הביתן שלא יהיה

במבט ראשון נדמית כותרת הספר, “נשים והגירה” (רסלינג), מוזרה משהו. כותרת המשנה מבהירה יותר: “אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי”. פנים כהות, מתחת לפדחת מגולחת, נגלות אלינו בכריכה הצבעונית. הבעתן אינה מותירה מקום לספק – אנו רואים עצב, הרהור, רצינות. הצעיף הכחול הכרוך על צווארה של האשה הצעירה מעניק רמז המשדר אותות מצוקה. כעת ברי לנו שהספר מבקש להצליב שני שדות שיח – מגדר והגירה – ולהתבונן בהשתברות המתאבכת שלהם ביצירות אמנות. הספר עצמו, אם כן, הוא אתר המשלב שלושה מישורים: מגדר, אמנות והגירה. אולם רק עם הקריאה המעמיקה בו מתגלה הרדיקליות שלו, החתרנות הטמונה בין דפיו.

שלושת הפרקים הראשיים שבו מוקדשים לאמניות מהגרות מברית-המועצות לשעבר, אמניות מהגרות מאתיופיה ואמניות פיליפיניות. כבר כאן מתגלה עוקץ ראשון: האם דומות בעינינו שלוש הקטגוריות הללו? האם יחסנו ויחסה של ישראל למהגרות העבודה הפיליפיניות הוא כאל מי שהגיעו מאתיופיה וברית-המועצות לשעבר? ברור שלא. העדפתה של דקל את קטגוריית “החיים הפיזיים במקום מסוים” ולא את הקטגוריה הרשמית, הממוסמכת, של האזרחות, היא מחשבה רעננה, מפתיעה, מעוררת מחשבה. כל האמניות, אם כן, חיות בישראל. מה מזמנים להן, כנשים, החיים במקום זה?

כריכת הספר

שברי השברים של הזהויות

תמרה ברודינסקי מציגה רפרטואר שלם, משפיל, של “איך עושה רוסייה” בסדרת צילומים הנפרשים בספר-אמן. אסתר עלמו, שהיגרה מאתיופיה, מציגה אשה צעירה בתנוחה גרוטסקית, מאופרת ובתסרוקת עשויה, אך עירומה מתחת לצרור טרי של עלי תאנה, ומהגרת העבודה ג’ני קאחס מצלמת את טקס בחירת מלכת היופי הפיליפינית, הנערך מדי שנה בתל-אביב.

העבודות המרתקות מנכיחות את שברי השברים של הזהויות המתקיימות בישראל, את הכוליות ההיברידית שלהן, את מצבי הדיכוי שעימן הן מתמודדות יום-יום, שעה-שעה. זוהי אמנות חברתית, או פוליטית, אך כמובן גם אישית מאוד, חושפנית, נוגעת.

סמדר אליאס מצלמת את פניה בהגדלת ענק כשהן שוקעות מאחורי נוף אפריקאי, או עם “מסכת יופי” לבנה המרוחה על פניה השחורים. יאסנה גולדשמיט, שהיגרה מברית-המועצות, מצלמת וידיאו תחת הכיתוב הצורב “שלא עשני גויה”. מריטה ראייס מציגה כד עשוי מקיפולי נייר, מלאכה עמלנית המזוהה עם הנשים הפיליפיניות החיות בישראל, העובדות בפרך גם כך.

ההתחקות אחר הסיפורים שהיו ההשראה ליצירות מגלה את פניה האתנוקרטיות להחריד של ישראל. יהדותן המועמדת בספק של האמניות, או היהדות שאינה קיימת כלל כמו במקרה הפיליפיני, גוררת עימה שלל השפלות ונישול מזכויות, שהחיות בארץ כיהודיות כלל אינן מודעות להן. דקל עצמה כותבת בהקדמה על תהליך הכתיבה האינטנסיבי, על המפגש עם האמניות ועל הראיונות שקיימה עימן: “יותר מכל לימד אותי תהליך זה כמה מעט אני יודעת”. הקריאה בספר וההתבוננות ביצירות מהדהדות את דבריו המפורסמים של ההוגה הרברט מרקוזה: “התרבות בכלל והאמנות בפרט מאפשרות לבני-האדם לחוש מאושרים אף אם אין הם מאושרים כלל ולחיות חיי אושר ויופי בעולם של אומללות” (“אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם”, אילן גור-זאב, עמ’ 125).

הספר הוא ראי ל”צד האחורי” של עולם האמנות, ודקל מצליחה ללכוד זירה שלמה, רובד רוחש של התרחשות אמנותית המתקיימת מתחת לרדאר של עולם האמנות הממוסד. הספר “נשים והגירה” הוא מעשה פרשנות אינטנסיבי של אמניות שכרגע אף אחת מהן אינה “חשובה” במובן שבו עולם האמנות, כלומר עולם מציאות-החיים שלנו, כלומר העולם הקפיטליסטי, מגדיר חשוב. דקל מספרת כי השאלה המופנית כלפיה בתדירות הגבוהה ביותר היא: האמניות שאת כותבת עליהן, אלו אמניות מוכרות? וכאן גם העברית מסגירה את הקשר בין מוכר, קרי ניתן לזיהוי, ובין מוכר, קרי נתון כחלק אינטגרלי מעולם הסחורה, ולא ערכאה מתווכת של החוויה של “היות בעולם”.

