ללמד פרפורמנס

מדריך זה מכוון להיות לעזר לאמנים ומורים המעוניינים ללמד פרפורמנס בבתי-ספר בישראל. לצד טיפים שימושיים מתוארת בו הדרך שבה בחרתי לעמת מוסדות חינוכיים עם התוכן החופשי של הפרפורמנס. רוב המידע מתבסס על הניסיון שרכשתי בעבודה בבתי-ספר יסודיים, אך אני מאמין שאפשר למצוא בטקסט גם עקרונות מהותיים להוראת הפרפורמנס בכל גיל ובכל מקום.

“ללמד פרפורמנס” כתוב בעיקרו כסיפור המעשה של הארגון שהקמתי בשנת 2009, “המשרד לפיתוח ולקידום אמנות חיה”. הוא כולל גם טיפים ללימוד פרפורמנס בבתי-ספר בישראל, רעיונות לפרויקטים, רקע תיאורטי על פרפורמנס וחינוך ואנקדוטות משעשעות.

מודל ראשוני לשילוב בין פרפורמנס לחינוך

אחרי חמש שנים של עבודה לשילוב פרפורמנס בחינוך, במהלך שהתחיל עמוק בתוך שדה האמנות ועבר בהדרגה אל תחום הפדגוגיה, התפתח המודל המוצע, שיוצר סינרגיה של תחומי החינוך במאה ה-21 והפרפורמנס במובנו הרחב ביותר.

השורה התחתונה בתרשים המודל (“חינוך כאמנות”) מתארת מצב אידיאלי, שבו אפשר להעתיק את הפעילות הלימודית הרגילה בתוך בית-הספר כפי שהיא אל תוך מוזיאון לאמנות עכשווית בכל עיר בעולם.

פרפורמנס כדיסציפלינה הוא תחום הדעת שמורכב באופן מסורתי מההיסטוריה, התיאורטיקנים, התערוכות, הטכניקות ומתודות העבודה, הזרמים והאמנים המובילים של המדיום.

הפרפורמנס כהוויה הוא ראיית האדם כישות חוקרת וביקורתית, יוזמת וחדשנית, הדגשת הטקסיות בחיי היומיום, פיתוח מודעות לקהל על כל צורותיו או, במלים אחרות, שימוש בתעוזה ובחופש המחשבה של אמני פרפורמנס כדי לחיות את החיים.

הפרפורמנס כדיסציפלינה משפיע על החינוך כאמנות בעזרת מתן הקשרים ודוגמאות, ואילו הפרפורמנס כהוויה הוא הדרך לתרגם את מיומנויות החינוך של המאה ה-21 (כישורי חיים, יזמות וכד’), מיומנויות שהנחלתן מתמצה בדרך כלל בהצעות מבודדות בעלות אופי “גימיקי”, למימוש משמעותי של רעיון החינוך כאמנות.

התגברות על חוסר אונים

בשנת 2006 סיימתי את לימודי התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל. פרויקט הסיום שלי כלל עבודת פרפורמנס, לאחר שהמורה האגדי שלי, לאנס הנטר, שיכנע אותי לעשות כך יום לפני ההגשה.

הזכייה של מרטין קריד בפרס טרנר וסיפור של פרופ’ צבי גולדשטיין, על שומר שעומד בכניסה לחדר בתערוכה ושהוא עבודת האמנות המוצגת, עזרו לי לעבור מהעיסוק הקלאסי באמנות הפלסטית לעיסוק בפרפורמנס, שחיבר את עברי כשחקן כדורסל מקצועני להווה שלי כאמן. אני זוכר את המקום ואת הנקודה בזמן שבה החלטתי שאני אמן פרפורמנס, מיד אחרי שהסתיימו רשמית לימודי בבצלאל.

הזמנת העבודה הראשונה שלי כבוגר טרי היתה להשתתף בסדנה בינלאומית בגלריה ברבור בירושלים, שהיתה אז בתחילת דרכה והיתה בה אווירה של התרחשות חדשה וראשונית. בברבור שמעתי בפעם הראשונה את המשפט “תעשה מה שאתה רוצה”, שהיום אני משתדל להשתמש בו לעתים קרובות ככל האפשר עם תלמידי. הסדנה קיבצה כמה אמנים, ישראלים וגרמנים, שעבדו ללא הנחיה במשך שבוע והציגו תערוכה בגלריה. אני יצרתי אז שלוש עבודות, ואלה היו שלוש ההופעות הראשונות שלי כאמן מחוץ למסגרת הלימודים.

