לכבוש את ההר

איש מבוגר חופר בהר. הוא חובט בהר עם קרדום. מכניע את ההר. הדקות חולפות ומצטרפת אליו דמות נוספת, בנו, גם הוא חופר בהר. אב ובנו כובשים את ההר, מכופפים אותו לגחמותיו של האב.

האב צועק על הבן, מאוכזב ממנו, הבן שותק ועובד. במהלך כל הסרט השניים ממשיכים לעבוד, עבודה קשה, גברית ומאומצת. הסרט אינו מזדהה בפרטים והאירועים בו דלים. עד סוף הסרט איננו יודעים מה שמו של הגיבור הראשי, אך הוא עוסק בנושאים גדולים וכבירים – בגבריות, בגבריות ישראלית, ביחסי האדם והטבע וביחסי אב ובן. האב מתייחס לטבע כפי שהוא מתייחס לבנו: שניהם צריכים לציית לו, האמת נמצאת אצלו, ואם לא מתיישרים לפי רצונו, הוא משתמש בכוח פיזי ובכוח מילולי אלים.

במהלך הסרט אנו נחשפים ליצירתו הגדולה של האב: חציבת בית בתוך הר אל מול הים. הבית מתגלה טפח אחר טפח, כשלקראת סופו של הסרט הצופה מקבל מושג כלשהו על גודל מפעל חייו של האב: בית עצום מידות וכולל מחילות בתוך ההר, בית מגורים, מרפסות, מחסן וחדרים שונים.

האב נראה כמו הצבר החזק, הגא, הציוני, עם הסנדלים והכובע. הוא חופר בהר, הוא ממלא באבנים את הקיר, הוא זורק טיח על קירות ההר, הוא מערבב, הוא מיישר, והוא עושה עבודות אמנותיות של שבירת מרצפות ועיטור ביתו בסגנון הייחודי לו. הוא נחוש ומסור לעבודה קשה כחלוץ שבא להפריח את השממה, חלוץ שמצויד גם באלוהים וגם בלאום, מתנחל בפאתי הרצליה. במקום הציוני עם הערכים הקולקטיביים שנותן את נפשו, אמונתו וכוח עבודתו עבור המדינה – הוא כובש את ההר למען עצמו, כשדגלי ישראל מעטרים דרך קבע את הפריים. כצפוי, הוא גם גזען המקדש עבודה עברית ומדיר ערבים ופועלים זרים.

אבל הבן, על אפו ועל חמתו של האב, מחליט להעסיק פועל ערבי ליום עבודה, וכך נוצרת סצינה קומית נהדרת המשלימה עבור הצופה פערי ידיעה. דרך תדהמת הפועל ממה שקורה בתוך ההר ושאלותיו המנסות לעשות סדר בכאוס, אנחנו מבינים שהגיבור שלנו חופר בהר כבר 40 שנה, חי כמה שנים בשיקאגו, האשה שלו היתה מורה ליוגה שגם עבדה בהר ועזבה אחרי ריבים, יש לו בן נוסף מאשה אחרת (שבו נפגוש באחת הסצינות), ולא רק שהוא יודע קרוא וכתוב, הוא גם יודע אנגלית.

הפועל הערבי, שאמור להיות מיומן ומשופשף בעבודת כפיים, מפחד. הוא מפחד שההר ייפול עליו. הוא לא מצליח להבין למה יהודים חיים ככה, אבל משה אינו מעסיק יהודי טיפוסי, הוא אינו רק מורה על העבודה, אלא עובד ללא הפסקה בעצמו ומפציר בפועל להפסיק לדבר ולהצטרף אליו. בסצינה העוקבת הבן מחליט שעדיף להביא פועל אריתריאי, אבל האב נחרץ בעמדתו ומתעקש שבנו לא יעסיק שוב “גוי”.

הגיבור מושל בטירתו ובבנו משה, שבסרט הוא גם האדם היחיד שנמצא איתו בקשר. כל דבר שהבן עושה אינו מספיק עבור האב. הוא גוער בו, משפיל אותו ומקטין אותו כדי להורות לו כיצד ראוי לחיות כגבר. במהלך הסרט האב מצפה שהבן כבר ילך לצבא ויפנים את הערכים הגבריים הראויים, אך נדמה שבמקרה של הבן הזה, במקום שהצבא יהיה “הכנה לחיים”, כמיטב הקלישאה, החיים בבית שימשו הכנה ראויה לצבא. הבן כבר מתורגל למשמעת נוקשה, לחוסר שינה, לעבודה פיזית קשה ולהתעמרות רגשית ונפשית.

ואכן, רק כשבנו מתגייס אנו נתקלים לראשונה בצדדים הרכים של האב. באחת הסצינות לקראת סוף הסרט, מתייצב הבן בבית עם מדים לגאוות אביו, שמתפאר בו באוזני חבר שמתקשר. את השיחה קוטע החבר ומיידע את השניים שהתחילה הצפירה של יום הזיכרון. האב ובנו החייל, סוף-סוף מאוחדים, לראשונה בסרט במצב רוח מרומם, נעמדים זה לצד זה בדום, אבל שום צפירה לא נשמעת. יש משהו אמיץ ומעיק בבחירה הקולנועית ללוות עמידה דמומה. דגל ישראל מתנופף מעל ראשי הגיבורים, ולצופה נותר רק להרהר אם דווקא כשהאב מקבל את בנו ושמח בהישגיו, הוא למעשה עוקד אותו מתחת לדגל הלאום.

הקולנוע של מוסקוביץ וברונפלד נותן הרבה כבוד לדמויות ולעולם שהם מנסים לשקף במינימום התערבות. המצלמה והעריכה אינן אלימות כלפי המציאות ואינן מנסות להמתיק את המציאות הגברית הקשה שמתחוללת בתוך ההר. הצופה נדרש להרהר במציאות שאינה מפוענחת עד הסוף ובמציאות חייו האישית.

זוהי אופציה מוסרית ששני הקולנוענים בוחרים בה באומץ, בתקופה שבה הדימוי המצולם עובר התעללות אלימה כדי שיהיה קל לעיכול ואסקפיסטי. הצופה נזקק לאורך רוח ולאקטיביות בליקוט הפרטים מתוך שיחות שבורות ומבטים, וזוכה ביצירה בשלה ומהודקת.

אין פה רק אהבה ותשוקה לקולנוע, אלא שליטה בטכנולוגיות של המדיום ויכולת ביטוי גבוהה. המבע הקולנועי בסרט חושף את המציאות על כל יופייה, כיעורה ואכזריותה בצורה בהירה ומאופקת. היוצרים כביכול אינם נוקטים עמדה, כמין זבוב על קיר מערה, אך עמדתם וביקורתם נגד כל המוסדות הדכאניים שמייצג האב עולים וצפים ומותירים עקבות בלב הצופה.

“סיפור אפולוני”, בימוי: אילן מוסקוביץ ודן ברונפלד, ישראל 2013. 66 דקות. עברית, תרגום לאנגלית