על מה ולמה יורדת

זה היה שבוע נוזלי. על הבתים והגגות ועל כל מי שאין לו גג או אין לו רצפה או אין לו רחוב ירד גשם וזרם, ולפני כן, רחובות מסוימים בירושלים וגם ארבעה בתי-משכן לעבודת אותיות רוססו בנוזל אחר, מסריח, מזרנוק של המשטרה.أ וקרו עוד דברים שקשורים לנוזלים.

ובינתיים (אז, לפני שבוע, ועכשיו), דמות צנומה בשחור בוררת אותיות אדומות וחיות מתוך קערה מלאת יין בורגונדי כהה ולא שקוף בעליל. היא רצינית ומיניאטורית, אצבעותיה הדקות רועדות לרגע, פניה הרזות חמורות סבר. הפעולה מתרחשת בדממה, בתוך מערה. יש שחור (חליפתה הפשוטה, והחמורה גם היא, מגוהצת), לבן – הסינר הארוך וקרש הגיהוץ, ואודם הי”ש במרתף. רק נוכחות המתכות שוברת את שילוש הצבעים הקדוש.

אנחנו צופים בהתרחשות שמשמעויותיה האפשריות עולות ומתחברות לאטן, כמו האותיות הנמשות מהקערה האדומה. יש משהו מהפנט בתנועה. היא מתנהלת כמו עיוורת, הדמות, נוכחת ולא רואה, הגם שהעיסוק שלה הוא בצבע ובצורה; צורת הגילוי שלה היא גישוש, היא מגלמת חיים בחשיכה. האותיות אצלה, בפונט קירילי מיושן עם שוונצים מהודרים של פעם, חיות בתלת-מימד, גזורות ומושלמות ומעוטרות. הן נוטפות, עסיסיות, מתוקות, מכתימות כל מה שבדרכן, כמו שסלק יודע לעשות. זה לא מופע לילדים זה, כל הכתמים המפחידים וכל הסבלנות להביט בלי לדעת בדיוק על מה.

היא מוציאה את האותיות מהנוזל כמו מרחם, אחת אחת, ומסדרת אותן על קרש הגיהוץ הלבן, מניחה אותן שם במקום המיועד. בהתחלה כל אות מונחת לבדה, ללא הקשר, ללא מלה. רק הצליל המתלווה שלא נשמע, והצורה.

במערה אחרת, לא רחוק מזאת, מתגלם הלב המונומנטלי של העולם, לב בדמות אדם ענק. בסיפורו של רבי נחמן מברסלב (שמסופר גם ב”דער דיבוק”) הלב נמצא בסוף אחד של העולם וכמה למעיין זך וטהור שנמצא בסופו האחר, בראש הר. ובמערה במרתף העכשווי שלנו שני גיבורים, ממוקמים מולנו בחלל קטן, זה ליד זה. הראשון דק וארוך. הוא מוציא מהסקסופון הארוך כמוהו פכפוכי מים וליקוק ויודע לנגן על חפצים מחפצים שונים ממגש האפשריות הבלתי צפויות המונח לפניו. לידו יושב אדם עבה ורחב ועגול ומוצק כהר, מעין היפוך של הנגן, ומתוכו נובעת יללת התינוק והתנשמותו, נהי וצורך, שגדלים וגדלים כמו רעם.

בסיפור הלב מתבונן במעיין בשקיקה ואינו יכול להסיר עיניו ממנו ולו לרגע, שכן אם לא יראה את המעיין לא יחיה, וכל העולם נוטה למות איתו. אבל במערה, בבית המצורעים הישן המכונה כעת בית הנסן, הלב לא מביט בנגן המגלם את המעיין, אלא שכולו מרוכז בהקשבה, מזמן אותנו לצלול גם כן לעומקים חושניים של הקול. ואכן, אנחנו מתעטפים ברחש ובהמיה שעולה ויורדת בלופים במדרגות ההזדקקות הכי ראשוניים, כמעט פנים-גופניים, צלילים שקודמים בהרבה למלים וממלאים עולם שלם שלא נותר בו מקום למאום.