לא עבר זמן רב, וברבור הציעו לי לעשות “עוד משהו”, גם הפעם מה שאני רוצה. במונית השירות בדרך לירושלים הגיתי את הרעיון ל”ארטפוקר”, וזמן לא רב לאחר מכן הוא בוצע, במהלך שארך כשנתיים וכלל שלושה אירועים שונים. הרעיון מאחורי פרויקט הפוקר היה להזיז דברים בשוק האמנות על-ידי בחירת אמנים צעירים שהיו שחקני פוקר טובים כדי ש”ירוששו” אמנים ותיקים מעבודות האמנות שלהם על שולחן המשחק, במשחק חי מול קהל, ובכך ייצרו מעמד עשיר של אמנים צעירים.

הקונספט המורכב לא הצליח להוכיח את עצמו, ולו משום שלא היו לי הכלים המקצועיים להבין ולשכלל אמנות חיה מסוג כזה, שמתרחשת ברצף של זמן. תגובות המשתתפים היו טובות מאוד, ואף התגלו עניין תקשורתי ומוזיאלי, אך ההרגשה החזקה ביותר שלי בסיום הפרויקט היתה חוסר אונים. לא ידעתי מה יצרתי, כיצד אפשר לשפר את זה או לתאר את זה בכתב לצורכי פרסום, איך מתמודדים עם קהל. הרגשה זו היא הכוח שדחף אותי ללכת ללמוד פרפורמנס.

לא ידעתי מהיכן להתחיל, ובאינטרנט היה קשה למצוא חומרים. לא הכרתי את השדה הקטן בישראל, והייתי מלא בדעות קדומות על מוסדות כמו בית-הספר לתיאטרון חזותי ובמת מיצג. הרגשתי בודד ואבוד, וזה היה מתסכל.

אחרי מחקר שארך חודשים אחדים מצאתי אוניברסיטה בלונדון שאפשר ללמוד בה לתואר שני בפרפורמנס, הגשתי מועמדות, התקבלתי וקיבלתי מלגה. המטרה שלי היתה ברורה: אני נוסע כדי ללמוד ולהחזיר את הידע לכאן (על כך גם קיבלתי את המלגה מהאוניברסיטה). בשנת הלימודים באנגליה נחשפתי להמון מידע, לאמנים חדשים, לפרופסורים לפרפורמנס ולמוסדות שעיסוקם הבלעדי היה פרפורמנס. אני זוכר שהבנתי שאפשר וצריך להיות מקצוען בתחום. ראיתי כיצד אנשים רציניים עוסקים רק בפרפורמנס. בישראל זה היה אז נדיר.

ב-2009 חזרתי לארץ, ולאחר חצי שנה של הכנות פתחתי את “המשרד לפיתוח ולקידום אמנות חיה”.

יזמות ועבודה קבלנית

אחת ההחלטות החכמות ביותר שלי כשיצאתי לדרך היתה שהבסיס הביורוקרטי של הארגון יהיה עסקי ולא עמותתי. נחשפתי אז גם לעולם המגזר הרביעי, המשלב עבודה חברתית במודל עסקי, והמסלול היה ברור. המטרה היתה להשפיע תרבותית על שדה האמנות לטווח הארוך דרך פיתוח וקידום של תחום הפרפורמנס. ראיתי יזמים רבים מדי שכיתתו את רגליהם בין קרנות, מפעלים ומלגות. זה התיש אותם וגם רוקן להם את הכיסים. העסק שלי היה אמור להתפתח בהלימה לביצועים. המחשבה היתה שאם נוכיח באופן עקבי איכות ונשקיע בשיווק, נצליח לגדול ולהציב מטרות גבוהות יותר. ההתפתחות שלנו לא היתה תלויה בניסוח של מסמך בקשת מלגה או בניצול קשרים, אלא רק בנו עצמנו.

המסלול הזה התגלה בפתיחת העסק כמנוע אדיר שאיפשר לנו להגיע למקומות רחוקים באופן שיטתי. כיום, לאחר חמש שנים, חזון הארגון משתנה, ובטווח קרוב עד בינוני נשלב בו גם פעילות מהמגזר השלישי, אך היא לעולם לא תהיה בלעדית.

