משחקים באתר האחורי

אתר בנייה הוא זירה הרוויה במתחים גלויים וסמויים. המתחים ויחסי הכוחות ההייררכיים בחברה, המתארגנים סביב קווי התפר האתניים, באים לידי ביטוי באופן מובהק באתר בנייה, שבו מתקיים מעין “משחק” עם כמה משתתפים הנוכחים ברמות משתנות.

במשחק הזה היזמים מגלמים את ההון והשררה של מדינת הלאום, התאגיד או הטייקון; המתכננים והמפקחים מגלמים את תפקידי הכוח בתרבות, כשהם חוסים בתוך בועת האליטה המקצועית; והפועלים, שכמעט תמיד ובכל מקום מייצגים את הקבוצה המוחלשת ביותר בחברה (בהקשר הישראלי מדובר בדרך כלל בערבים, פלסטינים או אזרחי ישראל, ובמהגרי עבודה), הם השחקנים הנוכחים ביותר בתהליך הבנייה, אך גם האנונימיים והמושתקים ביותר בו. וברקע – המשתמשים העתידיים, הציבור והעיר, נמענים של תהליך שבו אין להם כמעט חלק.

במובן אחר אתר בנייה הוא מוקד של תהליך ייצור שהולך ונעשה נדיר בחברה התעשייתית והפוסט-תעשייתית. הבנייה, על המלאכות השונות המרכיבות אותה, היא במידה רבה שריד של תקופת הייצור הארטיזנלית, הקדם-תעשייתית. עם כל השימוש בכלים כבדים, הבניין הוא כמעט תמיד One Off, יצירה חד-פעמית שאינה חלק מפס-ייצור, ועל כן אוצרת בחובה את הזיכרון של תהליך היצירה שלה, על האילוצים הטכניים, הכלכליים והאנושיים הרגעיים שבו. בכך מתגלם באתר הבנייה מעין מתח בין הווה רגעי לבין עתיד מתמשך.

העבודות שמציגה סמנטה אדלר דה-אוליבירה בתערוכה “פאלאס”, המוצגת בגלריה בבית האדריכל (אוצרת: קרני ברזילי), ממסגרות באופן ייחודי ורגיש כמה מן המתחים המתקיימים סביב אתר בנייה בכלל, ובישראל בפרט. כרקע לעבודתה בחרה דה-אוליבירה את מלון פאלאס שבמרכז העיר ירושלים, מבנה שההיסטוריה שלו מטעינה את העבודה ברובד משמעות נוסף. מלון פאלאס, שנחנך בשנת 1929, נבנה על-ידי המועצה המוסלמית העליונה בראשותו של המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני, לפי תכנונו של האדריכל הטורקי נחאס ביי. המלון, שנבנה בין השאר במטרה לחזק את הנוכחות המוסלמית באזור ממילא, נסגר במהלך שנות ה-30 והפך לבניין משרדים ששימש את ממשלת המנדט. ב-1949 עבר המבנה לידי מדינת ישראל ושימש משרדי ממשלה עד 2006, אז הוחל בהסבתו למלון פאר לאחר שנרכש על-ידי משפחת רייכמן – יזמים חרדים מקנדה. במסגרת השיפוץ האקסטרווגנטי של המבנה נשמרה רק החזית הראשית הפונה לרחוב. המלון הישן נהרס כליל והוחלף במבנה פאר המצויד במיטב הטכנולוגיה המודרנית. מלון פאלאס הוא, אם כן, תמצית של ההיסטוריה הפוליטית והכלכלית של האזור.

אך דה-אוליבירה אינה עוסקת באופן ישיר בתהליכים המורכבים המשתקפים ביצירתו מחדש של מלון פאלאס. להפך, נדמה שהיא מנסה לאתגר את המשא הכבד – ההיסטורי, הארכיטקטוני – שנושא המלון באמצעות הומור ואנושיות. לעבודת הווידיאו שיצרה שלושה חלקים. בחלק אחד משחקים הפועלים הערבים “מסירות” בכדור אדום ענק בחלל המדרגות המונומנטלי של המלון, כשמלמטה צופים בהם נציגי היזם – יהודים עבדקנים הנראים משועשעים מן ההתרחשות. המשחק בכדור מאפשר לפועלים קשיי היום רגע של שמחה והנאה, העומדות בסתירה הן לעבודת הבנייה המפרכת של אתר הבנייה והן לכובד הראש וההידור של המלון המתוכנן. בחלק אחר של העבודה מפעיל אחד הפועלים אורגן אורות בלבו של אחד מחללי המלון הנבנה. האורות המרצדים מאירים את הפועלים הטורחים על עבודתם ומעניקים לאתר מימד סוריאליסטי וקומי, המהדהד את המסיבות שהתרחשו במלון בתקופות שבהן עמד כשלד נטוש.

עבודת הווידיאו נקצבת על-ידי פרקים שבהם שומעים את הפועלים שרים שירי אהבה בערבית על רקע תצלומים יומיומיים של אתר הבנייה – אריזות של מוצרי בנייה, כוסות קפה חד-פעמיות. קולם של הפועלים והשירה בערבית מנכיחים את הפועלים לא ככוח עבודה או כמיעוט מדוכא הנלחץ אל העבודות הקשות והבזויות ביותר, אלא כאנשים שלמים, עם תרבות והיסטוריה משלהם.

משחק הכדור כפעילות קבוצתית, השיר כביטוי אינדיבידואלי ואורגן האורות המשפיע על החלל בלי לשנות אותו חוברים כדי לאתגר את ההייררכיה המתקיימת באתר הבנייה, הייררכיה שתימשך באופן קיצוני אף יותר במלון שייווצר מתוכו, מלון שבו, מן הסתם, לא יוכלו הפועלים שבנו אותו להתארח. את עבודת הווידיאו משלימים התצלומים של המלון שבבנייה, החושפים את המתח בין הדרמה של המבנה כאתר בנייה – חללים אפלים, עשויים למחצה ומאיימים – לבין הפאר המלאכותי של החדר לדוגמה, העשוי לעילא אך חסר אנושיות, שלתוכו החדירה דה-אוליבירה בובות ילדותיות בניסיון נואש לסמן בו מקום של חום וזהות אישית.

עבודותיה של דה-אוליבירה מעלות אל פני השטח את המתחים המגוונים המתקיימים באתר הבנייה – המתחים סביב מעמד כלכלי וזהות אתנית, המתחים שבין העבודה לאנושיות, והמתחים שבין המוצר המוגמר, המלוקק והסטרילי, לבין התהליכים המחוספסים שיוצרים אותו. ההומור והרגישות באופן שבו העבודות מציפות אל התודעה את המתחים הללו מאפשרים להן להתעלות מעבר למימד הפרשני ולהציע רגע של קסם ותקווה, שיאבדו כשאתר הבנייה יחדל מלהיות כזה ויהפוך למלון יוקרה.

מלון פאלאס, שכונת ממילא ירושלים. תכנון המבנה המקורי: אדריכל נאחס ביי. תכנון המלון החדש: פייגין אדריכלים. אדריכל שימור: דוד קרויאנקר.

ערן טמיר-טאוויל הוא אדריכל ואוצר הגלריה בבית-האדריכל משנת 2012. לומד לתואר שני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. כותב בבלוג “ערסיטקטורה“

סמנטה אדלר דה אוליבירה – פאלאס
הגלריה בבית האדריכל
אוצרת: קרני ברזילי
מאי 2013