פרחוניות צרובה ומפעפעת

בשנת לימודיה האחרונה בבצלאל גיבשה מאשה זוסמן סגנון ציורי מובחן. מאז, במשך כמעט עשור שכלל תערוכות רבות, היא דבקה בדרכה המוצגת כעת בתערוכה “נאדיר” בגלריה עינגע. במבט מרפרף זה עשוי להיראות כמיחזור שיטתי של נוסחא מנצחת – עוד פרח ועוד עלה שנרשמו בקווקווים עמלניים שהפכו לוח דיקט פגום לשכיית חמדה. אולם התבוננות קצרנית שכזו תפספס הן את השינויים וההתפתחויות בעבודתה של זוסמן, והן את משמעויות האתיקה הציורית והמשמעת שגזרה על עצמה.

מאשה זוסמן – ערבסקה

הציורים המוצגים ב”נאדיר” כוללים דימויים המזוהים עם עבודתה של זוסמן כפרחים פתייניים וצמחיה מסורגת. אליהם נוספו הפעם גם תבניות כמו-ערבסקיות החוזרות על עצמן ודימוי שוורים הנלחמים זה בזה. פעם השוורים מופיעים כדימוי מרכזי, ובפעם אחרת הופכים לפאטרן המופיע כרקע לשדרת עצים כציור בתוך ציור. כל הדימויים נוצרו בקווקווי עטים צבעוניים המשולבים הפעם בצריבות מלחם היוצרות תפרחות שחורות בלב הפרחים, וכן במשטחי צבע שחור המצפים כמה מהציורים. זוסמן משתמשת ברמות שונות כהות שונות המעניקות למשטחים מראה מעט גלי. בעבודות אחרות היא בוחרת להשאיר חלקי עץ חשופים.

הציור של זוסמן מבוסס בראש ובראשונה על שתי החלטות פורמליסטיות עקרוניות: האחת היא בחירת המצע (לוחות עץ תעשייתיים משומשים), והשנייה היא בחירת כלי העבודה (עטים כדוריים צבעוניים). לקדימותן של הבחירות הללו יש השפעה על כל דימוי שיווצר באמצעותן. דיקט לא נועד לרישום בעט ועט לא נועד לרישום על דיקט. בעבר כתבתי על הניגוד המובנה בין החומרים הללו כי “פעולת יצירה מתוך אי-התאמה הופכת את הציור של זוסמן לתוצר של קריסה הדדית; העט קורס אל תוך העץ, העץ נכנע ונחרץ למגע העט, והיענותם של השניים זה לזה, הכרוכה בהרס כפול, היא שיוצרת את עבודת אמנות”.

התערוכה הנוכחית מבקשת לפרש את פעולת הציור/רישום של זוסמן לא כתוצר דיאלקטי אלא כהפרעה. לא עוד הרס כפול שמבוטל ע”י השלמות החדשה שהוא מכונן, אלא שמירה על אי ההתאמה כגורם חי ותוסס. “איך ניתן לחצות חוק אם החוק מכיל את החוצה?” שואלת רוסלנה ליכטציאר בטקסט הנלווה לתערוכה, ומאירה בכך את המימד הפרדוקסלי הנעוץ בניסיון ליצור אמנות מפירת סדר. פיתרון חלקי לקושי נמצא בדימויים החדשים של זוסמן, הפועלים כמעין רטט תמידי הלובש ופושט צורות שונות ומשונות גם כשנדמה שנחתם. ליכטציאר מתארת את התהליך כ”כינון חזותי המכנס למרחב אחד אלמנטים סותרים הנמצאים בתהליך מתמיד של מטמורפוזה”. דוגמא לכך ניתן למצוא בעבודות השחורות. ברוב המקרים השחור אינו אטום ומתחתיו רוחשות שכבות יסוד אדומות מקווקוות ודימויים חרוטים ומרחפים. במקרים היחידים שזוסמן משתמשת בשחור אטום ומבריק, הצבע למעשה משחזר את דימויי הפרחים המקווקווים הרגילים שכוסו על ידו. הם נראים כאילו ביעבעו ופיעפעו אל מעל לפני השטח, מבצבצים מבעד לשכבות החדשות כשהם עטופים בקרום סמיך. בחלק מהציורים ניכרים עקבות שיוף. הם אינם מוחקים את השכבות הישנות אלא בדיוק להיפך: מדגישים את נוכחותן ואת הקושי למחוק אותן, ומחדדים את הפיכתן לחלק נבדל אך בלתי נפרד מן המצע.

מאשה זוסמן – שחור על שחור

הפרחוניות המפעפעת, כמו גם סימני הצריבה המחוטטים, התפשטות הדימויים החולשים על לוחות העץ והפיכתם לפאטרן דמוי-טפט, מעבירים את מעמדם של הפרחים המצויירים ממעמד של איקונות פתייניות ממורכזות וסמי-אירוטיות למעמד של פטרת. הפרחים מומרים בפריחה, תגובת נגד הבאה לידי ביטוי בהכתמה רעילה ומנומרת של משטחים צורניים סכמטיים. מעיטורים המשתלבים בסיבי העץ, מצליחים להכיל גם את פגמיו ואף רותמים אותם לטובת הציור, הופכים הדימויים לגורם עויין, ויראלי ושתלטן. הפרחים מקבלים אצבע וחומסים את כל היד, מכוסים בשכבת צבע אחידה ומתעקשים לבלוט מבעדה. תפקודם החדש מוקצן חרף – ואולי בזכות – הנסיונות לכסותם. דיאלקטיקת השבר והאיחוי אינה נוצרת בעבודות הללו כניסיון ריפוי, אלא בכדי לשמר כיסים של התנגדות.

נאדיר – מאשה זוסמן
גלריה עינגע
נעילה: 3.8

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”