לאחר כחצי שנה של חונכות עסקית מסובסדת, שהוענקה לי על-ידי משרד התמ”ת, המודל התבסס בעיקר על ההפרטה בעולם החינוך. הבנתי שבחינוך – פורמלי או בלתי פורמלי – יש הרבה כסף, ושאני צריך להעז ולחדש. בשנת 2009 תרבות ההעסקה הקבלנית היתה זרה לי, ולא הבנתי את המשמעויות העמוקות שלה כפי שאני מבין היום, אך בניגוד לעובדי קבלן רבים בתחום החינוך, ברור לי שללא מסגרת זו לא היה לי סיכוי לפתח ולבדוק במציאות תוכנית לימודים שמבוססת על מדיום הפרפורמנס. הצד החיובי של ההעסקה הקבלנית הוא חוסר הפיקוח, שעזר לי מאוד לגדול ולהתפתח.

אחד מהביטויים של הרצון לעבוד בכלים העסקיים היה המאבק המתמשך על הגדרתו של תחום הפרפורמנס בוויקיפדיה. היום אין ערך בעברית לנושא, ולאחר דיונים אינספור עם העורכים לא הצלחתי עדיין לפרסם ערך כזה, אף על פי שכבר שיכתבתי אותו פעמים רבות. ההגדרה בוויקיפדיה חשובה בעיני גם למיתוג העסק וגם כדי לקבוע עובדות בשטח, כבסיס לבנייתו של תחום תרבותי.

פרויקטים ראשונים

אני אוהב לספר על הפרויקטים שהיו בשבילי פריצות דרך לאורך השנים – בפדגוגיה, בתודעה הציבורית ובאפשרויות שהם זימנו. במשך השנים הייתי אחראי לפרויקטים רבים בקני-מידה שונים. שלושה מהם קרובים ללבי.

“תערוכת השינה” היתה הפרויקט שפתח לי את הדלת בעולם האמיתי בתור “אחד שעושה דברים מעניינים עם ילדים”. המצחיק הוא שהרעיון בכלל לא היה שלי. בתחילת שנת הלימודים, ממש בשיעור השני או השלישי, התחלנו ללמוד על פרפורמנס, והשיחה נסבה על כך שכל דבר בעולם יכול להיות פרפורמנס (את השיעור הראשון העברתי בעיניים עצומות). הילדים לא הבינו אותי, ואני חזרתי על הטענה הזו שוב ושוב. אחת התלמידות, שרצתה להישמע מתחכמת ומצחיקה בעיני הכיתה, הציעה שבמקום ללמוד נלך לישון בשיעורים ונקרא לזה אמנות. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי, והלכתי הביתה.

בבית התחילו לעלות במוחי דימויים וזכרונות של פעולות שינה בחללים ובהקשרים אמנותיים: הדס עפרת, עדינה בר-און, טילדה סווינטון ועוד. החלטתי להרים את הכפפה, ובשיעור שלאחר מכן חזרתי אל הכיתה כשבשורה מפתיעה בפי: “שימו לב! התכוננו! בעוד כחודש נעמיד תערוכת פרפורמנס שבה אתם תהיו המוצגים. מה תעשו שם? תישנו!”. הילדים היו המומים מההצעה המוזרה: “מה, זה אומר שנלך לישון בזמן בית-ספר??”, “כן!”. “וואו, ונוכל להביא פיג’מות ונעלי בית?”.

התלמידים לא ידעו אילו אתגרים מחכים להם מאחורי היוזמה הזו. הרעיון היה רק הפיתיון. חיכתה לנו עוד עבודה קשה. כדי להירדם ממש בבית-הספר צריך להיכנס לריכוז מוגבר, שינתק אותך מהסביבה שלך; לנסות להירדם על ריהוט עצי וקשה; ולוותר על שליטה, כי יש קהל רב שצופה בך.

יצאנו לדרך. היו כאלה שהיה להם קל יותר, היו כאלה שממש לא הצליחו. אז תירגלנו בכל פעם קצת. את מי שלא רצה לישון הפכנו לשומר, ואת מי שלא רצה לשמור (על המוצגים החיים במוזיאון) הפכנו למדריך בתערוכה. למדנו על אמנים אחרים שישנו במוזיאון, תירגלנו תנוחות, התכנסות גופנית, ריכוז ותשומת לב, ובמקביל אני עבדתי על הפן הביורוקרטי, שהיה לא פחות מורכב: בדיקת אפשרות לקבל אישור לישון במסדרונות בית-הספר לעיני קהל (מסקנה: אסור לשאול); הכנת הזמנה ותיאום זמנים, שכן במהלך השיעור הכפול שבו התכוונו ללכת לישון היו אמורות להגיע קבוצות מודרכות מכל רחבי בית-הספר לצפות בנו; והפצה והזמנה של אנשי אמנות וחינוך נוספים לבוא לראות את הפלא. התערוכה היתה מוצלחת באופן יוצא מגדר הרגיל, והאדוות שלה מורגשות עד היום.

