אם צריך היה להגדיר את עבודותיה של נירה פרג במשפט אחד, ניתן היה לכנותן “עבודות הכנה”. בשנים האחרונות עוסקת פרג בריטואלים דתיים וחברתיים שונים דרך ההכנות שלהם, בין אם מדובר בהכשרת חלקות קבורה והצבת מחסומי השבת בעבודות שהציגה לפני שלוש שנים במוזיאון ת”א, ובין אם בהכנות לטקסים הדתיים, הבטחוניים והקולנועיים המוצגים בתערוכתה “כל זה יכול היה להיבנות במקום אחר”, המוצגת במרכז לאמנות עכשווית קלישר (אוצר: סרג’יו אדלשטיין).
נירה פרג – שרה שרה, אברהם אברהם (פרט מהקרנה דו-ערוצית)
המשותף לכל העבודות הוא בידודן של ההכנות והפיכתן מהכרח שולי למוקד חזותי וקולי. ב”תרחיש” מתוארים חיילי פיקוד העורף במהלך סידור בניין המיועד להריסה במסגרת תרגיל המדמה חילוץ קורבנות רעידת אדמה. החיילים מסתובבים ברחבי הבניין, ממפים ומסדרים אל חלליו, מניחים בובות המדמות קורבנות, עורמים ומזיזים אותן, מתבוננים לכיוונים שונים, והכל בשתיקה. הפסקול, הדומיננטי מאד בכל עבודותיה של פרג, מדגיש את נקישות עקבי הצועדים, את שאון גרירת החפצים על הרצפה וכיו”ב, מבלי שנשמע הגה מפי המשתתפים ומבלי שתינתן כל סיבה מדוע, למשל, להניח את ה”גופות” כך ולא אחרת, או מה מטרת סרט הסימון הנמתח דווקא כאן ולא במקום אחר. תכלית הפעולות – פיצוץ הבניין, עבודות ה”חילוץ” וכיו”ב – אינה נראית ונשמעת. ב”שרה שרה ואברהם אברהם” מוצג מיצב וידיאו דו-ערוצי המתאר את החלפת חללי התפילה המוסלמי והיהודי במערת המכפלה (לאחר טבח גולדשטיין חולק המקום לשני מתחמים נפרדים השונים בגודלם, כאשר מדי פעם מתחלפים הצדדים לרגל החגים). המצלמה עוקבת אחר אנשי המקום היהודים והמוסלמים. אלה מקפלים את מחצלות התפילה ואלה את כיסוי ארון הקודש, אלה מורידים תמונות ואלה גוררים שולחנות וכסאות. גם כאן הדי העבודות, גרירת הרהיטים, פתיחת דלתות וסגירתן וכיו”ב נשמעים בעוצמה, ואילו קולותיהם של המתפללים והחיילים במקום מהוסים. גם כאן נותרת תכלית העבודות מחוץ ליצירה.
“מעבר הכרחי” מורכב מהקרנה בת 5 ערוצים שצולמה בקאסר אל-יהוד שליד יריחו, מקום בו ע”פ המסורת היהודית חצו בני ישראל את הירדן אל ארץ כנען, וע”פ המסורת הנוצרית הטביל יוחנן את ישו במי הירדן. המצלמה עוקבת אחר שיירות עולי רגל למקום (ועורכת, חותכת, מדביקה ומריצה אותן לאחור), ואחר מאמינים החולצים נעליהם כדי לטבול במי הירדן. בהקרנה נוספת מתוארים בע”ח שהתרבו במקום בזמן שהיה סגור למבקרים וצולמו במצלמת לילה, ובהקרנה החמישית מתוארת הדרך לאתר המקודש כשהיא מוקרנת מהסוף להתחלה וחולפת על פני שדות מוקשים ופגרי רכבים צבאיים. בשל ההקרנה מהסוף להתחלה הופך הדיאלוג בין האמנית לחייל המסיע אותה לג’יבריש המלווה בכתוביות “תרגום”, הלקוחות מסרט המתאר את מסעו של פייר פאולו פאזוליני לארץ בחיפוש אחר אתרי צילום. פאזוליני מאוכזב מהפער בין דימוייה התנ”כי של ארץ הקודש למציאות המודרנית שלה. פרג מזהה באיזורי הביניים של המודרניות את עקבותיהן של מסורות.
