לפני שבועיים פרסם גדעון עפרת ״שיחה״ בדיונית ופארודית עם ״אמן צעיר״. יהונתן משעל החליט לקחת את שאלותיו של עפרת ולשלוח אותן כמו שהן לכמה אמנים/ות צעירים/ות בשר ודם.
היכן גדלת?
“נולדתי בערד, בתיכון עברתי לפנימייה של התיכון למדעים ואמנויות בירושלים, כי בערד יש רק תיכון אחד, שלא התאים לי. להיות אדם סקרן לא תמיד תואם למערכת החינוך הממלכתית. מלבד שנה הפסקה שבה חזרתי להורים בדרום כדי להירגע מהקושי העירוני, בשבע שנים האחרונות אני נעה בין דירות שכורות בתל-אביב. עכשיו אני שנה שביעית בעיר ועברתי דירה בפעם השישית. כל מעבר אמא שלי אומרת, ‘הו, אני אלך לבדוק את הלוטו, אולי אזכה ואוכל לעזור לכם קצת'”.
היכן למדת אמנות?
“התחלתי ללמוד אמנות בתיכון, המשכתי לתואר ראשון במדרשה בבית-ברל, ועכשיו אני בשנה הראשונה לתואר שני בתוכנית הבינתחומית של אוניברסיטת תל-אביב”.
ממה את מתפרנסת?
“זה משתנה, מהוראה לעריכת וידיאו, לשיעורים פרטיים, שנה הייתי פקידה במשרד עורכי-דין, ניהלתי עד לא מזמן את עמוד הפייסבוק של המדרשה. אין לי עזרה פיננסית, אבל יש לי חברים מדהימים שעוזרים, למשל במעברי דירות או ברגעים של תשישות שרק צריך מישהו שיאכיל אותך, תודה לאל. הייתי שמחה לחזור ללמד”.
איזשהו סיכוי לחוזה עם גלריה?
“אני מודה שלא דחפתי לשם עדיין. אולי עכשיו זה הזמן, כשאני כבר יותר מגובשת. אם יש מישהו שקורא ורוצה לפנות אלי – אשמח”.
ובכל זאת, הצגת ב”צבע טרי”!
“שנה אחת השתתפתי יחד עם גלריה P8, זאת היתה חוויה נהדרת להשתתף עם קבוצת אנשים מדהימים, וכמובן שכל גרוש הוא כמו אוויר לנשימה, בעיקר כשאתה לא איש עסקים ממולח”.
ניסית להתאגד בקבוצה?
“באופנים רבים, אם כסטודנטית בזמן מאבק הסטודנטים, וגם יוזמות בתוך מסגרת הלימודים עצמה, כמו פתיחת פורום שבו סטודנטים יוכלו לכתוב דברים שקשורים למדרשה גם בעילום שם, להעלות תמונות, לצטט מורים, זה היה כיף. בהמשך אצרתי והפקתי תערוכות ופרויקטים כחלק משיח עם אמנים שאני מוצאת איתם שיח משותף, ולקחתי חלק במאבק האמנים בזמן הקיץ של 2011. אחת ממטרות הטור ‘לא רק יין זול’, שהתחלתי באופן עצמאי בפייסבוק ובהמשך התפרסם ב’מארב’ וב’ערב רב’, היתה לעודד אמנים לפרגן זה לזה ולהתייחס לאמנים פלסטיים כקהילה, כי אם לא נהיה שם אחד בשביל השני, כנראה לא רבים יהיו שם בשבילנו”.
באיזה תחום אמנות את מתמחה?
“מבחינתי הרעיון הוא העיקר, ואז אני מוצאת את המדיום הנכון לו ביותר, בעיקר ציור, צילום, וידיאו, אבל גם אוצרות וכתיבה”.
מה את מציירת?
“כאמור, אני לא רק מציירת, אבל בשנתיים האחרונות אני בעיקר יוצרת ציורים במחשב, בונה סיפורים דרך קולאז’ רב דימויים וציטוטים”.
משהו שאת עוסקת בו במיוחד?
“כרגע מאוד מעסיקים אותי פערים בהשכלה כללית שנובעים מהחלטות פוליטיות, כמו למשל שבבתי-הספר לומדים על היסטוריית העם היהודי, תנ”ך עד חורבן בית שני, ואז קופצים לציונות. אלפיים שנות היסטוריה, הוגים ויוצרים שנותרו עבורי ועבור בני דורי כחור שחור. שלא לומר היסטוריה ותרבות כללית, שמתחילה עם מסקנות מלחמת העולם הראשונה, וטיפה המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית.
“לדוגמה, אימפריאליזם זה נושא שלומדים רק במדעי הרוח באקדמיה, מי שממשיך ללימודים גבוהים. זה פשוט לא הסתדר עם האידיאולוגיה הציונית כנראה, אבל בעצם משאיר אותנו באמת כעם ללא היסטוריה, בורים. כאמנים זה קריטי משתי סיבות עיקריות – הראשונה שבעצם אין לנו עם מי להתכתב, מה לשבור ולבנות מחדש, וכך המבט הוא הרבה פעמים החוצה, ואמנים ישראלים למשל יתייחסו לרעיונות נוצריים-אירופיים במקום לבנות דבר חדש.