הפרויקט השני היה “חידון הפרפורמנס הראשון בעולם לילדים”, פרי של שיתוף פעולה פורה עם מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית (MoBY), ובמיוחד עם מאיר טאטי, מנהל מחלקת החינוך, ונעמה הנקין, המפיקה הראשית של המוזיאון. אלמלא אלה, לעולם לא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו היום.

הרעיון היה לנסות להעמיד באור אחר את העולם ההישגי הלימודי שהילדים נמצאים בו, שכופה עליהם מבחנים, שינונים ובקיאויות בדרכים שונות ומגוונות, בין היתר בחידונים ובשעשועוני מורשת, ביאליק וכד’. ההקשר העיקרי של הפרויקט היה חידון התנ”ך העולמי, עם כל מה שהוא מייצג, וההקשר הקוטבי לו היה המערכון של חבורת לול על חידון התנ”ך, שמציג את ההתרחשות האופיינית לחידון באופן נלעג. הרעיון היה לנצל את ההזדמנות כדי “להרביץ תורה” בקהילה של צופים מקומיים, ללמד אותם באמצעות החידון על אמני פרפורמנס, על עבודות פרפורמנס ועל מהות המדיום, וגם לחבר את ילדיהם למוזיאון, לתת לילדים עצמם במה מכובדת להציג את מחשבותיהם וליצור אירוע שהוא עצמו פרפורמנס.

החידון היה מדהים, החלל היה מרהיב, ויחד עם טל אלפרשטיין (שהיתה גם שותפה בכמה מהרגעים הראשונים של המשרד כשיצאנו לדרך) העברנו שעה של הומור וידע, הזיה וחלום, אירוע תיאטרלי ותחרות נושאת פרסים. החידון התחלק לשאלון אמריקאי, שלב הפעולה הזהה, שאלת סקייפ מניו-יורק ושאלת זהב משותפת ופתוחה. הילדים והקהל לא ידעו על ההחלטה שלי לא לתת משמעות לנקודות. ההנחיה שנתתי לשופטים היתה שכל המתמודדים (והיו 40) יסיימו עם אותו מספר נקודות.

חילקנו פרסים: היו שם מצלמה, טלפון נייד והספר החדש של הדס עפרת. אך כיוון שהחידון הסתיים בשוויון בין כל המתמודדים, נאלצנו לנפץ את המצלמה והטלפון ואת הספר לגזור ל-40 חלקים, וכל זוכה קיבל בסוף חתיכת מצלמה, חתיכת טלפון נייד, חתיכה מהספר ושקית קטנה של מרמייט (שהוא החומר שממנו עשוי פרפורמנס), עטופים בשקית נייר חומה שאני והשופטים חתמנו עליה.

על הפרויקט השלישי עבדנו בשנת הלימודים תשע”ב. הנושא השנתי במשרד החינוך ב-2012 היה מנהיגות. כיוון שאני אוהב, ממליץ ומאמין שחשוב להתחבר למערכת הקיימת בבית-הספר כשמלמדים פרפורמנס (ראו בטיפים), היה לי ברור שנכין פרויקט על מנהיגות ושנשמח להציג אותו בפני בית הספר. במשך חודש עסקנו דווקא בפן הבלתי מדובר והבלתי מוסבר במנהיגות בבית-הספר – מדוע אנשים צריכים מנהיגים?

דמיינו ציור על לוח שבו יש נקודה ובמרחק מה ממנה צבר נקודות. עכשיו דמיינו חץ מהנקודה האחת אל צבר הנקודות. זאת תפישת המנהיגות כפי שנלמדה בבתי-הספר שעבדתי בהם באותה השנה. המנהיג מורם מעם, כל תלמיד יש בו מנהיג פנימי וכו’… עכשיו הפכו את החץ, ותראו עדר שהולך אחרי אדם בודד. השאלה היא למה. אז למדנו על עדריות וקונפורמיזם ועשינו ניסויים בפסיכולוגיה חברתית ודיברנו על סטנלי מילגרם.

