום או מציאות, איזה מהם יותר נאמן למה שקרה באמת?”.

יש לך קושי להציג את עצמך?

“לא, אבל יש קלקול בדרך. גם העבודות שלי באות להציג את התפיסה הזאת. האם יש בכלל טעם לצייר? אני לא בטוח שיש טעם לצייר, מעבר לפעולת הציור עצמה עבור הצייר, במקרה הזה – עבורי”.

אתה רוצה לשאול למה לצייר?

“כן, כי אין לזה טעם, זאת רק מסורת אירופית, בסופו של דבר. וידיאו שמנגן ומאיר – זה מעניין. אפילו האור הוא לא אותו סוג אור. ציור הוא מסך שבולע אור. ציור לא מנגן. אם הוא מנגן זה רק בתודעה של האנשים”.

זאת אומרת שהאינפורמציה בציור היא לא חשובה?

“היא לא ממש חשובה”.

איזו מוטיבציה יש לך לצייר?

“גדולה. לי כסובייקט יש נוכחות בציור. מעבר לזה הוא נשאר בתוך המגבלות שלו: הוא שטוח, על קיר, ריבוע, מלבן. הוא יכול ליפול לכל מיני מקומות. השוויתי את זה לנקודת איזון לא יציבה. כמו כדור בקיר לעומת כדור על גבעה. על העבודות שלי שמתי עוד כמה מגבלות: ציור שלא נשען על דימוי מוכן, שלא נשען על תוכנית פעולה, בלי סיפור, בלי אבסטרקט. מה כן? לנסות שהדברים ייוולדו מתוך פעולת הציור. זה ציור שמתבסס על אי שימת לב. כל התפתחות שנעשית היא כמו שקורית בטבע, מוטציה שממנה אפשר ללמוד, לכן צריך להיכנס למצב שממנו נוצרות טעויות. יש ציורים שלי שיושבים שנים ואני מחכה לראות בהם משהו מתוך הכאוס”.

למה לברוח מאבסטרקט? זה לא בדיוק הניסיון ליצור זרם שמסתמך רק על פעולה ציורית?

“רק שאמרנו גם בלי תכנון, בלי תוכנית ציורית. גם בלי ביקורת, שהיא מהלך מילולי. עצם הדיבור על הדבר הוא שיח עם עצמך באופן מילולי. להימנע מהשלב הזה. היו לי כל מיני פעולות שניסיתי לעשות, כמו לצייר עם מקל ארוך, אבל מהר מאוד זה הופך לתוכנית. לכן צריך גם להימנע מביקורת מילולית”.

מעניין אותך שבחוץ יבקרו את העבודות שלך? זה לא מסתדר עם הרעיון שאתה מתאר.

“זה נחמד ששמים אליהן לב, כן. ואתה צודק, זה לא מסתדר. זה לא משנה לי. שימצאו לזה הגדרה, שימציאו לזה שם”.

איך אתה מגשר בין הרצון האינטואיטיבי שלך לפרש את העבודות של עצמך לפעולה שאתה עושה שמצליחה להתחמק מהרצון לפרשנות? הציורים שלך בתערוכה יוצרים איזה היגיון.

“אתה מגיע למצב של ציור כלאחר יד, אתה שם צבע וגם לא ממש שם צבע, כי אם אתה אומר, ‘שמתי צבע’, נכשלת. אני מחדד כמה מקומות כדי שיהיה משהו להיאחז בו. הבנתי שצריך שביל גישה – ומשם פעם אפשר לראות ככה ולמחרת בבוקר אפשר לראות משהו אחר”.

יש אמנים שעושים את הדבר שאתה עושה? אתה ז’אנר משל עצמך?

“אולי. זה לא אקספרסיוניזם. זה לא אבסטרקט. אולי זה זרם משלי כי פשוט כל השאר תפוסים”.

תספר על התערוכה שמוצגת כרגע במקום-לאמנות בקריית-המלאכה.

