היסטוריה כחומר גלם

התערוכה הקבוצתית “היסטוריות” שאצר אודי אדלמן במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מספקת הזדמנות לדון הן בהפיכת המימד הפיקטיבי, מטעה, או חלקי המאפיין כתיבת היסטוריה למושא מחקר אמנותי, והן בהבדלים בין מושגיות ומראה רזה כעיקרון אמנותי, לבין מושגיות ומראה רזה כפיתרון תצוגה נוח וככיסוי לטיפול אמנותי לא ממצה.

בתולדות האמנות מופיעות יצירות רבות המתעדות היסטוריה כלשהי. כולן מהוות גם עדות היסטורית בפני עצמה, כמובן, אולם מה שמייחד את העבודות המוצגות ב”היסטוריות” הוא עיסוק בהיסטוריה כחומר גלם ארס-פואטי וממזרי בן זמננו. התערוכה בוחנת מאורעות שראשיתם לפני למעלה ממאה אלף שנים וסופם ב”היסטוריה” של שנת 2048. יש בה דיווחים מניפולטיביים ומטעים מאירועים אמיתיים, לצד עדויות של ממש לאירועים מפוברקים. היא יוצרת סדקים בסיפורים שלמים ומשלימה פערים בסיפורים חלקיים, ובכך מסיטה את הדיון מעובדות ונראטיבים ספציפיים לטובת משמעויותיה וצורותיה של פעולת ההתערבות עצמה.

התערוכה נפתחת עם “ממותומט” – פסל פיל קדמון שיצרו זהר גוטסמן ואבי מילגרום. הממותומט מבוסס על חיה ששרידיה נמצאו, כך נטען, באיזור חולון, ובגרסתה האמנותית היא הופכת למעין חיית קרקס בעלת כוחות על-טבעיים שמגע בקצה חדקה גורם לה לפלוט מפיה פתק נבואי. כישוף מופיע גם בעבודתו של שחר פרדי כסלו, שלקח שני מטילי ברזל מוזהבים למתקשרת מקומית שהוזמנה לטעון את אחד המטילים באנרגיות חיוביות ואת השני בשליליות. שני המטילים זהים למראה ומוצבים (בצורה לא מספקת), ע”ג קוביות עץ לצד מסמך חתום מן המתקשרת המאשר את עבודתה. הפיכת המטילים לנשאים (לכאורה?) של משמעות אנרגטית-מטאפיזית, מעניקה להם מעמד מלאכותי ועל-זמני שחורג מתכונותיהם החומריות, ועל הדרך מספקת בדיחה קטנה על חשבון הפורמליזם העילי והמודרניסטי.

יוחאי אברהמי כיסה את מסדרונות המרכז בתצלומי זירוקס שמודבקים ע”ג לוחות קלקר, ומציגים דימויים ממוזיאונים היסטוריים שונים ומשונים ברחבי הארץ ומחוצה לה. התצוגה, שמזכירה תצוגות חינוכיות מרושלות ודלות תקציב הנפוצות בבתי ספר, יוצרת רצף צורני של דימויים שאינם קשורים זה לזה בהכרח, ובכל זאת, חרף הניגודים ולמרות ההצבה המרושלת במכוון, העבודה יוצרת אפקט הלם כולל ומוכר. סמלים, חפצים ודמויות מסיפורים שונים, חוברים כאן למפגן-על של אומה בהפרעה.

יעל פרנק יצרה עבודה שמבוססת על קטע מפורסם מתוך “מארש הלוויה” של פרידריך שופן. האמונה מספרת שקללה מוטלת על היצירה וכל מי שמנגן אותה מת מוות מהיר. פרנק יוצרת מכונת צעצוע שמנגנת את היצירה. מחד היא “עוקפת” את הקללה, ומאידך הופכת את השירה האוטומטית והמחזורית לביטוי של מוות בפני עצמו.

מייקל בלום “חוזר” אל שנת 2048, לאחר שארה”ב חדלה לתמוך במדינת ישראל והאוכלוסיה הפלסטינית כפתה על יהודים לעזוב את הארץ. הוא מציג טקסטים קצרים המתארים את השתלשלות האירועים ותצלום של מיצב גדול שהוצג בעבר בעליית הגג של מוזיאון ואן-אבה בהולנד, ומתאר התיישבות ארעית של פליטים יהודים במקום. יתכן שבהצבה המקורית הדברים עבדו, אולם הביצוע המקומי נראה כמצגת הסבר על יצירת אמנות במקום כיצירה בפני עצמה. הטיפול האמנותי הרזה ניכר גם בכמה עבודות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה. דניאל מן יצר את “אחוזת בית” – מיצב וידאו, פיסול ורישום המבוסס על סיפור שלפיו הגרלת המגרשים המפורסמת שמסמלת את רגע יסוד ת”א צולמה גם בסרט ולא רק בסטילס, אולם הסרט, שנשלח באונייה לארה”ב לצרכי תעמולה, טבע בים, וכיום הוא כולל גם עדויות לחיים תת-מימיים המשתלבים בדימוי ההגרלה. כמו במקרה של בלום, העבודה מסתפקת בסימון של רעיון ונותרת עם טיפול אמנותי בסיסי מדי. כך קורה גם בעבודתה של אורי לוין “חזרה גנרלית”, המציגה 3 זירות אסון מסתוריות שכשהסרט מתקדם לאחור מתגלות כמשחק קולנועי ביתי ומפוברק.

“היסטוריות” ממשיכה את עיסוקו של המרכז לאמנות דיגיטלית במחשבה פוליטית אלטרנטיבית ובמודלים של מציאות חלופית, שבאו לידי ביטוי בכמה תערוכות קודמות ובמיוחד ב”לאן?” שהוצגה לפני שנתיים. “לאן?” התמקדה בנושא אחד – היסטוריה אלטרנטיבית של הציונות. העניין קיים גם ב”היסטוריות”, אולם התמקדותה בנושא-על מופשט יותר גורם לה להתפזר.

היסטוריות – המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
אוצר: אודי אדלמן
נעילה: 25.1.14

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”