“חייבת להתקיים בגלריה אמנות לשם אמנות”

נוגה דוידסון, אוצרת. הציגי את עצמך.
“איך התגלגלתי לאוצרות? תמיד נמשכתי לאמנות, והאמת היא שזה מצחיק – הייתי תלמידה לא טובה בבית-הספר והייתי מתוסכלת מזה שהמקצועות היחידים שיש לי בהם 90 פלוס היו אנגלית, שיש לי כשפת אם, הבעה ואמנות. נחמד לי להבין שהמקצוע שבו בסופו של דבר מצאתי את עצמי משלב בדיוק את המקצועות האלה – כתיבה, אמנות, ובעצם גם אנגלית”.

ב-2008 סיימת את הלימודים במדרשה לאמנות. חשבת אז שתעסקי באוצרות?
“ממש לא. בכלל לא ידעתי שהאפשרות הזו עומדת בפני. הייתי בתקופה של אחרי הלימודים ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות. התעסקתי קצת בהפקה, ותוך כדי הלימודים במדרשה גם עבדתי בתור ארט-דיירקטורית. משהו בזה עניין אותי, משהו בעבודה כזאת דינמית, שכל יום נמצאים במקום אחר, האדרנלין. החלטתי שאולי אני צריכה להיכנס למשהו הפקתי יותר בתחום האמנות, אז החלטתי שאני רוצה לעבוד בגלריה כדי להבין איך עולם האמנות מתנהל, וכך הגעתי לעבוד בגלריה נגא בתור אסיסטנטית. כשאתה לומד אמנות יש סימן שאלה מאוד גדול על איך מתנהלים הדברים”.

כשיוצאים מבית-הספר, לא ברור איך הדברים עובדים בעולם האמנות.
“זה ממש נעלם. היום אני אמנם כן יודעת איך זה עובד, ועדיין, אני נתקלת בהמון אנשים שלומדים או סיימו ללמוד ושואלים אותי, איך לשלוח לך מייל? לבוא עם תיק עבודות לגלריה? לקבוע פגישה? איך עושים את זה? לא לומדים איך לעשות את זה. בעיני, זאת אחת הבעיות המרכזיות של לימודי האמנות בארץ, שלא מלמדים את הביזנס. לצד זה שזה מקצוע יצירתי ואינטלקטואלי נהדר, צריך לדעת גם את הפרטים היבשים, כמו איך לכתוב קורות חיים, איך להכין תיק עבודות, איך להכיר אנשים מהתחום, איך להציג ולהסביר את העבודות שלך”.

בגלריה רו-ארט, שם את אוצרת כרגע, התחלת בתפקיד ניהולי שהפך לאוצרות.
“כן, התקבלתי לגלריה בשביל לקדם אותה ולהביא אליה אמנים ותכנים חדשים, ומשם התפקיד הפך לתפקיד אוצרת. יצא שבעצם הפעם הראשונה שממש אצרתי תערוכה היתה ברו-ארט, והיו תגובות טובות. גיליתי משהו שלא ידעתי על עצמי: שאני נהנית לאצור ושאני אוהבת לכתוב. זה לא תוכנן מראש”.

התחלת עם סדרה של תערוכות קבוצתיות שהשתתפו בהן אמנים שצירפת לגלריה. יש זמן שצריך לעבור בין הצטרפות של אמן לבין תערוכת יחיד?
“ברור. כשאתה מצרף אמן לגלריה, לוקח זמן לבנות לו תערוכת יחיד. יש אמנם אמנים שכבר באו מוכנים לגמרי, מבושלים לגמרי עם מה שהם רוצים להציג. אבל יש גם אמנים שהתחילו לבנות את התערוכה שלהם כמעט מאפס. אחרי הצטרפות לגלריה מתחיל תהליך של בניית מערכת יחסים עם האמן, במיוחד במקרה של אמן גלריה שמציג תערוכת יחיד. יש בזה הרבה מן המרכיב האישי, שכולל תהליך עבודה בין האוצר לאמן, בין הגלריה לאמן, בניית בסיס של אמון הדדי”.

איך נראה היום-יום שלך?
“אוצרות זאת עבודה סופר-סופר תובענית, שדורשת ממך‫ מחויבות 24/7. במיוחד כי באמת אכפת לי מהעבודה שלי ואני אוהבת לעשות אותה. בכל רגע שאני ערה אני עסוקה בזה, ואני גם חולמת על תערוכות שאני אוצרת. זה תובעני גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פרקטית. יש איזו תפיסה אולי שכל מה שעושים בגלריה זה לשתות אספרסו ולשלוח כמה מיילים, שמי שיושב בגלריה משחק סוליטר מול המחשב, אבל זו המון עבודה. מאחר שבאמת אכפת לי לקדם את האמנים האלו, ואת הגלריה, אני עושה את העבודה בהכי הרבה דרייב שיש. ויש גם צד אפור של אדמיניסטרציה, שהיא גם חלק מהעניין, ואולי גם יש בזה משהו טוב. יש בזה משהו קצת מקרקע, לא להיות רק ברוח. כולנו פועלים בסופו של דבר”.

