המקום הלווייתני הזה

שלום, אביטל כנעני. ספרי על עצמך ועל הפרויקט “תחזיק בקצוות”, על פרויקטים אחרים שאת מעורבת בהם.

“הפרויקט ‘תחזיק בקצוות’, שמוצג כרגע, מתפרש על פני שלושה חללים – גלריה מנשר בתל-אביב, שאוצרת סאלי הפטל-נווה, גלריה בבארי, שאוצרת זיווה ילין, וגלריה בלוחמי-הגטאות, שאוצר יורי כץ. הפרויקט יעלה בשלמותו לקטלוג דיגיטלי בעיצוב של אביגיל ריינר עם נעילת התערוכה.

“בכל אחד מהחללים מוצג מיצב המשלב פיסול ורישום, ויחד נארגים שלושת המיצבים לכדי מהלך אחד שלם. בפרויקט הזה אני מרחיבה את פורמט הרישום הסטנדרטי ועוברת לרישום בקנה-מידה מונומנטלי. השינוי הצורני והמושגי חושף את העניין שלי בסוגיות של מרחב, פני שטח וקנה-מידה ובניסיון למתוח את מסגרת היצירה עד לקצותיה. מאחורי הפרויקט עומדת מחשבה על גמיעת מרחקים, זמן, התפרשות מקסימלית החובקת את הארץ מכל קצותיה – מצפון ועד דרום ובחזרה למרכז.

“‘תחזיק בקצוות’ הוא פרויקט סוליסטי. בכלל בפעולת הפיסול שלי אני עובדת מאוד לבד. במקביל בשנים האחרונות יש לי עניין בשיתופי פעולה, ולאו דווקא מתחום האמנות הפלסטית. זה שלוש שנים שאני מקיימת דיאלוג בעבודה שלי עם מחול ומוזיקה, למשל בהופעה ‘ציפור שיט’ עם הרקדנית ענת שמגר והמוזיקאי אלעד ברדס. בדיאלוג הזה פתאום מצאתי את עצמי עומדת על הבמה”.

איך נוצר החיבור ביניכם?

“החיבור בינינו נוצר מתוך חיפוש משותף אמיתי אחר צורה, קצב, משקל, תפיסה מתוך הגוף. זה תהליך מאוד מעניין. מעניין לעבור תחום, משונה להיות על במה”.

דווקא נראה לי מתאים לך להיות על במה.

“כן, אין לי בעצם בעיה עם הנוכחות, אבל אני לא רקדנית, מה שאני עושה זאת פעולה של מחשבה על הפיסול שלי על הבמה. כשאני מזיזה את הפסלים שלי ממקום למקום זאת מחשבה של פיסול במרחב, פיסול שהופך שטוח או מתפרש או זז. כל הפעולה הפיסולית שלי היא איסוף ופירוק”.

והתנועה שלך היא פעולה שיש לה תוקף בפני עצמה.

“נכון, אני כל הזמן סוחבת ערימות ממקום למקום, זה מה שאני עושה. אבל תחשוב איזו פעולה אתה עושה הכי הרבה”.

ביום-יום?

“לא, נגיד באמנות שלך. אתה צלם, אז איזו פעילות אתה עושה הכי הרבה? אם נערום את הפעולות בערימות, יש פעולות שאתה מוצא את עצמך עושה אותן הרבה. והפעולות האלו מעניינות אותי”.

שיש בפעולות האלו מימד פרפורמטיבי.

“הפרפורמריות נובעת מזה שזאת פיסת אמת של הגוף שלי, גודל הגוף, משקל, התנהלות. ה’תחזיק בקצוות’ שאני קוראת לפרויקט שלי זה פשוט עד לאן אתה מגיע עם האצבעות. אתה לגמרי יוצא משליטה, אתה כמעט מגיע לקצה, ואז יש עוד סנטימטר. עכשיו אתה מחזיק משהו שהוא יותר גדול ממך, הוא בעצם קצת מעבר ליכולות שלך, אבל אתה עדיין מחזיק אותו. יש מין מתח בין להצליח להחזיק אותו לבין זה שהוא גדול ממך. זה מין רגע כזה באמצע. לכן זה מאוד קשור לפעולה של החזקה בסביבה. מתוך הגוף הזה הפרפורמיות היא מעניינת”.

והגוף הופך לעבודה.

“כן. העבודה היא תמיד בתוך הגוף. זה התחיל מתוך הראש, האיבר הכי כבד בגוף, שכל הזמן צריך להחזיק אותו. אנחנו מחזיקים אותו, הוא שליטה, הוא שכלי, ויש לנו גם את שמיטת הראש – חוסר שליטה. והשיער, שהוא ישות עצמאית בפני עצמה. זה מעניין אותי. כפסלת אין לי עניין לשלוט בפסלים שלי. יש לי איזושהי ידיעה על איך עבודה תיראה, על איזשהו כיוון, תנועה, משהו, איזה גובה, ואז אני מבצעת אותה. אין שרטוטים”.