הקץ לניתוק הקיים בין “אסתטי” ל”מציאות”

בחזונו האוטופי ראה מרקוזה את האמנות כמי ש”תשנה את מקומה המסורתי ואת תפקידה בחברה: היא תהיה כוח יוצר בתמורה החומרית והרוחנית כאחת. בחזקת כוח כזה, תהיה האמנות גורם אינטגרלי בעיצוב איכותם של הדברים וחזותם, בעיצוב המציאות ואורח החיים. זו המשמעות האמיתית לביטולה הדיאלקטי של האמנות. הקץ לניתוק הקיים בין ‘אסתטי’ ל’מציאות’, הקץ להאחדה הממוסחרת של עסק ויופי, ניצול והנאה” (עמ’ 115).

מרקוזה ביקש לראות ביצירת אמנות סוג של איכות של חיים, ולא מקצוע שיש להרוויח ממנו. הזכות ליצור יצירת אמנות היא זכות שצריכה להיות מוענקת לכל אדם. האם מי שאינו פועל או מקבל הכרה ב”שדה” בהכרח אינו יוצר אמנות טובה? מובן שלא, ודומה כי הביינאלה האחרונה בוונציה ביקשה להוכיח זאת.

אסתר עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

אולם הגילומים המוסדיים של עולם האמנות בישראל עדיין מתנהלים על-פי קודים נוקשים. במובן זה, דווקא התערוכה של ה”ארט ברוט” במוזיאון חיפה, שאצרה רותי דירקטור במרץ 2013, חשפה את המימד המדיר: מי שאינו בשדה, הלוא הוא בבחינת “רו-ארט”. כל האמניות שהגיעו לישראל במסגרת חוק השבות והן אזרחיות המדינה הן בוגרות של אקדמיות לאמנות ובעלות תואר ראשון או שני (בצלאל, מוסררה, אוניברסיטת חיפה, מכללת אמונה ועוד), ובמהלך הכשרתן למדו את תולדות האמנות המערבית ואף יוצרות בסוגי מדיה הנחשבים מערביים – וידיאו-ארט, אמנות גוף, פרפורמנס ועוד. ניתן לקשור קשרים רבים ומעניינים בין יצירותיהן ליצירות בינלאומיות הזוכות להכרה בעולם, כמו למשל צילומיה המוקפדים של אור טסמה אברהם, ששבה ומצלמת את עצמה ובתוך כך מנסחת סוגיות של זהות וייצוג באופן שמזכיר את סדרת הפורטרטים העצמיים של האמנית האפרו-אמריקאית רנה קוקס.

ועם זאת, מרבית האמניות גם מנהלות דיאלוג ער ופורה עם התרבות והאמנות של ארצות המקור שמהן הגיעו, כמו למשל המיצבים המורכבים של רימה ארסלנוב, שמגדילה אלמנטים ארכיטקטוניים נפוצים ברפובליקות האסלאמיות של ברית-המועצות, כמו המשרביות, לממדי ענק באופן שמזכיר את פסלי הפופ-ארט הענקיים של קלאוס אולדנברג. או טגיסט רון, שמתכתבת עם מסורות הרקמה שבה עסקה אמהּ באתיופיה, אך עם טוויסט טכנולוגי וממחושב.

גם כמה מהאמניות הפיליפיניות, כמו למשל מרילו מוגה, הן בוגרות אוניברסיטאות לאמנות או קורסים לאמנות במסגרות שונות בישראל, כמו למשל האמנית אסתר סוקאלו (בוגרת כמה חוגים לצילום שמוצעים במרכז CEC שבתחנה המרכזית), ואף יצירתן משלבת בצורה מורכבת סוגים שונים של ביטוי אמנותי מרתק, שמהדהד את החוויות התרבותיות ההיברידיות שלהן ואת מציאות חייהן המרובדת.

האם האמניות שבהן עוסק ספרה של דקל “ייצוגיות מספיק” כדי לחשוב על שליחתן כנציגות ישראל לבינאלה? מובן שלא. הלוא בין דפי הספר הזה מסתתר “הביתן שלא יהיה”. בין דפי הספר הזה מסתתרות משאלות כמוסות: ראשית, לשנות את עולם האמנות, ושנית, לשנות את העולם. אני מריעה לדקל על ההתכווננות הזו, על התשוקה האתית הזו, על סוג הקשב שהיא מעניקה לאמניות הללו. אין היא מבקשת להתבשם מהילתו של אמן מפורסם, אלא רואה את עצמה כפונקציה מתווכת, כסוכנת שינוי, כמי שמקדישה את עצמה למי שזקוקים לה כדי שקולן האמנותי יישמע, והוא אכן ראוי להיות מושמע ולהישמע.

טל דקל – נשים והגירה: אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי
הוצאת רסלינג

עוד על ספריה של טל דקל ב״ערב רב״: בגוף אני מפעילה – דוד שפרבר על הספר ״ממוגדרות״