“הסיבה השנייה היא שאין הבנה עמוקה של חשיבות לתרבות בתוך חברה. לדעתי זאת אחת הסיבות העיקריות שיש פער כל-כך גדול בין הקהל לתרבות. גם מי שמתעניין חייב הנגשה, כי אין לו כלים ורקע. זה רעיון שאני רק התחלתי לעסוק בו, אבל הוא ממש קריטי לדעתי”.
לא מטרידות אותך סוגיות מהסוג של “כתב היד של האמן” או “עולמו של היוצר”? כוונתי לעקביות אמנותית.
“היום כולם כותבים במחשב, אני לא יודעת מה כתב היד של רוב חברי, אבל יש סגנון, ויש שפה, ושניהם דברים דינמיים ומשתנים, בעידן הכאוטי שלנו הכל נע במהירות רבה, מבחינתי זה חלק מרוח הזמן. זה גם חלק מעולם היוצרים היום, ואני אוהבת לראות לכך ביטוי בעבודות עצמן”.
ובכל זאת, כשאת מציירת, את עדיין משתמשת בצבעי שמן על בד, הלא כן?
“אני גם משתמשת בשמן על בד, כשזה מתאים לרעיון, כשזה מתכתב עם ההיסטוריה של ציור שמן על בד. היום, כאמור, אני בעיקר מציירת במחשב, ועם דיו וצבעי מים על נייר. יש בעיה נוספת של שמן על בד, שהיא אחסון. אין לי מקום, אף פעם לא היה לי סטודיו מחוץ לבית, זאת פריבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי, גם זה מכתיב את המדיום. בשפתך, אפשר להתייחס לזה כאל ‘עולמו של היוצר'”.
מי האמן החביב עליך?
“הו, וואו, אני לא יכולה לענות על זה, זה כמו לשאול אם מי מילדיה היא הכי אוהבת. יש אמנים שאני עוסקת בהם הרבה, כמו למשל מזאצ’ו או ז’אק לואי דוד, אבל זה כי העיסוק הנארטיבי שלהם בציור מהווה הוראה משמעותית עבורי”.
ואמן ישראלי?
“כמו שתיארתי קודם, מעסיק אותי כמה אני לא מכירה אמנות ישראלית כחלק מאותו חור בהשכלה הכללית. אני לאט-לאט משלימה פערים, מלמדת את עצמי להבין מה הלך כאן למשל בשנות ה-20, אפילו הסערות האמנותיות של שנות ה-60, אני לא חושבת שלעולם אבין. ובאמנות העכשווית אני כל הזמן סקרנית לראות מה עושים”.
אין שום אמן מרכזי שעושה לך את זה?
“יש רבים. אם לבחור אחד, אז אני אוהבת בכל לבי את יאיר גרבוז, אני חושבת שגם אחרי כל השנים הוא נשאר רלבנטי, שנון ובועט, פוליטי, חברתי, מקומי. זכיתי ללמוד איתו בשנה א’ במדרשה, לדעתי זאת היתה השנה הלפני אחרונה שלו כמרצה”.
את מבקרת בגלריות?
“לצערי קצת פחות מפעם, פשוט כי אין לי הרבה זמן. זאת הזדמנות להתנצל בפני כל אלה שפיספסתי את התערוכות שלהם. חזרתי עכשיו לגור במרכז העיר אחרי שנתיים וחצי שמהן שנה הייתי בערד ושנה וחצי ביד-אליהו. יד-אליהו נחשבת תל-אביב, אבל כדי לצאת בערב לעיר, לפעמים צריך לחכות חצי שעה לאוטובוס, ואז הוא עושה סיבוב ויש פקקים, אם לוקח לך שעה וחצי להגיע בערב לעיר זה גורם לך לחשוב פעמיים אם לצאת בכלל או לא. מקווה שעכשיו זה ישתפר”.
ואמנות?
“אמנות היא האוויר שלי”.
ולמוזיאונים את הולכת?
“ודאי, מתי שאפשר”.
מה עם מוזיאון ישראל?
“כתלמידת תיכון בירושלים יכולתי להיכנס לשם בחינם, הייתי הולכת ורושמת פסלים אצטקיים, יושבת בספרייה ומביטה על הכנסת. אז עוד לא הייתי רגישה פוליטית כמו היום, ודאי היום זה היה משפיעה עלי אחרת”.
בירושלים.
“כן, בירושלים”.
ומוזיאון תל-אביב?
“אני סקרנית לראות מה יולידו השינויים החדשים עם מינוין של סוזן לנדאו ורותי דירקטור. ודאי שהמוזיאון חייב להתרענן, ואני חושבת ששתיהן מודעות לכך ויפעלו בהתאם”.
ולְמה את מתחייבת באמנות שלך?
“כנראה שלכנות. לא למחזר את עצמי ברגע ש’עליתי על רעיון’, אלא להמשיך להיות חוקרת דרך היצירה”.
