העין והרוח

58 ציורים שצויירו במשך 25 שנה מוצגים בתערוכתו של יהושע בורקובסקי “ירוק ורונזה” במוזיאון ישראל, אולם אין זו תערוכה כרונולוגית או תמטית המסדרת את עבודתו של האמן ע”פ תקופות ומגמות. כל קיר באולם הגדול מורכב מקבוצת ציורים מתשעה מחזורי עבודה שונים. מחזורים ולא סדרות, שכן עבודתו של בורקובסקי מתפתחת באופן מעגלי החוזר שוב ושוב אל אותה סוגיה – ההתבוננות והניסיון לבחון את רגע הביניים של פעולתה, באמצעות תופעות שונות הקשורות ביחסי הציור, ההשתקפות והמבט.

יהושע בורקובסקי – ללא כותרת, שמן על בד, 145/288 ס”מ, 1998

ציוריו של בורקובסקי מציגים גימור מופתי, כמעט נטול עקבות של מגע יד, כאילו הציור פשוט קרה, כאילו היה תצלום שקפא. הם מצויירים על לוחות עץ שהוכנו בקפידה, בשכבות על גבי שכבות של חומרי יסוד שעליהם מונחים הצבעים, עלי הזהב והחימר האדום, בטכניקות מסורתיות שכמו עומדות בניגוד מוחלט לדימויים המינימליסטיים, המודרניים ברובם. בעבודות ממחזור “קו אפלס” מופיע גריד צבעוני דקיק על רקע לבן – חריטה בעובי שערה שמולאה בצבע. במחזור הציורים Vera Icon (משחק מילים לטיני-יווני בין “דימוי אמיתי” ל”דימוי נראה”), מופיעים דימויי גריד בגוונים שונים של ירוק ולבן המזכירים מפות שולחן ואריזות מתנה ישנות. את מחזור ה”כעבה” החל בורקובסקי לצייר לאחר שגילה את ציורי החאג’ שמשפחותיהם של עולי רגל למכה מציירים עבורם לקראת שובם. ציורים אלו, שהתפתחו במנותק ממסורת הציור של העולם המערבי, מבטאים תפיסה חזותית שונה מאד מן המקובל. בעין מערבית הם נתפסים כמעין הסטה מן הקו המובן מאליו, ונדמה שרגע ההסטה, פתיחתה של שאלה שנדמה היה שנענתה כבר, הוא הרגע שבורקובסקי מחפש.

“ירוק ורונזה” היא תערוכה שדורשת זמן וריכוז רב. למרות שהיא עוסקת בתופעה חושית כל-כך כמו הראייה, ולמרות הפליאה שמעוררת איכות הגימור והתעתוע החזותי שיוצרים הדימויים, יש בה גם מימד שכלתני מאד והיא אינה מתמסרת בקלות. אלו ציורים שמתנגדים לדיבוב, והם אינם עושים זאת משום שמילים מכניסות אותם למגירה אחת ולא אחרת, אלא משום שעצם הסגירה במגירה מנטרלת את רגע הפתיחה שבורקובסקי מבקש. לא לחינם מי שמפליא להתמודד עם העבודות באמצעות מילים הוא דווקא משורר ולא אוצר או תיאורטיקן. בספר שירי ציור בשם “הבט”, שיצא במקביל לתערוכה, מתאר המשורר ישראל אלירז את מה שקורה בציורים כ”התפנות מן הראייה / בקצה הלא-כלום”. “לב הציור הוא גל שקפא / והיה לניצן המחכה לבוא דבורת העין” נכתב בשיר אחר. ואולי המשפט “עמוד, צפה בשקט בעומד לקרות, כי הכל קורה / כל הזמן, והכל מתעלם מעצם הקורה”, יכול לבטא את הניסיון של הציורים באופן הרגיש ביותר.

יהושע בורקובסקי – מתוך מחזור ציורי ה”כעבה”

הרגע שבו הכל קורה וקופא ועומד לקרות בו בזמן מופיע, למשל, במחזור ציורי הנברשות. מה שנראה בתחילה כציור של נברשת הוא למעשה ציור של ראי שנברשת משתקפת בו. הבחירה לצייר דימוי של דימוי של מקור אור, מבקשת להפנות את מבטו של הצופה ממושא ההתבוננות למה שמתרחש במהלכה – למערכת מסירת המידע החזותי, למימד העדות הצפון בה, לתזזית שהמעבר בין נשאי המידע מחולל בעדות החזותית ולאופני קליטתה ועיבודה לאחר מסע מרובה תחנות ואירועים בעינו של הצופה. השיבושים שמזמן מסע זה באים לידי ביטוי גם במחזור הציורים “אכו ונרקיס”, הקרוי על שם העלם היפה שמתאהב בבבואתו המשתקפת במים במעין “סחרחורת אהבה ללא אובייקט אחר זולת התעתוע”, כפי שתיארה זאת הפסיכואנליטיקאית ז’וליה קריסטבה בספרה “סיפורי אהבה”. אלו ציורים של רגע ההתבוננות, ציורים של התפוגגותו הרגעית של העולם לטובת אוסף דימויים המהדהדים את דמותו בצורה כמעט זהה, אבל לא בדיוק. הכמעט הזה חשוב, משום שבו, בשיבוש שלו, נוצר דבר מה חדש. הדבר הזה, שאינו המקור ואינו שכפולו אלא המצאה אופטית, מקור בפני עצמו ורגע של התבוננות פנימית וחיצונית גם יחד, הוא לב אמנותו של יהושע בורקובסקי.

ירוק ורונזה – יהושע בורקובסקי
אוצר: משה ניניו
מוזיאון ישראל, עד אפריל 2013

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”