“זעקת ההיעדר אחר הצהריים”

“אור בא והלך ובא שוב”. במשפט זה נפתח ספרו של תומס וולף “הנער האבוד”, שראה אור לאחרונה בהוצאה הצעירה “זיקית“. “אור בא והלך ובא שוב”, וכך, במשפט החוזר על עצמו כמה פעמים בהמשך הסיפור, מתומצת מסע בזמן שמי יודע מה אורכו למשפט קצרצר הלוכד את המהלך המסנוור של זיכרון ילדות מרצד הבא והולך ובא שוב, מצטלל ומתעמעם חליפות ומדלג בין זמנים ואירועים.

“הנער האבוד” פורסם לראשונה בשנת 1937, שנה לפני מותו של מחברו בגיל 38 מסיבוכי דלקת ריאות. על אף שהוא מסופר מנקודות מבט שונות בסופו של דבר זהו סיפור סמי-ביוגרפי שעלילתו מתרחשת, או ליתר דיוק משוחזרת, בדרום ארה”ב של ראשית המאה ה-20. בין זיעת הפועלים קשי היום לירידים בינלאומיים, בין מכוניות וערים והבטחות גדולות למגורים דלים של משפחות כפריות בדירות צפופות, מוצג סיפור בארבעה חלקים שכל אחד מהם מסופר ע”י דמות אחרת וכולם סובבים סביב זיכרון דמותו של אחד האחים במשפחה. הספרון המיוחד והקצר הזה – 124 עמודים הכוללים גם אחרית הדבר מאת המתרגם עודד וולקשטיין – מזמין קריאה איטית ואף חוזרת. הוא עוסק פחות באירועים המתוארים בו ויותר ברושם שיצרו. בזיכרון הרוח החמה והיבשה, באוויר הדרומי המאובק, בתחושת ההשפלה של ילד המום ומפוחד ממבוגר נבזי הגוזל את כספו ללא בושה, בדמותו הסמכותית והמסתדרת של הילד כפי שהצטיירה בדמיונם של אמו, אחיו ואחיותיו, בהלם האובדן של הבן והאח ובחור הנפער ברקמה המשפחתית בעקבות מותו – “זעקת ההיעדר אחר הצהריים, הבית שחיכה והילד שחלם”.

כריכת הספר

גרובר, האח המנוח שנפטר בגיל צעיר מטיפוס מעיים, משמש כמעין מדיום. בפרק הראשון מתוארים האירועים מנקודת מבטו. רק במחצית הספר מתברר שמדובר במת וככל שהספר מתקדם הולכת דמותו ומיטשטשת, הופכת מאדם לזיכרון של אדם, מזיכרון של אדם לזיכרון של זיכרון, ומשם לסמל ולבסוף למחולל זיכרון שתוכנו עשוי להתמלא ולהתרוקן ממשמעויות שונות וזיכרונות שונים. השפה בהירה ומצועפת בעת ובעונה אחת, תיאורית ונטולת מטאפורות אך גם עשירה ופואטית. “רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרובר פנה לכיכר”, נכתב בתחילת הספר, וקצת אח”כ “הוא פנה וחצה את צדה הצפוני של הכיכר, וברגע ההוא ראה בזיווגם של לעד ושל עכשיו”.

הסיפור נע בין רגעי דמדומים. אור השמש החזק המתואר בו מתעתע. רגע אחד הוא מאיר בעוצמה שביב זיכרון של מאורע וברגע אחר מסנוור את העיניים, וכמו האור, גם הזיכרון “בא והלך ובא שוב”, ומשם “חזר ונמוג ואבד שוב”, ולבסוף “הכל היה כשהיה מעולם. והכול הלך ולא ישוב עוד לעולם. והכל היה כשהיה, כמו לא השתנה מאז, מלבד זה שהכל נמצא, נתפס ונלכד לעד. וכך במוצאי הכל ידעתי שהכל אבד”.

הנער האבוד – תומס וולף
מאנגלית: עודד וולקשטיין
הוצאת זיקית, 124 ע”מ
מחיר: 50 ש”ח