הרחובות ממריאים לאט

עבודותיה של נורית ירדן ממפות, כל אחת בדרכה, מקטעים של מציאות אורבנית, ומתווכות ייצוגים של כיעור ועליבות, תוך הרכבה ארכיטקטונית ממוקדת של משטחים, צורות וצבעים. בצילומים המוקפדים נהפך התוכן המרקיב והחמדני, לא רק לייצוג של פני השטח, אלא גם לביטוי של הערכים המבנים אותו: רדיפת ממון, חיפצון ובולענות תאגידית השולטים בעולם ניאו–ליברלי מוצף סחורות ודימויים.

באחד הצילומים נראית תחנת דלק. בקבוקי מים מסודרים על רקע דימויים פלקטיים של אושר פנטסטי, וכלים פונקציונלים ניצבים על רקע ציור קיר המשרטט אוטופיה קלישאית. במציאות הנבנית בצילום נאבקים זה בזה בכוחניות דימויים וולגריים עד זרא, אשר יוצרים מעין חומה אטומה. מעבר לחומה, בפינה הימנית העליונה של הצילום, נמצאת חיוורת, הממשות. צילום אחר מציב בחזיתו מחסום “חניון מלא” ומכונה אוטומטית לתשלום עבור חניה, בין שני בנייני מגורים. המרחב הציבורי פולש אל המרחב הפרטי וממשמע את הבית כמקום חניה בתשלום. הצילומים חושפים תפישה כוחנית, אשר הופכת כל דבר למוצר צריכה – מהרחוב, דרך הבית וכלה בגוף האשה.

נורית ירדן – תצלום מתוך התערוכה

בסדרת צילומי הכרטיסים Call me and I will come מתקרבת ירדן, כמו בצילום תקריב (zoom in), למוקד ממצה של שליטה גברית נצלנית על הגוף הנשי. הניקיון הצלול של הפריים, החלוקה הגיאומטרית של משטחי הצבע, והקווים העדינים שמותווים בבחירה של זווית הצילום, מכוונים את הצופה למקד את מבטו בנשים המצולמות. הדמויות, המשורטטות בקווי “שלמות” פורנוגרפית אופנתית, מהוות ניגוד אתי ואסתטי חריף לשלמות שמציעה העמדה הצילומית של ירדן. ההזדהות המוחלטת של המצולמות עם הקודים שהן מייצגות, כפי שהיא ניכרת בהבעות פניהן, מגלמת את השעבוד שלהן למבט הגברי הצרכני והן מעוררות חמלה. הטקסט המופיע על הכרטיסים כמעין דיבוב אילם של המצולמת, מחזק את הזהות בין הקריאה להיענות.

שלט הניאון בכתב מואר כחול–אדום מתפקד כמילת קישור בתחביר המושגי והצורני של מכלול העבודות, מעמיק את ההיבטים העולים בסדרות צילומי הרחוב והכרטיסים. השלט מאיר הן באופן חומרי והן באופן סימבולי את הגישה המארגנת קווי אור על רקע צבע וטקסטורה. הטקסט המופיע בו, כמו במקרים רבים אצל ירדן, מקבל משמעות אירונית ומעבה את המתיחות האפלה הרוחשת מתחת לאיזון ההרמוני של פני השטח.

הפרקטיקה הצילומית עצמה היא זו המאפשרת יופי עדין ומדויק, נכרכת סביב מבט שמצליח להכיל ולהכפיף למרותו אלמנטים מרים לכדי איכות מרפאת, הפוכה מנוירוטיות. אם קבוצת הצילומים הראשונה מדגישה את הרחוב כמרחב חשוף למפגעים, צילומים אחרים של אותה מציאות, מדגישים ערכים של רכות, הפנמה ויופי, שואבים את משמעותם ובו–זמנית גם מבנים, תצורה חזותית.

נורית ירדן – תצלום מתוך התערוכה

את אותם תווים עגומים של התפוררות וניוון, מצליחה ירדן לארגן לכדי מתווים של קסם מחולן באמצעות יחס רגיש לאור, לקו ולצורה. מקטעי קירות, חלון, גדר, מאוחדים בעדינות לכדי מצע טקטילי, יוצרים טקסטורה מרובדת, מונוכרומטית, אשר בולטים בה באופן הרמוני, גם ניגודים צבעוניים. במהלך כמו מודרניסטי, שבו היא בונה קומפוזיציות גאומטריות, גריד מאורגן וחלוקה סימטרית של משטחים, היא מתעקשת על שטיחות המצע, ובכך נוקטת עמדה אתית אשר מכריזה על עצמה כעל מניפולציה, ומכך גם שואבת את כוחה.

בזיקה למשוטט של ולטר בנימין, עובר–האורח הסתמי אשר חוגג את גילויין של מצבות–זיכרון אחרונות של תרבות דיור עתיקה – זיקה אשר ניתן לזהות גם בעבודות מוקדמות יותר של ירדן כמו בסידרה “לא סתם” (2007) ו“יומנים ויזואלים” (2002) – העיר מתפרקת לקטביה הדיאלקטיים, נפתחת כנוף וסוגרת כחדר. השקט עולה מתוך ההמולה כמו מתוך נחשול והרחובות הם משכנה של ישות נסערת, חווה, מתנסה, מבחינה והוגה בין חומות הבתים, כשהשלטים הם חפצי–נוי טובים ומוצלחים יותר מתמונת השמן בטרקלין.¹השיטוט של ירדן הינו אנטיתזה לשיטוט תיירותי המבקש לתור את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים, והוא מחפש את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות, כפי שהיטיב לתאר בועז נוימן: “המשוטט יותר משהוא הולך ברחובות, הרחובות מובילים אותו.”²גם אצל ירדן המתבונן הוא זה שעובר תהליך של טרנספורמציה ובאמצעותה יש בכוחו לשנות, אולם אף על פי שמבטה של ירדן, כמו המבט של המשוטט, הינו אסתטי בעיקרו, אין מהותו פואטיות אורבנית א–פוליטית הרואה יופי בעליבות או בבניין המתפורר, אלא מהות פוליטית טעונה, המבקשת להשפיע ומציעה אלטרנטיבה אקטיבית לכוחות המבנים את הקיום.