היקסמות על גבול הפרודיה

לימונדה
“כשהחיים מזמנים לך לימונים, עשה מהם לימונדה“, אומר הפתגם הידוע. נראה שלגישה הזו יש מקום מרכזי בפעילותו האמנותית של גוסטבו סגורסקי. מכל מקום, אין ספק שזה המקרה בתערוכה זו, המוצגת בסדנאות האמנים בירושלים, בליבו של אזור התעשייה של שכונת תלפיות. באחת מן התמונות נראה סגורסקי על גג סדנאות האמנים. ברקע נראה אזור התעשייה, ובולטים שלטיהם של ‘רמי לוי שיווק השקמה‘, ו‘קניון לב תלפיות‘. בידיו נוצות גדולות, והן כמו נושאות אותו באויר, הופכות אותו למעין שאמאן או מלאך, שבידיו להביא קסם אל לב המקום הסואן והכעור הזה. מכנסיו מלוכלכים, מסמנים אותו כאחד מן הפועלים הרבים הגודשים את המקום, אבל לרגליו גרביים, כאילו היה בבית, במקום האינטימי והמוגן ביותר. הוא שייך ולא שייך, מביט מבפנים ובה בעת מבחוץ.

ברבות מן העבודות נראים אובייקטים שסגורסקי אסף. שיירים שאין להם דורש – עלה של צמח עשוי פלסטיק, תפוח אדמה קלוף שהתלכלך בפיח, מטריה שבורה, מראת רכב, חפצים עזובים, שרק נס או חסד יכולים לגאול אותם מגורלם ולהפיח בהם חיים. בעבודות אחרות נחשף בצילום יופי נסתר מן העין – חולצה מלוכלכת של פועל דפוס, מופיעה כציור אקספרסיבי; עץ ברוש ננסי וגדר כחולה הופכים באבחת צילום למראה נוף ירושלמי של ברוש ירוק על רקע שמיים כחולים; חלוק נחל, כמה מקלות קטנים ושברי זכוכית על אספלט הופכים למופשט גיאומטרי. צירופים והסטות מחלצים מן האובייקטים כח חדש ומפתיע, ובה בעת הצילום אינו מסתיר את מקורם של האובייקטים, את עליבותם, אלא מוכיח פעם אחר פעם את הפוטנציאל הגלום בעזובה, ואת כוחו של הצלם לפעול כאלכימאי.

הפילוסוף האמריקאי וויליאם ג‘יימס, הציע תובנה נפלאה בדבר מהות החוויה באמרו, שטעמה של לימונדה אינו צירוף של טעם הלימון וטעם הסוכר. הצירוף של דברים יחדיו מחולל בנו חוויה חדשה, שאינה ניתנת לזיהוי עם החוויות הנבדלות העשויות להתלוות אל מרכיביו של הצירוף, הנתון לנו בשלמותו. השלם שונה באורח מהותי מסך חלקיו. זה מקור כוחו של האסמבלז‘.

החוצה ופנימה
הסטודיו הוא מבצרו של האמן. שם הוא החוק והמחוקק, בו הוא מעצב מחדש את הזמן והמרחב. היציאה מן הסטודיו אל המרחב הציבורי, ליקוטן של פיסות עולם, מפגישות את האמן עם מציאות נתונה, אבל עושרה של החוויה מייצר בה מנעד רחב של חופש. העבודות בתערוכה מציגות את הדיאלקטיקה הזו שבין הפנים והחוץ. סגורסקי אוסף אובייקטים מן החוץ ומביא אותם אל הסטודיו, שם הוא נופח בהם חיים חדשים. בסדרת עבודות קודמת הוא יצר משברים ושיירים מכוניות צעצוע, גאל את השיירים על ידי החזרתם לשדה השימושיות והמשחק, העניק להם זמן נוסף, גלגול חדש, רגע לפני כלייתם. בעבודות שבתערוכה זו הטרנספורמציה עדינה יותר, הגאולה באה לאובייקטים בדמותו של היופי, וניתן לשער שרגע לאחר הצילום הם הושלכו. הזמן שהוענק להם היה קצר, רגע של חסד לפני בוא גורלם הבלתי נמנע.

בטרנספורמציה הזו הופכים האובייקטים לפני שטח. המפגש הבלתי אמצעי שבו החוויה מורכבת מריח, טעם, צליל ומגע, מומר בצילום, אובייקט שנתון באופן כמעט מוחלט לחוש הראייה. אבל אף על פי שאנו פוגשים את האובייקטים הללו דרך שדה הראייה, סגורסקי מצליח לשמר משהו מן המטען החושי שהן נושאים עמם. החומריות והטקסטורות בצילומים כמו מושכים את האצבעות, מעוררים תשוקה לגעת.