פרויקט הסיום שלנו התנהל כך: 12 תלמידים, באפודים זוהרים (סמל לסמכות), מפוזרים בזוגות משער הכניסה לבית-הספר ומכוונים את העוברים בו ללכת במסלול עוקף אל הכניסה האחורית לבניין, במקום בדרך הקצרה ביותר. ההוראות ממני היו לא להתווכח, לא לומר שום דבר, רק לעמוד בזוגות ולאמוד את הטריטוריה המשותפת לעומדים ולהולכים כדי שבהינף יד אחד, ללא מלים, יהיה אפשר להצביע להולכים על הכיוון ולהטות אותם מהמסלול הישר. הנאספים אל בית-הספר הלכו שולל אחרי ה”מנהיגות” הסמלית שלנו: לא שאלו, לא התווכחו, האמינו לנו, הלכו אחרינו. בסוף המסלול העוקף, חילקנו להם פתק שבו נכתב:

שלום! השתתפתם כעת בפעולה אשר תוכננה היטב, ומטרתה היתה לבדוק כיצד מגיבים אנשים לסמכות. האם אתם נוטים ללכת אחרי אנשים אחרים? (גם ברוחכם) האם שאלתם פעם מדוע הולכים, או לאן? רוב האנשים בעולם יצייתו לסמכות (במקרה הזה – תלמידים עם וסט זוהר). הנטייה הטבעית של כולנו היא “לזרום”. כולנו, עמוק בפנים, צריכים מנהיגים ואף כמהים לאחד כזה! פעולה זו מוגשת כחומר למחשבה, במסגרת “שבוע שיא” בנושא מנהיגות, ובוצעה על-ידי תלמידים בשיעור פרפורמנס. תודה רבה!

בעקבות הפרויקט הזה הוזמנו להופיע בפסטיבל “תלוי במקום 2” בתל-אביב, והוא גם היה הבסיס לפתיחתו של אנסמבל הפרפורמנס לילדים במוזיאון בת-ים, פרויקט שגדל משנה לשנה.

9 טיפים למורה לפרפורמנס בבית-ספר בישראל

איך מתמודדים עם בעיות של הגדרה, ומי צריך הגדרות? ההגדרה של פרפורמנס בישראל היא עדיין בגדר תעלומה. אני מציע לדלג על השלב הזה ולהשאיר אותו לאמצע שנת הלימודים. כדאי כמובן להתייחס לבעיה בתחילת השנה, מול התלמידים בעיקר, אבל למי שלא נוכח באופן שוטף בשיעורים (וכמעט אף אחד לא בא לבקר באופן שוטף בשיעורים של מורי האמנויות, כידוע) אפשר לומר שזה שיעור אמנות, מחול, תיאטרון או כל מה שתחפצו. אם ישאלו מה עשיתם או מה אתם עושים, אפשר להגיד שזה משהו קצת אחר. לתלמידים אפשר לומר, אחרי חודש של לימודים: מה שעשינו עד עכשיו הוא פרפורמנס.

התחברו למה שכבר יש בבית-הספר. נושאים שנתיים, טקסים, רוטינות בית-ספריות, תוכניות לימוד ממקצועות אחרים, מועצת תלמידים – כל אלה הם רק קצה הקרחון. השתמשו במדיום הפרפורמנס כדי להרחיב כל נושא נלמד. זה כבר נותן לכם הגדרה אפשרית: פרפורמנס הוא דרך נוספת להתבונן במציאות ולחשוב איך לפעול בה בצורה ייחודית (בעניין הזה תצטרכו לבצע מחקר מקיף: אילו הזדמנויות אפשר למצוא בנושאי לימוד כמו יציאת מצרים, בשיעורי פסיכולוגיה או בתחרות קט-רגל). אם מבקשים מכם בתור מורים לאמנות לקשט קירות, הכירו בעובדה שגם תערוכות פרפורמנס נתלות מדי פעם על קירות וחשבו איך תוכלו לאתגר את המשאב הזה ולנצלו לטובתכם.

היעזרו בכלי הנפלא של הפרפורמנס: השחזור. פעולות שחזור נפוצות היום מאוד בשדה הפרפורמנס. מדובר בפעולות בעקבות אמנים אחרים, שעוברות עדכון במקום ובזמן בהתאם לצורך. כמו תלמידי רישום שהולכים למוזיאון להעתיק פסלים, גם אתם יכולים לבחור עבודות קלאסיות מתחום הפרפורמנס ולבצע אותן בקלות עם התלמידים בכיתה. כך אפשר, כמעט ללא מאמץ, לחוש איך זה היה “באמת”.