ספרי איך את עובדת.
“בתערוכות יחיד אני מאוד משתדלת לעבוד על הגבול שבין לתת לאמן לבטא את החזון שלו לבין לתת את האינפוט שלי. מצד אחד אני רוצה שהוא ירגיש שהתערוכה מייצגת אותו בצורה נאמנה, ולכן אני משתדלת לא להיכנס לו יותר מדי לעניינים, כי זה באמת נורא אינטימי, נורא חשוף. זאת היצירה שלהם. זה הדבר הכי רגיש. מצד שני, אם אני מרגישה שמשהו לא מתאים, או לא מגובש רעיונית או טכנית, אני מביעה את דעתי. לפעמים אמנים זקוקים לפרספקטיבה חיצונית, וזה בדיוק המקום שבו האוצרות נכנסת. זה טריקי מאוד, עוד לא מצאתי את נוסחת הפלא.

“המקום הכי טוב מבחינתי הוא כשאתה כל-כך מאמין בכישרון של אמן ובאינטואיציות שלו, שאתה פשוט סומך עליו לגמרי ונותן לו לעשות את מה שהוא עושה. בכל מקרה, העבודה על תערוכת יחיד היא עשייה משותפת ויפה, כמעט כמו תהליך של התאהבות, כי אתה נכנס לעומקים רגשיים מאוד משמעותיים. בתערוכות קבוצתית זה שונה. שם אני אמנם מרגישה צורך שהאמנים יזדהו עם הטקסט שאני כותבת, ושהם ירגישו שזה תואם את מה שהם עושים, אבל זה גם יותר פתוח לפרשנות שלי. מתוקף זה שזאת תערוכה קבוצתית, אני יכולה להיות יותר גמישה”.

כמה מקום יש לאמנים בתערוכה קבוצתית?
“גם שם זו עשייה משותפת. מצד אחד, אלה רעיונות שלי שמאגדים את הכל, ומצד שני, האמנים הם הבשר. וזה משהו שמנחה אותי בדרך שבה אני אוצרת, בגישה. אני מאמינה שאני מעלה שאלה או סוגיה, ושהאמנים מציעים פרשנויות שונות לסוגיה הזאת. העבודות מנסחות דרכים שונות להתמודד עם השאלה”.

תערוכה קבוצתית היא דיון בסוגיה?
“כן. זאת אומרת שגם בתחילת התהליך וגם בסוף התהליך אין לי תשובות. זו לא איזו משנה סדורה, אלא כמה פרשנויות שהאמנים מביאים לדיון. לתפיסתי יש לקולות האלה מקום, גם אם יש סתירות בסוגיות האלו. גם אם הדברים כבר נאמרו או נעשו, זה לא אומר שזה נאמר מספיק או שזה כבר לא רלבנטי, שכבר אין לזה נגיעה לחיים שלנו. וזה גם לא אומר שזה כבר ברור. עדיין רוב האנשים מסתובבים בתחושה מאוד מבולבלת בעולם ומנסים למקם את עצמם.

“לתחושתי, המיקומים האלו הם מה שיש. הם החיים. אז כל נקודת אחיזה כזאת, שאתה מוצא משהו שאתה יכול להזדהות איתו, שמישהו אחר עושה, שמישהו אחר אומר, עוזרת למקם אותך. זה נכון בשבילי גם בתערוכות קבוצתיות וגם בתערוכות יחיד. הרעיונות שמובילים אותם הם רעיונות שאנשים נוספים יוכלו להתחבר אליהם”.

אז זאת לא רק אמנות לשם האמנות.
“זה בדיוק ‘לשם האמנות’ מבחינתי. אני עדיין מאמינה באותה אמרה ישנה שאמנות היא חלון למציאות. אמנם המונח מתייחס להיבטים הטכניים והצורניים של האמנות, אבל אני חושבת שזה מאוד נכון גם מבחינה רגשית, אינטלקטואלית. גם מנקודת המוצא של מי שיוצר אמנות, שמחפש עוגנים, וגם מבחינת חוויית הצפייה. אתה הולך וצורך אמנות, מכל סוג, מוזיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע, בגלל שאתה מחפש את הרגע הזה שתתרגש. ואתה מתרגש כשאתה מזדהה. זה מרגש כשזה מהדהד משהו מתוך עצמך, ואז אתה מרגיש פחות בודד ומנוכר בעולם. ואולי מבין קצת יותר על העולם”.

