העדינות

“מזמור”, המופע של תמר בורר, מורכב משלושה חלקים, שהרצף שלהם – כולל ההפסקה ביניהם והיציאה מהאולם החוצה – מציע להתרגש בדיוק ובלחש. אף שבורר חוברת לשלושה מוזיקאים, זהו ערב של מחול. אולי יש כאן כוונה ללמדנו כי פעולת ההגדרה מיותרת – המזמור של בורר הוא כזה שמאחד בין כל החלקים גם אם לא ממזג ביניהם. תפילתה-התכוונותה היא לשילוב, בלי לאבד את הקולות והגוונים.

מזמור. צילום: יח”צ

הערב נפתח בדואט של בורר, שכובה כמעט בתוך הפסנתר שכנפו פתוחה. המוזיקאי זמיר חבקין פורט על הפסנתר באופן שמפלרטט עם תנועתה העדינה והאטית של בורר. המיקום של בורר – מעל מיתרי הפסנתר וקרוב אליהם כל כך – יוצר תחושה כאילו הצלילים אשר מפיק חבקין מהדהדים אל תוך גופה וממנו החוצה. לשם כך דרושה התמסרות של הגוף והנפש, אפשר לקרוא לזה התכוונות. אף על פי שזאת לא יצירה חדשה, השילוב שלה בערב, תחת הכותרת “מזמור”, מציע לבחון אותה במבט של תפילה.

אפשר לדון בנכותה של בורר או ב”כליאתה” בגוף הפסנתר שמגביל את תנועתה, אבל אני מציעה לבדוק דווקא את האפשרות של הגדלה/התגדלות. היצירה של בורר היא רוחנית במהותה, והיא מכוונת להתבוננות עמוקה פנימה והחוצה. הדואט הזה, כמו עבודות אחרות של בורר בערב זה ובאחרים, יוצר איזו אנרגיה שנבנית במהלכו ותופסת את החלל כולו, הרבה מעבר לגבולות הגוף ולמגבלותיו. הצבתו בפתיחת הערב מסמנת התנתקות מהגשמי כמעשה של המסת הגבולות, אולי כשלב ראשון בתהליך של הזדככות, המכין הן את היוצרים והן את הקהל לקראת ההמשך. הדיוק והקצב המדוד מושכים בעדינות את תשומת הלב, אל עבר ריכוז והתמסרות ליחס שבין התנועה לצליל, באופן דומה לתרגול של המיינד, כמו ביוגה, במדיטציה ובבלט.

מזמור. צילום: יח”צ

לאחר שהוסרו הגבולות הנראים, בורר מוסרת את הבמה לידיהם של שני מוזיקאים נפלאים (וכוכבים בשמי האינדי בזכות עצמם) – רות דולורס וייס ויהוא ירון – שמבקשים להמס בנגינתם את גבולות מה שאפשר לשמוע. גם כאן, המוזיקה לא “תוקפת” את המאזינים, אלא נמזגת בהדרגתיות אל החלל וממלאת אותו לאט. טכניקת ההקלטה והחזרתיות מאפשרת להם להוסיף עוד ועוד שכבות של סאונד (קונטרבס ופסנתר) שמתערבלות יחד. נדמה שהיה אפשר להמשיך כך עד אינסוף ולפרוץ גם את גבולות החלל הזה במילוי הצלילים. למרות העומס, אין רעש, כאילו כל דבר – ויזואלי או קולי – מונח במקומו בדיוק, והרשות נתונה – למעבר למקום אחר כדי לפנות חלל לצליל או למראה חדשים.

לאחר שני הקטעים האלה, הקהל מתבקש לצאת מהאולם להפסקה. באופן די מפתיע, גם הקיטוע של הערב הזה מצליח להיות “במקום” ו”גמיש” – לערב הזה יש איזשהו קצב, שהקהל לומד אותו ומאמץ אותו במהלכו, וכך מתאפשרות ההקשבה וההתבוננות.

האלמנטים שהשתרשו עד עתה – טשטוש הזמן והגבולות והריכוז המדיטטיבי, מתנקזים אל היצירה “מזמור”, אשר מבצעות בורר ווייס ביחד, בהרמוניה של תנועה וקול, בעודן נעות על במה מוארכת קדימה ואחורה. השירה מזכירה תפילה, התנועה האטית מהפנטת, ונדמה כאילו האבנים התלויות והמונחות נושמות ממש. החזרתיות בתנועה ובשירה יוצרות אווירה טקסית של “צ’אנטינג” מדיטטיבי (שירים של סירקה טורקה שהלחינה רות דולורס ווייס). למרות כל האמור ועל אף התיאור הרוחני של הדברים, בערב הזה לא מתרחשת התנתקות, ולו לרגע אחד. היצירה “מזמור”, כמו גם הערב כולו, היא בסימן של התחברות בו-זמנית לעליונים ולתחתונים, לרקיע ולקרקע. ללא פרובוקציה וללא מאמץ יתר, מטלטלים בורר, וייס וירון את הצופים, ומעניקים להם חוויה רגשית-רוחנית סוחפת בעדינות ובשקט יוצאי דופן.