“אני נותרת עם הדברים שהעין אוספת”

לפני כשבועיים פירסם גדעון עפרת ״שיחה״ בדיונית ופארודית עם ״אמן צעיר״. יהונתן משעל החליט לקחת את שאלותיו של עפרת ולשלוח לכמה אמנים/ות צעירים/ות בשר ודם.

היכן גדלת?

“גדלתי ברמת-השרון ובהמשך ביישוב רעות. היום אני גרה בדרום תל-אביב”.

היכן למדת אמנות?

“במדרשה לאמנות, בית ברל”.

ממה את מתפרנסת?

“הוראת אמנות, צילום מסחרי ומכירת עבודות”.

איזשהו סיכוי לחוזה עם גלריה?

“אם תגיע הצעה שתוכל לתת ולהוסיף לי מעבר למה שאני יכולה להשיג בכוחות עצמי, אני לא רואה סיבה לסרב”.

ובכל זאת, הצגת ב”צבע טרי”!

“ההשתתפות ב’צבע טרי’ אמנם תרמה לי מבחינת חשיפה, פתחה כל מיני ערוצים וסיפקה הקלה כלכלית לזמן מסוים, אבל בסופו של דבר זה עוד צעד מבין רבים שמצטברים לאטם. אני לא חושבת שזה אמור בהכרח להוביל לתוצאה מיידית של חוזה עם גלריה, וזה ממש בסדר. גם כאמן עצמאי יש המון אפשרויות שפתוחות לפניך היום”.

ניסית להתאגד בקבוצה?

“לא, אני חושבת שזה פחות מתאים לאופי שלי”.

באיזה תחום אמנות את מתמחה?

“הגעתי מצילום, זה המדיום שבו התמחיתי בלימודי במדרשה. בהמשך עברתי לציור, וזה המדיום שבו עסקתי באופן בלעדי בשנים האחרונות. לאחרונה אני עושה נסיונות לשלב בין שני המדיומים, צילום וציור. אלה מין קולאז’ים שמורכבים מציורים ומתועדים על-ידי המצלמה, שמייצרת האחדה, מקבעת את הצללים ומשטיחה לכדי אובייקט הרמטי. במקביל אני ממשיכה לעבוד על ציורים שעומדים בפני עצמם, אך גם בהם קיימת מחשבה על קולאז’, רק מכיוון אחר, פנים-ציורי”.

מה את מציירת?

“העבודות שלי לרוב פיגורטיביות. אני מציירת דמויות, הצבות טבע דומם, עושה בדיקות חומריות שקשורות יותר לשפה עצמה. אני מנסה לתווך חוויה רגשית וסובייקטיבית ביחס למציאות שסובבת אותי, להציע אפשרות לסיפור, לחוויה רגשית”.

משהו שאת עוסקת בו במיוחד?

“העבודות האחרונות שלי מושפעות בעיקר מסביבת המגורים שלי ומהבית. מעבר לזה מאוד מעסיקים אותי עניינים חומריים, אם לקרוא להם כך – מפגש של חומרים, של צבעים, שימוש בפאטרנים, מציאת שיטות עבודה חדשות וכו'”.

לא מטרידות אותך סוגיות מהסוג של “כתב היד של האמן”, או “עולמו של היוצר”? כוונתי לעקביות אמנותית.

“אני יחסית עקבית, השינויים קורים לאורך זמן, ואני יכולה לראות את ההקשרים ואיך דבר מוביל לדבר. ועדיין, זו תהייה שמעסיקה אותי מפעם לפעם – האם אני לא מתפזרת מדי, מה החשיבות של אותה עקביות? לפעמים נראה לי שזה רק מקל על הפיכת האמנות והאמן למוצר או מותג, שאותו יוכל הקונה הפוטנציאלי לזהות ולרכוש בכל פעם מחדש, ולפעמים זה נראה לי קשור לאיזו אמת פנימית של היוצר. אני מרגישה שכדי להמשיך להתפתח אני צריכה להישאר פתוחה לנסיונות ובדיקות חדשים, גם אם לפעמים זה בא על חשבון העקביות”.

ובכל זאת, כשאת מציירת, את עדיין משתמשת בצבעי שמן על בד, הלא כן?

“האמת שרק ממש לאחרונה עברתי לעבוד על בד. רוב הציורים שלי הם על נייר. את השמן אני אוהבת בגלל מגוון אפשרויות המשחק שהוא מציע, אבל אני גם משתמשת לפעמים באקריליק, בפנדה, בספריי, בעפרונות ועוד. לגבי הבד, היתה לי התנגדות כלפיו הרבה זמן – פחדתי ממנו ומהרצינות שהוא משדר, הרגשתי שאני לא יודעת לעבוד איתו והעדפתי את הקלילות של הנייר, את האופציה שלו להיות אנקדוטי וצנוע.