איך מיישמים אינטואיציה בעבודה שלך?
“לא צריך. זה בדיוק היופי שבזה. אתה לא צריך לנסות לעשות את זה. או שאתה מרגיש או שאתה לא. זאת לא פעולה שכלתנית. הבטן מנחה. אחר-כך אפשר לנסות למלל את זה, וזה באמת משהו שאני הרבה פעמים נתקלת בו בקושי – אני מתה על עבודות של מישהו, ואז אני צריכה לכתוב עליו טקסט, ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר. אז אני מתחילה לכתוב, אבל זה אף פעם לא מתחיל מהמקום השכלתני”.

איך את כותבת?
“מצאתי שהשיטה הכי טובה בשבילי לגשת לכתיבה היא פשוט לכתוב הכל. לא לצנזר את עצמי בהתחלה. ואחר-כך אני עורכת. אני יודעת לערוך את עצמי על-פי אותם פרמטרים של אינטואיציה ולזהות מתי לא הייתי כנה בעצמי בכתיבה. מתי כתבתי שטויות ומתי באמת נגעתי במשהו אמיתי שקיים ביצירה.

“למרות שאני חושבת שאני אדם שמחובר מאוד לאמנות עם קונספט, בסופו של דבר, קצת קשה לי להסביר את זה, גם הרעיון צריך להתחבר לי רגשית. זה מין שילוב של השניים שמאבחן כנות. שמאבחן מתי אדם עושה פעולה אמנותית מתוך היגיון פנימי. ובהיגיון הפנימי יש גם קונספט וגם רגש”.

יכול להיות שאין הפרדה בין רעיון לתחושה.
“אני חושבת שבגלל שאנשים מורכבים משילוב של שכל ורגש, זה בא לידי ביטוי באותו אופן גם באמנות. יש את הגדרה של קיטש כסנטימנטליות כלפי היצירה, שלא מפעילה חוש ביקורתי. זה באמת השילוב הקאטצ’י והקסום הזה, שהופך אמנות לטובה: אמנות שהיא גם מחוברת לרגש, אבל שלא מתמסרת ומתאחדת איתו יותר מדי. אמנות שהאמן מפעיל כלפיה מנגנון שיפוטי, אולם כזה שלא ישתק אותו לגמרי. הדרך להגיע לאיזון כזה מגיעה רק אם אדם כן עם עצמו. אם הוא פועל מתוך הבטן, ומתוך מה שמרגיש לו נכון, ולא מתוך קולות רעש שאומרים לו ‘עכשיו טרנדי לעשות ככה וככה’, אלא מתוך רצון להגיע למקום מסוים”.

לך אין קולות רעש כאלה? מה ימכור יותר, למשל? שמות מוכרים?
“שמות מוכרים לא מעניינים אותי. מה ימכור יותר – אני עובדת בגלריה מסחרית ואני חייבת לחשוב על זה באיזושהי צורה, אבל אני מנסה לעשות את ההפרדה הזאת, שיהיה גם וגם. לא באותה יחידה. אמנם יש מקרים נפלאים כאלו, שהם בינגו חזותית, בינגו קונספטואלית, אבל זה אחד למיליון. אני בעיקר מנסה שיתקיימו שני הדברים במקביל. הגלריה היא חלל פרטי ולגיטימי שיהיו בה גם דברים מסחריים, אבל לא רק. חייבת להתקיים בגלריה אמנות לשם אמנות”.

את חושבת על הכוח של אמנות? הדברים שאמנות יכולה לעשות?
“באיזושהי צורה, כיוון שיש לי את האידיאה ויש לי את הפרצוף שמתנגש במדרכה של המציאות. אני מרגישה שיש לאמנות יכולת להעניק לי לחיים משהו משמעותי וחיוני. זה מה שגורם לי לרצות לחיות. כמו אהבה. זה אותו ערך רוחני שהופך את הכל להגיוני יותר, מאותו מקום שאתה מרגיש פחות בודד בעולם. האמנות היא מקום כזה שאתה פוגש בו גם את הדברים היפים בחיים וגם את הדברים הכואבים, בנקודות הכנות. אז תמיד יהיה לה מקום.