קרוב, קרוב יותר
שכונת תלפיות, היא לא מהיפות בשכונותיה של ירושלים. ככל שכונה ירושלמית יש בה פינות חמד, אבל היא מזוהה יותר מכל עם אזור התעשייה ההומה והכעור, שבו ממוקמות סדנאות האמנים ומוצגת התערוכה. זה מכל מקום, הרושם שמתקבל כאשר מביטים בה הישר, ומרחוק. דבר אחר מתרחש, כך מסתבר, כאשר מביטים למטה, וכאשר מביטים מקרוב. ואף יותר מכך כאשר מביטים בחסד וכאשר מפעילים את חוש האפשרות.

באחת מן העבודות בתערוכה נראה אימון במגרש כדורגל סמוך למסגד. בחזית נערים משתעשעים על אופניים, ואחד מהם נתפס בדיוק ברגע הרמת הגלגל הקדמי. זו קריצה לתפיסת ה‘רגע המכריע‘ בצילום, שרק מחדדת את העדרו מן העבודות האחרות. על הסצינה שורר אובך, שמשרה עליה אוירה רומנטית ומהורהרת, והצילום כמו לוכד פסטורליה בלב עיר. אבל הפסטורליה הזו טעונה כל כך. זהו המבט היחיד מרחוק שמופיע בתערוכה והוא ספוג עד לשדו בהקשרים, לא ניתן שלא לראות בו את הדיו של הציור מן התקופה הקולוניאליסטית המתענג על ההיקסמות מן הזר והאקזוטי.

לייצר היקסמות כזו בעידן שבו אנו חיים הוא אקט על גבול הפרודיה, יותר מכל הוא מלמד מדוע לא ניתן להתבונן בירושלים מרחוק. ירושלים היא אתר טעון מבחינות רבות, והייצוג שלה טעון גם הוא עד לנימי נימיו. הנוף הקדוש מופיע גם בתוך החול, ואסטרטגיית הייצוג הקורצת למבט האימפריאליסטי רק מדגישה זאת¹.

ירושלים היא עיר רדופה. לא ניתן להתבונן בה מרחוק בלי לעורר את השדים שלה מרבצם. נותר רק להתבונן מקרוב, קרוב ככל האפשר, ולחלץ מתוכה את החול על ידי כפייתה לתוך אינטימיות, על ידי הפקעתה מרשות הרבים. בזירה האינטימית נוצר מרחב, והאקט הזה של תחימה ותיחום כמו מותיר בחוץ את המטענים ההיסטוריים והפוליטיים לטובת יצירת מערכת יחסים חדשה עם העיר וכינונו של דיאלוג.

תכנון תבוני

הפליאה אל מול יופיו של הטבעי היא עתיקת יומין. בתאולוגיה שימשה הפליאה הזו להוכחת קיום האל – על פי הטענה, רק כח תבוני יכול היה לייצר הרמוניה ויופי כגון אלה שאנו פוגשים בטבע. הדרוויניזם ומדעי הטבע כירסמו בפליאה הזו, בספקם הסבר היסטורי, ארצי, לארגון שמצוי בטבע, ועדיין, הפליאה נותרת בעינה, ויופיו של הטבעי ממשיך להדהד באוזנינו, את הדיו, המתרחקים והולכים, של הטרנסצנדנטלי.

מרקמים וצורות טבעיות מופיעים ברבות מן העבודות המוצגות בתערוכה – דוגמה מנומרת על מטריה, נימיו של עלה מפלסטיק, שקית ניילון שנדמית לצמח או יצור מימי, צלקת שהתאחתה לכדי קקטוס או צמח טורף, ששערות בית השחי נדמות לשורשיו. בין הטבעי והמלאכותי נדחקת כאן אפשרות שלישית – טבעי מלאכותי, אורגניות מיוצרת.

ההצבעה היא על קיומו הלכאורי של חיץ, והפעולה היא של הפרתו וטשטושו. נדמה ששיאו של המהלך הזה מתהווה בצילום של הכתף המצולקת – העור, המסמן את הגבול בין הפנים והחוץ, נושא בו את זכרונה של פריצת הגבול, את עקבות האיחוי. ובתוך כך, מתוך הטראומה נוצר יופי חדש מעשה ידי אנוש. הצלקת היא גם תזכורת למהלכו של הזמן. הזמן מרפא את כל הפצעים, כך אומרים, אך עקבותיהם אינן נמחות. ההחלמה אינה מחיקה אלא מתגלמת בטרנספורמציה.

הטרנספורמציה, בריאתו של יופי מתוך השבר, מתוך הקרוע, התלוש והמרוט היא אסטרטגיה חוזרת בעבודות אלה של סגורסקי, שבהן הצלם נוטל על עצמו את תפקיד השאמאן – מעניק זמן, בורא יופי, מאחה את שברי המציאות.

המאמר מלווה את תערוכתו של גוסטבו סגורסקי “לב תלפיות” בגלריה ת(א)עשייה, ינואר 2013
רחוב האומן 26 (קומה 4), איזור התעשייה תלפיות ירושלים