“לא מזמן נפגשתי עם אוצר ופרשתי לפניו את העבודות שלי. למראה הניירות הוא אמר, חצי כבדיחה, שזה מאוד נוח שיש לי את האפשרות להכניס הכל למזוודה קטנה ולברוח צ’יק צ’אק במקרה הצורך. פתאום משהו במשפט הזה שנזרק לאוויר האיר בפני את העובדה שמעבר לקלילות ולצניעות, יש בנייר גם משהו שלא מתחייב עד הסוף. פתאום התעורר אצלי צורך לכבוש את הבד, לנצח אותו, לבדוק מה יש לו להציע לי ומה יש לי להציע לו. אז כן, כרגע אני אכן משתמשת בצבעי שמן על בד”.

מי האמן החביב עליך?

“יש די הרבה ואני לא בטוחה שאוכל להכתיר אחד. אם בכל זאת צריך לנקוב בכמה שמות, ונתמקד בציירים לצורך העניין, אז דייוויד הוקני, טל אר, מאט קונורס, דקסטר דלווד, קארי ג’יימס מרשל, ריצ’ארד דיבנקורן, ובגזרת הקלאסיקו אדוארד מונק, הנרי מאטיס”.

ואמן ישראלי?

“מבחינת אמנים שפועלים כרגע בזירה, ואם נישאר בציור, אני אוהבת את העבודות של יורי כץ, שי אזולאי, גיא ינאי, אולף קונמן, מאיה בלוך, גליה פסטרנק. בגזרת הקלאסיקה אני מאוד אוהבת את אורי רייזמן – מצליח לייצר פשטות עם הרבה עושר”.

אין שום אמן מרכזי שעושה לך את זה?

“יש. ציינתי אותם, ויש עוד הרבה”.

את מבקרת בגלריות?

“כן. אני משתדלת לעקוב אחרי מה שקורה, להגיע במיוחד לתערוכות שחשוב לי לראות, להגיע באקראי לגלריות אם אני נמצאת באזורן, ויש גלריות בסביבת המגורים שלי שאני פוקדת די בקביעות”.

ולמוזיאונים את הולכת?

“פחות, אבל כן”.

מה עם מוזיאון ישראל?

“לא הייתי שם המון זמן, אבל משתדלת להגיע אחת ל…”.

ומוזיאון תל-אביב?

“כן, לשם יוצא לי ללכת יותר”.

ולְמה את מתחייבת באמנות שלך?

“אני בעיקר מתחייבת לעניין את עצמי, לחדש לעצמי, להיות שם במאה אחוז. אני לא חושבת שאפשר להתחייב למעבר לזה, זה מרגיש לי יומרני”.

את קוראת ביקורות אמנות?

“כן, מפעם לפעם. בעיקר ב’הארץ’, או ב’ערב רב'”.

מה רע באג’נדה?

“מי אמר שזה רע?”.

את נפגשת עם אוצרים?

“זה נע במעגליות – התכנסות פנימה ואז יציאה החוצה. כשמגיע שלב היציאה החוצה אני משתדלת לקיים פגישות כאלו. לקח לי קצת זמן להבין שהעניין הוא לא לפגוש אוצרים באופן כללי, אלא כאלו שרלבנטיים למה שאני עושה ומה שאני עושה עשוי להיות רלבנטי להם. להיפגש עם אוצר רק כי זה הטייטל שלו עשוי להיות מיותר לשני הצדדים. כרגע אני מרגישה שאני צריכה למצוא את האנשים שרלבנטיים לעבודה שלי”.

האם באמנות שלך את מנסה להגיב לחברה הסובבת אותך?

“אני מתייחסת באופן מסוים לחברה הסובבת אותי ביומיום, בשכונה שלי בדרום תל-אביב. זו לא התייחסות ישירה, אלא יותר מין השפעה שמחלחלת לעבודות כל הזמן. אוכלוסיית המהגרים, העובדים הזרים ותעשיית הזנות סביבי מעסיקים אותי מאוד, אבל אני מרגישה שאני יכולה להתייחס אליהם רק כמתבוננת מהחוץ, כזרה. אני נותרת עם הדברים שהעין אוספת, הדוגמאות שמעטרות את הבגדים, תנוחת הגוף, המבט, ואלו מוצאים ביטוי בעבודות”.

מה דעתך על מנהיגים ופוליטיקאים?

“במחאת האוהלים לרגע היה נדמה שיש פה איזה התעוררות, גם אם חלקית, איזה רצון לשינוי, אבל די מהר הגיעה האכזבה ואיתה האדישות… אולי עדיין לא הגענו נמוך מספיק כדי שגאולה אמיתית תוכל לצמוח”.