“אצר אותה ניר הרמט, אמרתי לו לעשות מה שהוא רוצה עם העבודות. אלו העבודות האחרונות מ-2013/4, הן מתכתבות ביניהן. התערבתי פעם אחת – היה ציור שחור, שראיתי וזיהיתי אותו אחרת. סובבתי אותו ב-90 מעלות. זה בסדר לסובב עבודות”.

סיפרת לי שיש קו מפריד בין העבודות הקודמות לאלו של עכשיו.

“תוך כדי הלימודים עבדתי עם עבודות סיפוריות. הקו עובר אחרי לימודי ההמשך במדרשה, סיימתי לפני שנתיים. במהלך הלימודים נחשפתי לטקסטים והוגים שמצאו חן בעיני, ובייחוד תפס אותי טקסט של ביאליק, ‘גילוי וכיסוי בלשון’, שהוא טקסט מדהים. באתי ממקום תמים לציור ואהבתי את הדברים הנכונים, והנה הטקסט הזה פתח עולם חדש של דברים שלא ידעתי שהם קיימים. אין שום הבטחה שאני לא אחזור חזרה לדברים שעשיתי לפני, מעניין אותי מתי אחזור לשם. יכול להיות שאחרי התערוכה אני אחזור לציור שעשיתי קודם”.

באופן שבו אתה מציג את העבודות, אני מנסה לראות אותך בתוכן, ואתה מנתק את עצמך מהציור.

“אין דיווח מהמעשה עצמו, זה המצב הטוב שנולד. שאין דיווח. זה מעשה עצמו”.

זה מהלך עם אסטרטגיה. ויש לו מסגרת.

“זאת בעיה שיש לו מסגרת… לא בטוח שאפשר בכלל לגשת לבד גדול בלי תכנון ראשוני. צריך כמות עצומה של חומר כדי שיקרה משהו כזה. מבחינתי תכנון נמצא כבר בעצם היכולת ליצור”.

אני חושב על Action painting.

“רק שזה לא ברמה הזאת של לעשות פה קו עיפרון בקיר מעוגל, כי זו תוכנית. זה מעניין, אבל זה לא שלי. זה לא מה שיש בתערוכה. זה לא ציור פעולה, לא ציור גוף, יכול להיות שחוסר ההיגיון הוא הדבר. כדי להבין חוסר היגיון באופן הגיוני צריך שתהיה בו חזרה על עצמו”.

אתה מבין את הניגוד שבין תערוכה עם חלל ואוצר לבין הרצון שלך להתמקד בדבר שמאחורי המלים?

“כן, אני מבין וזה בסדר. ולכן אני אומר, תעשה עם זה מה שאתה רוצה, אני נותן את הדבר, היתה לי רק בקשה אחת – שאי-אפשר לראות שני ציורים שלי בבת אחת. והאוצר קיבל את זה בסדר. זה קל לסידור בחלל. אני רוצה שיראו אחד כל פעם, ציור אחד הוא ארוחה שלמה, לא צריך כמה”.

ועדיין יש לך רצון או ציפייה מהמבקרים בתערוכה?

“כן, שתהיה חוויה חושית כלשהי”.

אפילו שאתה מקדש את הפעולה הציורית.

“אני לא מקדש את הפעולה. אני מחפש מה שנמצא מעבר למלים. שירה היא הדבר הכי קרוב לזה. נראה לי שאפשר להשיג את הדבר הזה בעזרת מלים – אם בין המלים יש הצעה אל הממשי. מעניין אותי הדבר שחומק מהמלים והוא לא אבסטרקט. זה משהו של בני-אדם, שום כלב לא מתעניין בציורים”.

אתה מגדיר את עצמך כצייר? 

“אני הידרדרתי לציור ב-99′ ואני לא צייר במובן הקלאסי. אני לא רואה וחושב ציור, אני צריך את זה. ציור הוא משהו שקורה לי. בתהליך הזה, אני עלה נידף, חסר עמוד שדרה. כשאני מצייר אני נהנה מאוד, ברקיע השביעי, כמו סמים, משהו שגם מערכות יחסים לא מסוגלות להגיע אליו”.

התערוכה “WV” של ניצן המרמן, המוצגת במקום-לאמנות בקריית-המלאכה, תל-אביב, תינעל במוצ”ש, 14.2.15