בהמשך, בקומה מעלינו, בגינה ובעליית הגג של המבנה המהדהד, מיצגים אחרים מזקקים ומאירים שברים נוספים מהמחזה היידי שממנו נברא התיאטרון העברי, ולפעמים גם משתקפים זה בזה. והגשם יורד, חזק. אני שם, בלילה הראשון, עם קהל מועט שאפשר לספור. ותמיד השאלה, למה באנו היום, מה יש כאן. במערה אחרת, הנושקת לראשונה, נלמדת היידיש מחדש על-ידי אשה שיודעת לטעום פצפוצי מלים ואותיות ולחבר אותן להפתעה ומנגינה. כך שבעוד שבקומות האחרות נבראו מחדש עולמות מזרח אירופיים יהודיים שלמים, עם ובלי רמזים לעתיד שלהם, להווה שלנו – במרתף אנחנו טובלים במשהו פרה-חברתי, מה שבא לפני השפה, והשפה שבאה לפני זאת שהתרגלנו להשתמש בה כאן, והראשוניות המסתורית של האותיות, וחסרה רק שפה אחת לספר לנו את סיפור הסף שבין הגוף והחיבור שלנו לשפות ולמקום.

* * *

כשכל האותיות מונחות על השולחן ויוצרות מלים, שתיים נוטות מטה ושתיים עולות, אפשר לראות את התשובה לשאלה שפותחת את “הדיבוק: “ירידה צורך עלייה היא”. ואז זאת שגילפה וסדרה את האותיות מושכת אותן בזהירות לעבר הקצה של קרש הגיהוץ, ומתחת לכתם האדום המימי עולה השאלה שהיתה חרוטה שם בכתב סתרים.

מה אנחנו עושים כאן, בבירא עמיקתא? בירושלים רווית סבל ואי-צדק, מה אנחנו מחפשים כשאומרים לנו “אמנות”?

בהתחלה, באותו יום ראשון של ההתרחשות הזאת, קרה משהו נוסף, משהו שלא קרה אחר-כך, בפעם הבאה, משהו שנשאר כרוח רפאים של התהליך, מתועד רק במקרה על-ידי הצלם, משהו שקומץ קטן של אנשים ראו, ואחר-כך נעלם: לפני שמשתַה את האותיות מהמצולה, גיששו ידיה של סדרנית האותיות בקערה והעלו חציו של לב, ועוד חצי. או אז התגלתה לנו מחט גדולה, כמו בציורי הדגמה לילדים, והנה החוט בקוף המחט מוזהב. היא טוותה אותם יחדיו, את שברי הלב, תפרה תפר X, ואז קשרה וענדה את הלב המושלם, המכתים, על הסינר הלבן.

וכך, גם הרבה אחרי שיצאנו מבית הנסן שהיה פעם בית המצורעים, רוח שלבה חובר ב-X מחוט מוזהב מתהלכת במסדרונות המבנה בעליות ובמרתפים, ובוודאי תתהלך שם זמן רב. כאילו השאירה את עצמה ככתם במבנה, כסוג של כתב סתרים.

ובעיר, שבוע הגשם עבר והתהפך לזמן בעירה. יצאה השמש ובאה שריפת האותיות בחדרי הלימוד. באה המשרפה של הספרים והציורים של אלה הכי קטנים שרק מתוודעים לתבניות החברתיות, של אלו שעבורם האותיות הן צורות מסתוריות וגדולות ונוכחות כמו חפצים.ب באה בעירה בכיתות א’ של בית הספר הדו-לשוני כמו להגיד שאסור לערבב את האותיות שלנו ושלהם, שחייבים להישאר רחוקים ולא לחוש או ללמוד ביחד אותיות, ולא להכיר את הספרים. על אף שיכולנו להגיד להם, תנוחו, האמת היא שאנחנו ממילא בקושי יודעים.

לשם מה ולמה יורדת הנשמה אל בארות האמנות?

האם בלי חלום יש ערות?

_______________

פסטיבל “קולה של המלה בקולה שלו” בבית הנסן בירושלים (24-26.11.14), מחוות ל”דער דיבוק”, מחזהו של א”ש אנסקי, 100 שנה אחרי עלותו לראשונה ביידיש. אוצרים: קבוצת סלה-מנקה וגאי בירן.
המאמר מתייחס לשתי עבודות מתוך הפסטיבל (בערב הראשון משלושה):
שירה בורר, “שורש זר”, סלק, מגהץ, סינר וסדין;
אלכס דרול ותום סולוביצ’יק, “מיצג לשני גופים וארבעה רמקולים באפילה (יחסית)”. סקסופון, תוף סנר וכלי הקשה

קישור לתיאור הפסטיבל בפייסבוק: כאן

أ. על פעילות הבואש במזרח ירושלים

ب. בהשראתה של אורלי נוי. “הדם אוזל לנו מהפנים. שרפו את כיתות א’? את הכיתות שבהן ילדים כתבו באותיות הראשונות של חייהם ‘אהבה, ידידות, כבוד?'”. “הדו-לשוני יום אחרי ההצתה”, “שיחה מקומית”