נירה פרג – תרחיש (פרט מוידאו)
אף שפרג מפנה את מצלמתה לתיעוד תופעות שאינן זוכות לתשומת לב בד”כ, היא אינה עוסקת במסורות מעמדה של גואלת זיכרונות או מספרת מסורתית, אלא יוצרת מעין מחקר אמנותי באנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית. האמצעים הקולנועיים משמשים אותה לצורך בידוד צורות התנהגות קבוצתיות והצבעה על נקודות דמיון עקרוניות בין תופעות שונות. העליה לרגל, הכשרת בית התפילה ובית הקברות, תרגיל פיקוד העורף וסגירת הרחובות לתנועה בשבת, הופכים למצבור עבודות נמלים חזרתיות המייתרות את הריטואלים שלשמם נוצרו והופכות לריטואל בפני עצמו – סימן סף חברתי אפרורי, שהוא בה בעת סמי-טקס כמעט מקודש ובעל מאפיינים מסורתיים מלכדים. העליה לאתר הקדוש הופכת חשובה לא פחות מן השהות וקיום טקסי התפילה בו, סגירת הרחובות בשבת הופכת לקו סימון סמלי המכונן, כשלעצמו, הבחנה בין קודש לחול, תרגול אינסופי של הכנות לאסון מצטייר כמטאפורה לחברה שהתבצרותה אמנותה, חילוף שטחי תפילה מייצג הסדרה טכנית ומתוחה של שמירת מסורת בחסות כוחות הביטחון. פרג מתארת עולם של חוקים שגם אם תכליתם אבדה, די ברוחם הנוכחת בעוצמה בכדי לחזור ולקיים את מצוותיהם היומיומיות.
נירה פרג – מעבר הכרחי (פרט)
***
בכתוביות הלקוחות מסרטו של פאזוליני מתלונן הבמאי שאין במקום דמויות או סיפור ולכן אין לו שום נקודת אחיזה לסרט. “עכשיו אני נבוכה במובן האסתטי”, משיבה על כך שותפתו לשיחה. בבחירה לשלב את הדיאלוג בסרט ניתן לזהות ריטואל נוסף שהעבודה מתייחסת אליו – הריטואל הקולנועי, המבוסס גם הוא על חוקים ומסורות שעשויות להיות נוקשות. הקישור לפאזוליני והתסכול שלו משמשים את פרג בכדי להגן על כבודה של האמנות החזותית ולהביע אמון דווקא בכוחם של אמצעים ראשוניים כדימוי והסאונד, שיכולים לבדם לספר סיפור שלם ולצייר תמונה עגולה לא פחות מסרט הקולנוע.
נירה פרג – כל זה יכול היה להיבנות במקום אחר
אוצר: סרג’יו אדלשטיין
מרכז לאמנות עכשווית קלישר
נעילה: 10.4
פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”
עוד מאמרים על נירה פרג ב”ערב רב”: כאן
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
הייתי בתערוכה ומצאתי אותה משעממת מאוד מאוד. לא מפני שסידורי התפילה במערת המכפלה, התרגילים של פיקוד העורף, טקסי העלייה לרגל בארץ הקודש וכו’ לא מעניינים אותי כשלעצמם. להיפך! לא הנושאים של הסרטים היו משעממים בתערוכה אלא הסרטים עצמם, משעממים באופן בלתי מיוחד שכבר למדתי לצפות לו מהרבה אמני וידאו חסרי דמיון עם אנטנה לחשיבויות גיאופוליטיות.
המצלמה והעריכה של פרג עוקבת אחרי הכנות, באותו אופן גנרי ובנאלי שבו היתה גם יכולה לעקוב אחר הכנות למסיבה בגן ילדים, או הכנות לניתוח לב. זו הטרגדיה שלה – פרג רוצה לבטא עניין עמוק באתרים ובטקסים מקומיים, אבל היא בסופו של דבר מבטאת יחס הפוך אליהם, מפני שאיננה מסוגלת להידבק בסינגולריות של האתרים והאירועים, בה שמיחד אותם מאתרים ואירועים אחרים, והכי חשוב במה שהופך את העמידה מולם למיוחדת!
ע
| |