“לכל בן-אדם, גם הכי בור וחסר השכלה, יש תמונה בבית. הוא נהנה ממוזיקה. הוא מגיב לצורך הרוחני הזה. לכולם יש את זה. עכשיו, האם יש לה באמת יכולת לשנות את החברה? זאת כבר שאלה אחרת. אני לא יודעת. בהרבה ממה שאני מתעסקת איתו יש לי תחושה שיש שני צעדים קדימה צעד אחורה. ובאמת ברובד הפרקטי, אני חושבת שיש בעיה מאוד גדולה לאמנות החזותית, שהיא תפסה נישה אליטיסטית שהולכת כנגדה. אני ממש לא חושבת שזה צריך להיות ככה. כל אחד יכול להבין אמנות עכשווית, אם הוא רק יהיה פתוח לזה, אבל זה יקרה רק אם יהיה הלך רוח שמוכן לקבל איזשהו שינוי”.

את אומרת שיש לך את האידיאה. מהם הרעיונות שמנחים אותך?
“החיים מורכבים. הם אלף ואחד דברים, אבל בסופו של דבר הכל נע, ואפשר לראות את זה בתערוכות בגלריה, על ציר שבין הפרט לחברה. בין הרגש לשכל. בין המקום שאתה מתפרק למקום שאתה בשליטה. הכל נמצא על הצירים האלו, שהם החיים לתפיסתי”.

אבל הדרישה היא שהמציאות תהיה אובייקטיבית. זאת דרישה גורפת.
“אבל היא שייכת לעולם הישן. היא גם מאבדת מהאחיזה שלה. זאת אנרכיה. אם בבית-המשפט אנחנו נבין שכל שופט מחליט לפי תחושת הצדק האישית שלו, יהיה לנו קשה להכיל את זה. באמנות זה יותר בסדר. למרות שגם יש את אלו שמתרעמים וחושבים שאוצרים הם איזה פוסקי-על, בית המשפט של האמנות. אני חושבת שזה לא נכון. בסופו של דבר יש מקום לכולם”.

אמנים לא צריכים לפחד מהממסד האוצרותי?
“לא. במיוחד לא בימינו. תפתח גלריה, תפתח בלוג, תעשה משהו. תעשה תערוכת פופ-אפ. אתה יכול לעשות מה שבא לך היום. יש אלף ואחת דרכים להציג היום”.

אין צורך שלאוצרת יהיה יותר כוח?
“לא, בשביל מה? אני גם באמת לא מרגישה שזה קשור לסמכות של ערך האמנות. בסופו של דבר זה סובייקטיבי. בסופו של דבר, מה שאתה נהנה ממנו, מה שאתה מתחבר אליו – זאת המהות של האמנות. בוא נתעסק בסיבה שבגללה אנחנו אוהבים אמנות: זה גורם לנו להתרגש, זה גורם לנו לחשוב. אז אם עוד אנשים יחלקו את התחושה הזאת, ויאהבו, אז מה טוב, ואם לא – הם ימצאו את זה במקום אחר. זה גם לא יכול להיות מדיד בצורה הזאת של זה טוב וזה לא טוב”.

אילו רעיונות ומגמות בעולם האמנות את מזהה היום?
“מה שמסמן בעיני את הזמנים האלו, לא מבחינת טרנד אלא מבחינת השקפת עולם, היא ההבנה שאין לנו יכולת להבין את העולם בצורה אבסולוטית, אין לנו יכולת לשנות את העולם בצורה אבסולוטית, אין לנו כלים להגיד טוב או רע מבחינה אובייקטיבית. כל שנותר לנו הוא לתת את הפרספקטיבה האישית והקטנה שלנו, שמוותרת על הקביעות הפסקניות בנוסח ‘הכל הוא כזה’, ואומרת: ‘אני הוא כזה’. ובתור שאני כזה, אני בעולם, אני חיה פה, וכנראה שזה משקף משהו על הזמנים לכמה מהאנשים.

“אני לא אדע להסביר את העולם. אני יודעת להסביר את עצמי. אם אני לא אחשוב שאני כל-כך מיוחדת, זה גם יתקשר לעוד כמה אנשים. ומהמקום הזה אפשר לגעת גם בפרט וגם בחברה. כרגע באמנות הכל הולך. דלות החומר, פיינשמקריות מטורפת, גלאם נוצץ, קונספט, ברוט, אנטי-חומר, סופר-חומר. זאת לא שאלה של הצורה או הדימוי או של החומר. השאלה שמעניינת אותי היא איפה בן-אדם מבטא משהו אמיתי שלו. ומשם גם אני יכולה להתחבר אליו. גם ברמה הכי אישית, בלי קשר לאמנות. שני אנשים יושבים. אתה מזהה מתי בן-אדם כן איתך. אתה מזהה מתי הוא לא מנסה להיות משהו אחר. אתה מזהה מתי הוא איתך. ואז יותר קל לך להיות איתו. יותר קל לך להיות אתה. אי-אפשר להגדיר את זה באחת שתיים שלוש, אתה פשוט יודע את זה”.