איך זה עובד?

“לכמה מהעבודות אני מכינה ערימות חומר מראש, ואחרות אני מתחילה פשוט לבנות ככה. הפסלים שלי מאוד פשוטים בדרך כלל. אני בעצם יודעת את הפסל ויודעת שהוא יעבוד. זו איזושהי ידיעה שיש לי בגוף. אתה סומך על הגוף שלך, אז אתה יודע איך הוא יתנהג”.

העבודות שלך כרגע הן המשך של הגוף.

“זה מין קסם שקצת ממשיך את הגוף שלך, זה חלק מהעניין, כן. תפרוש את הידיים שלך, אלה קצוות פרומים. העבודה ממשיכה את הגוף, וגם את החושים. אתה יכול להרגיש דרך העבודה”.

זה נעים לך איך שהפסלים מעמיסים עלייך קצת?

“האהבה והשנאה התמידיים שלי. כן. ההרגל, או האהבה, והמועקה התמידיים מהאובייקטים, מהעשייה. מוזר לי לייצר אובייקטים לעולם. אני חושבת שהעולם לא צריך אובייקטים”.

באמת?

“כן, יש המון. לא ברור לי איך או אם אני רוצה שהם יישארו, הרבה פעמים אני עושה אותם ומפרקת אותם. הם תופסים המון מקום. אני כל פעם חושבת על מה קורה אם בונים עכשיו לפסל שלי קופסה, היא כל-כך גדולה, הרבה יותר ממה שנדמה לך שהפסל, ויש את העניין של לסחוב, במובן הזה של לסחוב הרבה. הרבה פעמים אני אומרת, די לפסל, תעשי רק רישום, אבל אני נורא רוצה לעשות אותם. אני חיה עם ארגזים, כמו חמור עם שני שקים. תפיסה שאת הולכת איתה כל הזמן, זו בחירה”.

למה לעשות אובייקטים בכל זאת?

“אני חושבת שיש לי אהבה גדולה שהיא פיזית, חושית, גם בהתנהלות של הגוף לחומר, ולהרבה חומר, חומר בממדים גדולים, או בהתעסקות עם חומר, בהתעסקות הידנית, כל העבודה שלי היא ידנית כמעט לגמרי. פורמייקה אני קורעת ביד, ואת העץ אני משייפת בלי מכשירים. זה קשור מאוד לתחושה שלי עם העץ. העץ שאני עובדת איתו, לא נעים לגעת בו”.

אם הפעולה שלך כזו חשובה לאובייקט, מה קורה כשאת לא שם?

“האובייקט מקיים את הדברים שמטרידים אותי. הפסלים שלי אף פעם לא יציבים, כשהם יציבים מדי הם מפסיקים לעניין אותי. אני גם הרבה פעמים בודקת אותם ככה, בועטת בהם, לראות מה קורה איתם”.

מה את בודקת?

“שהוא נשאר בחיים. שהוא לא יהיה נורא בטוח, אני מוודאת בבעיטה סמלית. זה מה שאנחנו עושים בפסלים, אנחנו נתקעים בהם במקרה. זה חצי עניין בטיחותי כזה, חצי עניין לראות מה קורה, קהל שמסתובב בתערוכה בדרך כלל נתקל במקרה בפסל, או עם הגב והכתף, או עם הרגל במקרה. יש בזה היבט של סכנה, אחד הפסלים נפל פעם, כמעט משהו מת”.

זה מעניין אותך.

“כן. היום אני הרבה יותר נשמרת, אבל המקום הזה מאוד מעניין אותי. כל הזמן יש לפסלים קצוות וכל הזמן הם קצת כפופים, קצת לא נוח, גם לא נעים, הם לא ליטופיים. אני מאוד נבהלת אם פסל שלי פוצע מישהו. לקהל יש תכונה להידבק לעבודות, אין לי עניין בפגיעה, אבל יש לי עניין בחוסר שליטה, לכן הפסלים שלי אלימים, אלימות מעודנת כזו. הם מצד אחד יפים, מצד שני הם שולחים חצים”.

אני לא מבין למה. מה המוטיבציה שלך שהפסלים שלך יהיו אלימים?

“זו אלימות שלא הורגת, זה סוג של כוח כזה, משהו באנרגיות שאני מחפשת. כי אם הם מאוד רכים זה נחמד לי, אבל זה לא מטריד אותי. אני מחפשת משהו שמטריד אותי במובן החיובי”.

פעולה. זה הרגע שיותר מעניין אותך, ההוצאה של האנרגיה.

“כן. אם היינו עושים עכשיו דיאלוג ריקודי, אז כן, מעניינים אותי המקומות שיש בהם אנרגיה שהיא חדה, גדולה, שמגדירה שליטה, מרחב, דברים כאלה. אבל כן, אני חושבת שיש שם משהו בדיאלוג הזה שהוא מאוד ברור לי, אני לא יודעת כמה הוא ברור לצופים. אני חושבת שהצופים חווים אותו בלי לדעת”.