אספו כמה שיותר דוגמאות מקומיות, פופולריות, שתוכלו להשתמש בהן כמייצגות את עולם הפרפורמנס, למדו אותן בעל פה והיו מוכנים לשלוף אותן. אתם עלולים להישאל בכל רגע מהו פרפורמנס, ואסור לכם לפשל! מחול עכשווי הוא דוגמה מצוינת (במיוחד היצירות האחרונות של בת-שבע), וגם פסטיבלי תיאטרון רחוב, תיאטרון עכו, תיאטרון תמונע, עבודות של טינו סיגל, מרינה אברמוביץ’ (לא כולן), טה-צ’ינג שיה. ספנסר טוניק הוא דוגמה טובה על דרך השלילה (מה לא יכול להיחשב מיצג). חפשו מיצגים עבריים פשוט ומתקשרים כדי לספר עליהם למורות, למנהלות ולהורים. מנסיוני, אם אתם רוצים למצוא תומכים, לא כדאי להשתמש באמנות קונספטואלית. היא מתקבלת בדרך כלל כמוזרה ויוצרת אפקט הפוך ממה שאתם רוצים. ספרו לתלמידים במלים שלכם את סיפורן של עבודות פרפורמנס שנראות לכם מעניינות אך דורשות צִנזור מפאת ההקשר החינוכי. הוסיפו סופים, עובדות שלא היו, תגובות קהל, הלבישו אמנים, עדנו את המפגשים עם הקהל. לא בכל עבודה צריך לעשות את זה, אבל יש כאלה שחבל לפספס רק כי “אסור” לספר עליהן לתלמידים. לדעתי, היכרות מצונזרת עם עבודות עדיפה על חוסר היכרות עימן.

נצלו משאבי קהל פסיביים שישנם בבית-הספר: התקהלויות בהפסקה, השומר בבודקה, תחנות איסוף להסעות, חלונות שמשקיפים אל רחבות חיצוניות. כדי להצליח ללמד וללמוד פרפורמנס חייבים לבחון את העבודות בזמן אמת מול קהל לא מוכר שלא יודע מה אתם עושים (התלמידים בכיתה אינם קהל כזה). בבית-הספר, מפאת ריבוי האנשים בו, יש המון הזדמנויות “להציג” בלי להתאמץ למצוא קהל שיגיע.

צרו קשר טוב עם מורות למדעים/מחשבים/טכנולוגיה. הדיסציפלינות הללו, המשיקות לעולם הפרפורמנס, יכולות להיות פריצת הדרך להכרה בפעולה שלכם במרחב בית-הספר ומאוחר יותר לפתוח דלתות לעבודות רחבות היקף ומשמעותיות. אמנים לא מעטים עבדו על פרויקטים עם דיסציפלינות ממדעי החיים שאפשר להשתמש בהן.

אספו מידע. הידע על עולם הפרפורמנס בישראל ובכלל נמצא היום בידי מספר מצומצם של אנשים, וקשה למצוא אותו באינטרנט ואפילו בספריות הציבוריות של האקדמיות. הכינו לכם (בעזרת “גוגל ספרים”, למשל) רשימה ביבליוגרפית של חומרים וספרים, מאמרים, תיאורטיקנים, תערוכות ורגעים מכוננים, והשתמשו בה לבניית הסילבוס. הטיפ הזה נכון לכל מי שבונה תוכנית לימודים, אבל שונה כשמדברים על פרפורמנס, מפני שלכאורה, על פני השטח, יהיה קשה מאוד למצוא הקשרים וקישורים.

בואו מוכנים כשאתם עושים פעולה בבית-הספר. במיוחד אם אתם מתכוונים להפר את השקט, לבדוק גבולות או לבוא לבושים כמו צב ים. צפו לכך שאנשים ירימו גבה וישאלו מה אתם עושים. הכינו את עצמכם לענות להם ברצינות ובאחריות. אם אתם הולכים למשוך אש, ודאו שאתם יודעים לטפל בה.

הצטיינו! אתם חלוצים, וחשוב שתעשו את העבודה טוב כדי שלכולנו יהיה קל יותר. מנהלת שנכוותה מפרפורמנס לא תרצה לשמוע על כך לעולם. אבל הישארו אופטימיים והחזיקו מעמד. אנחנו משתלטים על העולם!

*סייעה בעריכת הטקסט – ענבל קידר