ומה את חושבת על ההתנחלויות בשטחים?

“ברור שיש פה בעיה, וברור שהיא די סבוכה וכך גם הפתרונות האפשריים. בשורה התחתונה זה לא יוכל להימשך ככה לנצח ויהיה צורך לפרק את הדבר הזה. באיזשהו אופן אני מרגישה שכל מה שאגיד בנושא לא יהיה מגובה במספיק ידע ולכן יישאר פשטני. אני רק יכולה לקוות שיגיע מנהיג מספיק אמיץ ומוכשר כדי להתמודד עם זה”.

ל”מקום” אין מבחינתך שום ערך?

“למקום יש הרבה ערך מבחינתי. אני מרגישה מאוד קשורה לפה וספק אם הייתי יכולה לחיות במקום אחר, גם אם המחשבה חולפת לי בראש לפעמים. עם זאת אני לא מרגישה שה’מקום’ הכרחי לאמנות שלי. בהקשר הזה יש משהו מתיש בתפיסה שאמנות חייבת להתייחס למקום ולקונפליקטים שלו.

“לפעמים נראה לי ש’משטרת הקונפליקט’ זה משהו שאופייני לישראל – רואים את זה גם בתחומים אחרים, כמו קולנוע, מוזיקה, ספרות. אני לא מצליחה להבין את הרתיעה מגיוון של זרמים, ז’אנרים ונושאי התייחסות. למה העובדה שאתה ישראלי אמורה למנוע ממך לעשות סרט אימה על חייזרים לצורך העניין? האם זה לא יכול להתקיים לצד סרט שעוסק במלחמת לבנון? אני גם לא בטוחה במידת האפקטיביות של אמנות פוליטית. לפעמים אני חושבת שזה רק מרגיע את המצפון של המשוכנעים במילא. הם ראו סרט נגד הכיבוש ועכשיו יוכלו לישון בשקט. הם תרמו את חלקם למאבק”.

אבל את אמנית ישראלית. אינך חשה שום קשר לאמנים ישראלים שקדמו לך?

“אני חשה קשר לאמנים שעבודתם רלבנטית לעבודתי, ללא קשר למוצאם. הם יכולים להיות גם ישראלים לצורך העניין”.

זריצקי?

“פחות מדבר אלי באופן אישי, אבל אני מעריכה את עבודתו”.

ראובן? גוטמן?

“את נחום גוטמן אני מאוד אוהבת. אני חושבת שהיכולת שלו לפעול במגוון תחומים די מדהימה. מעניין אם גם היום היו מתייחסים ברצינות למישהו שהיה בוחר לכתוב ספרי ילדים ולאייר במקביל לקריירה אמנותית. יש לי תחושה שנהיינו יותר שמרנים במובן הזה, אבל אולי אני טועה”.

והנוף הישראלי?

“נכון לעכשיו הנוף הישראלי לא בא לידי ביטוי בעבודה שלי. באופן כללי אין אצלי נוף, ואם יש תיאור של מקום או צמחייה, אז זה פנים של חדר או צמחי בית. יכול להיות שהנוף מובן מאליו מדי עבורי עד שאני לא מרגישה צורך להתייחס אליו. ייתכן שלאמנים של אז הוא היה בגדר גילוי, וככזה עורר יותר עניין ושאלות”.

ואור ישראלי?

“אני סובלת ממנו מאוד בחיי היומיום, אבל הוא לא נוכח בעבודות או רלבנטי להן”.

אני מאתר בעבודות שלך עיסוק בולט בפרברטיות מינית.

“קיים עיסוק בגוף ובמיניות. לגבי הפרברטיות, זה כבר תלוי במתבונן”.

האם הפילוסופיה חשובה לאמנות?

“אני מוצאת שבפעולת הציור עצמה יש הרבה פילוסופיה, והיא חלק בלתי נפרד מהעשייה היומיומית בסטודיו. לגבי פרשנויות והיקשים – אני משתדלת להשאיר את זה למומחים ולהתמקד בעשייה”.

לאן נעה האמנות?

“ימים יגידו. אני לא מרגישה שיש לי יכולת לנבא לאן היא נעה. אני מרגישה שאני צריכה לנוע במסלול האישי והנכון עבורי. אין לי אפשרות להתאים את עצמי לזרם מסוים או כיוון רוח, וזה גם לא מרגיש לי נכון. אם נצטלב, מה טוב”.

האם האמנות נמצאת במשבר?

“אני מרגישה שהיא נמצאת בהצפה. ודווקא לאחרונה יש איזו התעוררות ביחס לציור אחרי שהיה מנודה הרבה זמן, אז אולי היא פשוט מסתובבת במעגליות”…

תודה על השיחה הכֵּנה. מלצר!!

“אני אשלם הפעם”.