בשנים 1996-2004 הוצגה במוזיאון ישראל סדרת התערוכות “זמן הווה”, שאצרה סוזן לנדאו. התערוכות הציגו רכישות חדשות והשאלות של אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית לאוסף המוזיאון. מטבע הדברים היו אלה מקבצים אקלקטיים, פועל יוצא של טעמיהם של תורמים ואוצרים וזמינותן של יצירות מסויימות בשוק באותן שנים. בתקופות שחונות היו עבודות שחזרו והופיעו בכמה תערוכות, בכל פעם על קיר אחר.
התערוכה הקבוצתית “המגדל הבוער”, שאצרה שרית שפירא מאוסף יגאל אהובי ומוצגת בגלריה האוניברסיטאית, מזכירה את סדרת “זמן הווה” מלפני עשור. גם כאן מוצג מקבץ גדול ומפוזר של אמנות ישראלית ובינלאומית, החוסה באופן מאולץ משהו תחת כותרת-גג. אולם בשעה ש”זמן הווה” מלכתחילה לא התיימרה להיות יותר מאוסף נגיעות על קצה המזלג המוצגות במוזיאון פרובינציאלי שמעוניין להציג למבקרים את הנעשה במרכזי העולם, “המגדל הבוער” מציגה את האקלקטיות כתיזה. התערוכה – חלק ראשון בטרילוגיה בשם “בבל” – מבקשת להציג את “הברכה והקללה הצפונות בעצם הרבגוניות העצומה ובריבוי המבוזר של מופעי האמנות העכשווית”, כדברי שפירא, המוצאת במפץ הלשוני שבמיתוס התנ”כי של בבל “דגם לתמונת המצב של התרבות כיום”. כשלונה המקראי והעכשווי של האנושות לגאול את עצמה, אם כן, מזוהה בתערוכה כרגע לידתו של הפלורליזם. בשני המקרים מדובר בפלורליזם הנוצר בחסותו של אדון. פעם זהו האל, ופעם איל נדל”ן.
בהתאם לשמה, “המגדל הבוער” מציגה שלל דימויים מאורכים, זקופים או שמוטים, שעונים על צדם או שכובים, שלמים או מקוטעים. יש בה מגדלי מגורים ועבודה, מגדלים גלויים וסמויים, בני אדם דמויי מגדלים, מגדלים שהאדם נעדר מהם, ושאריות של מגדלים שיצגו פעם עתיד מבטיח, אך נחרבו. מכיוון שהתערוכה מעוגנת במיתוס מקראי של חורבן ולידה מוצגות בה גם תיבות, ויחסית לתערוכה שמבוססת על רב-קוליות עכשווית, מפתיע לגלות עד כמה היא צפויה. מוצגים בה גרשוני אחד, קופפרמן אחד, שני תומרקין ושני רפי לביא, ומקצת העבודות הבינלאומיות המופיעות בה נראות כשאריות שנותרו על רצפת הסטודיו אחרי שאספנים בינלאומיים ואוצרי מוזיאונים גדולים יצאו ממנו בידיים מלאות. כך הדבר עם עבודתו של יוזף בויס, הנראית כרפליקת מיני-בויס לחדרי מגורים, ועם הרישום של מארינו מאריני וציוריה של מרלן דומא. גם למרטין קיפנברגר יש ציורים טובים מאלו שמוצגים בתערוכה.
את ההשתוקקות לכלול באוסף ובתערוכה שמות גדולים אף שהם מיוצגים בעבודות חלשות אפשר לראות כהשקעה כלכלית נבונה, גחמה וקלות דעת, או קריאת תיגר על נורמות מסורתיות של איכות וקביעת טעם. ברוח המיתוס של מגדל בבל אפשר לסווג את התופעה כביטוי ליוהרה, או לחילופין לפרש את התיזה האוצרותית כהתחכמות, ולהתייחס לביטויים ״רבגוניות עצומה״, ״ריבוי מבוזר״ ו״פלורליזם״ כאל הצהרה אירונית.
לא הכל גרוע, כמובן. העבודות הישראליות בתערוכה (של אבנר בן-גל, רני ששון, תמר גטר, משה ניניו, דרור דאום ועוד), הן מהטובות. יש בה גם חיבורים יפים ומתבקשים, כמו למשל עבודתו של קריט ווין אוונס ״עמוד״, העשוייה מנורות רדיום שאורן הבוער מאיר גם את מגדלי הזכוכית המנופצת של איתן בן-משה. חוץ מזה תמיד יפה לראות עבודות של אמנים כאנדריאס גורסקי, ניאו ראוך, ברנד והילה בכר והירושי סוגימוטו בגרסאות מקור ולא דרך קטלוגים. ובכל זאת, קשה שלא לתהות בסופו של הביקור על מה כל הרעש.
העברת הגלריה האוניברסיטאית לידיו של אהובי נולדה בחטא, בעסקה אפלה שרק מחאה ציבורית הובילה לחשיפת תנאיה המביכים (מצד האוניברסיטה). החל בשכר הדירה המגוחך (שמוצג כ״תרומה״), עבור דרך הפיקוח האקדמי הלא-קיים וכלה בהתחייבות האוניברסיטה להתאים גם תערוכות מטעמה לתערוכות האוסף הפרטי. לכל אורך הדרך טענה האוניברסיטה שמצוקת התקציב מחייבת את המעשה, ושבזכותו יחשף הקהל לתערוכות מושקעות בקנה מידה בינלאומי שיצדיקו את הוויתור על המקום. “המגדל הבוער” משלימה את המהלך באופן מאכזב למדי, כשההבטחות הגדולות מתבררות כתפזורת בינונית-פלוס שאיכותה מתקשה להצדיק את יומרותיה. מסך העשן מתפזר יחד עם שובל אבק הכוכבים, ומאחוריהם מתגלה לקט אמנות ישראלית סוג א’ לצד אמנות בינלאומית סוג ב’, המלווה באוצרות מרפרפת המגלה טפח ומכסה טפחיים, כשכל הסיפור משווק כביטוי לאנרכיזם רב-תרבותי המוביל לבריאה מחדש. כך, אם עצם העברת הגלריה לידי אספן פרטי הוצגה כצפרדע שצריך לבלוע בגלל אילוץ, באה התערוכה והופכת את מלאכת בליעת הצפרדעים לאידיאולוגיה מכוננת.
“המגדל הבוער”, עבודות מאוסף יגאל אהובי לאמנות
אוצרת: שרית שפירא
הגלריה האוניברסיטאית
פורסם בנוסח מקוצר ב״טיים אאוט״