את קוראת ביקורות אמנות?
“לצערי אין כמעט. הכתיבה על אמנות הצטמצמה לפינה סמלית ב’הארץ’, פינה סמלית ב’טיים אאוט’, ותודה לאל שיש את ‘ערב רב’. זה עניין של תקציבים ושל אידיאולוגיה, התרבות נמצאת בתחתית סדר העדיפויות העיתונאי”.
מה רע באג’נדה?
“רע? זה הכי חשוב בעולם!”.
את נפגשת עם אוצרים?
“ודאי. כאמור, בשנתיים וחצי האחרונות הייתי טיפה בבידוד (ערד, יד-אליהו), אבל אני מקווה לחזור עכשיו בכוחות מחודשים”.
האם באמנות שלך את מנסה להגיב לחברה הסובבת אותך?
“אני כן, אבל זה לא הכרחי שכל אמן יתעסק בכך באופן ישיר. מה שלא יציירו היום, הוא יהיה מצויר היום, ויש לזה משמעות”.
מה דעתך על מנהיגים ופוליטיקאים?
“אני חושבת שיש עכשיו ערגה מחודשת לפוליטיקה, אנשים מתחילים לקחת אחריות מעבר ללהצביע בקלפי בבחירות. היום המנהיגים שלנו פועלים לטובת בעלי הון ורעיונות משיחיים שפוגעים באופן יומיומי במיליוני ישראלים ופלסטינים. נקווה שעד שמשהו ישתנה, מישהו מהאנשים היקרים לי ומהיוצרים המוכשרים עוד יישאר כאן”.
ומה את חושבת על ההתנחלויות בשטחים?
“ברור לי שפרויקט ההתנחלויות הוא חומה ומגדל, לקבוע עובדות בשטח, בדרך רומסים כל צלם אנוש”.
ל”מקום” אין מבחינתך שום ערך?
“ודאי שיש, אבל ערך חיי אדם חשוב יותר”.
אבל את אמנית ישראלית. אינך חשה שום קשר לאמנים ישראלים שקדמו לך?
“יש בעיה של חור בהשכלה גם בכל הנוגע לאמנות ישראלית, לכן אני מתחילה לבחון את הקשרים הללו באיחור. היתרון שלי הוא להגיע לנושאים האלה עם הבנה מורכבת וביקורתית של המציאות, ולא אוכל לקבל כאורים ותומים כמעט שום דבר”.
זריצקי?
“מעולם לא אוזכר שמו באף שיעור שבו למדתי, ועכשיו אני לומדת אמנות כבר שנה שמינית”.
ראובן? גוטמן?
“גם, לא אוזכרו”.
והנוף הישראלי?
“בקטנה, בסיור מודרך לתערוכה של אורי רייזמן במוזיאון תל-אביב”.
ואור ישראלי?
“אולי ברפרורים אקראיים בביקורות עבודות”.
אני מאתר בעבודות שלך עיסוק בולט בפרברטיות מינית.
“המממ… אתה מתכוון לעבודות שעוסקות בדימוי גוף ושיער גוף? זה דבר טבעי, החברה הקפיטליסטית הפכה את זה לפרברטיות מינית”.
לא…
כן…
האם הפילוסופיה חשובה לאמנות?
“הפילוסופיה חשובה לאמנות, אבל לדעתי לא הכרחי שאמן יידע וילמד פילוסופיה, למרות שזה מאוד נפוץ”.
לאן נעה האמנות?
“אין לדעת. היום היא שקועה עמוק במציאות בחברה ניאו-ליברליסטית מסרסת. השאלה הראשונה ששואלים אמן היא לא ‘מה אתה עושה באמנות שלך?’, אלא ‘ממה אתה מתפרנס?’. אמן מצליח נמדד לפי מכירות. מבחינתי זה קשור לכל העניין האידיאולוגי-חינוכי שפירטתי קודם. מה שמדהים הוא שאמנים ממשיכים ליצור עבודות מעולות למרות זאת. מכיוון אחר, אין ספק שהטכנולוגיה תמשיך לקחת נכבד יותר ביצירה, אם כמדיום ואם כרעיונות”.
האם האמנות נמצאת במשבר?
“האמנות חיה וקיימת, האמנים אולי במשברים, גם בהעדר קרנות (פטרונים) ותקציבים, ואמנים הם לרוב אנשים רגישים”.
מדוע חשוב לך לשמור על עילום שם?
“לא שאלת אותי לשמי, הדס רשף, נעים מאוד”.
תודה על השיחה הכנה. מלצר!!
“שמחתי להיפגש, אתה דמות חשובה, התאהבתי בך בתיכון כשהעברת הרצאה לתלמידי המגמה, צריך עוד כותבים כה פוריים כמותך, אני מקווה שהשיחה עזרה לך להתקרב יותר לשיח בדור הצעיר יותר, הלוואי שהיית קשוב אליו קצת יותר. ואין טעם לצעוק למלצר, נסה לתפוס איתו קשר עין ואז תרים את היד, הוא יבוא. אם אתה ממהר אפשר ללכת ישר לקופה”.