ואז את עומדת בגלריה, ומסתכלת מה קורה לעבודות שלך.

“פעם העמדתי שומרים ליד, וזה לא עזר. גם ליד הפסל ההוא שנפל היתה שומרת. היא קראה ספר, זה מה ששומרים עושים. זה עניין אחד שאני צופה מתוך החרדה שלי, אני עושה משהו שהוא כמעט נופל ואני כל הזמן באה להחזיק אותו, כי אכפת לי ממך, אבל חשוב לי באותה מידה איך אתה חווה את העבודה. כדי להיות אמיתית עם החוויה אני מוכנה להיות במתח”.

את מייצרת לעצמך סיטואציה מסוכנת שנראית לי קשה גם פיזית.

“כן, וחוזרת ועושה את זה כל הזמן. שם אני הכי אוהבת. כשזה ככה, שזה לא יושב נינוח. ואני ממש לא בן אדם ‘על הקצה’, אני דווקא בדרך כלל מאוד נשמרת. אני מייצרת פסלים כי אני לא שמה את עצמי בסכנה, אבל הפסלים כן. הפסלים שלי כל הזמן בסכנה”.

הם גם מייצרים מצב של סכנה.

“כן, הם מייצרים מצב של סכנה. יש לי פסל קיר חמוד כזה, שיש לו שפיצים שאם הוא תלוי בגובה העיניים, זה בול בגובה העין, לגמרי. המקום החרד הזה הוא דלק. יש את זה, ומצד שני מה שהיום הרבה יותר נוכח בעבודות שלי זה המקום השוכב, שהוא בטוח. למשל בתערוכה בבארי, היא תערוכה שוכבת. כולם מתים. אלו ציפורים מתות, מה שעכשיו יש בבארי זה הכל ציפורים מתות”.

למה דווקא ציפורים?

“לאו דווקא ציפורים. אבל חיות. הרבה פעמים החייתיות נכנסת במקומות שאני לא מתכננת. אני יוצאת מתוך דימוי אחר, וכשאני בונה את הפסל בחלל החייתיות נכנסת. דינוזאור, דורבן, הוא פשוט נראה כמו חיה ספציפית”.

אמרת קודם שאין לך עניין במוות.

“יש לי המון עניין במוות, אין לי עניין להרוג. התחושה הזו של הגוף כמו שהוא זז, ככה יש לי עניין בגוף המת. נכון שיש לנו את הרגע הזה על הספה בסוף היום, את לגמרי עם הזיכרון של החיים של כל היום, את בסוג של מוות, אין לך כוח להגיע לכיור עכשיו, לשתות מים נראה לך כמו משימת המאה. המקום הזה של הכבדות המאוד גדולה של הגוף.

“כך למשל עבודה מוקדמת יותר, ‘החפה’ – זו התופעה שבה לווייתנים מתאבדים על החוף, שוב הגוף הענק הזה שפתאום שוכב, הים פולט אותו, ואז הוא מנוטרל מיד, אבל כל הגודל והעוצמה שלו עוד קיימים, ובני-האדם עוזרים לו, מצילים אותו. העניין שלי הוא המקום הלווייתני הזה”.

איפה התערוכה “תחזיק בקצוות” נמצאת מבחינתך ברצף העבודה שלך?

“אלו בעצם שלוש תערוכות, והן בונות פרויקט אחד. למה לעשות שלוש תערוכות? היה לי רצון לעשות פרויקט גדול, ואז היתה באמת המחשבה הזו, של קצוות, לעשות בעצם כמה דברים, שהבן-אדם לא יכול לתפוס אותם בבת אחת. והחלטה לעשות קטלוג דיגיטלי שמאגד את שלושת הדברים ביחד, שהוא מהלך אוצרותי נוסף. בחרתי לא לעשות קטלוג מודפס, לא להוציא עוד אובייקט לעולם”.

ואת מצליחה להחזיק בקצוות?

“כן ולא. אלו שלוש קצוות שזה בעצם מין קו שבור. אני אוהבת את הפרישה של מיקום התערוכות על המפה שיוצרת מעין מוטת כנפיים. אני מקיימת את הכישלון של העניין, את העובדה שרוב האנשים לא ראו את כל התערוכות, בשל מיקומן הגיאוגרפי, שזה מחוץ לקצוות שלהם, למרות שזה מאוד קרוב. יש בפרויקט הזה סוג של חירות, לעשות מהלך גדול שהוא בראש שלך, בתחושה שלך, ולהוציא אותו אל הפועל בלי שיקולי רייטינג. מתיחת הקצוות מתקיימת בכל התערוכות מהבחינה פיזית: גודל הרישומים, התפרסות הפסלים. אי-אפשר להחזיק אותם מהקצוות”.