לחרוט בזווית העין

“באלף לילה ולילה’ יש ביטוי חוזר”, כותב מרית בן ישראל במבוא לספרה החדש “סיפורים יכולים להציל”. “בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו היה סיפורו “נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לקוח מוסר”. היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות-עוצמה, משותפת לשירה ולמעשייה”.
ספרה של בן ישראל מוקדש לאגדות ול”תמונות הנחרטות בזווית העין” המופיעות בהן. הסיפורים מוצגים תוך התייחסות הן להבדלי הנוסח והגישה שמבטאות גרסאות שונות של הסיפורים, הן למשליהם ונמשליהם, והן ליכולת לקרוא אותם עם כיוון השורות ובה בעת נגדו, בקריאת שתי וערב החושפת ומגלה רבדים נוספים, לעיתים סותרים, של משמעות.

בן ישראל היא חוקרת ויוצרת רב תחומית – סופרת, אמנית ומסאית, ממייסדות בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים – וכתיבתה נעה הלוך ושוב בין סוגות יצירה שונות. ספריה הקודמים עסקו בתיאטרון בובות, בשירה, בקשרים בין “ספר הדקדוק הפנימי” של דויד גרוסמן ויצירתו של אמן המיצג האמריקאי ויטו אקונצ’י, ועוד. הגישה הרב-תחומית ניכרת גם בספר הנוכחי, שמצליב ללא הפסקה בין הסיפורים לתופעות תרבות אחרות, פורם קישורים וטווה אותם מחדש. בן ישראל נודדת מסיפורי האחים גרים לקולנוע של אקירה קורסאווה, מעגנון לשיחות בין הבמאים אלפרד היצ’קוק לפרנסואה טריפו, לתיאטרון של ברטולד ברכט, לשירתה של יונה וולך, למקרא ולברית החדשה, לפילוסופיה, למחול וכמובן לניתוחים קודמים של אגדות עם, ובמיוחד כאלו שנעשו ע”י פסיכואנליטיקאים בכירים שהיא מזכירה בהרחבה, רגע לפני שתציע פרשנות חלופית המציגה את היומרה הפרשנית-מדעית של עבודתם במערומיה.

כריכת הספר (תצלום: לאה גולדה הולטרמן)

דוגמא יפה, מצמיתה אפילו, לדרך הניתוח של בן ישראל, ניתן למצוא בפרק העוסק בסיפורה המפורסם של כיפה אדומה (סיפור שזכה, מסתבר, ללא פחות מ-147 גרסאות!). פסיכואנליטיקאים, מספרת המחברת, ראו בסיפור מעין “חלום קולקטיבי” העוסק במשפחה, כאשר הסבתא והזאב יכולים לגלם את תפקיד ההורים, והבתים הנמצאים משני צדי היער שבאמצע אינם אלא שני צדיו של אותו בית עצמו. הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים ראה בכיפה אדומה ילדה שובבה ומפונקת, שסיפור הזאב מבטא את משאלתה הלא מודעת שאביה יפתה אותה. לכן היא שולחת את הזאב לטרוף את המתחרה שלה, הלוא היא סבתה, המסמלת את אמה. המשך הסיפור אליבא דה-בטלהיים מהווה מטאפורה לתהליך התבגרות תקין וצייתני, תוך השתחררות מדחפים אדיפאליים מוקדמים. לעומתו, אריך פרום רואה בכיפה אדומה מסמלת של דם הווסת, ובבקבוק שנשלחה להביא לסבתה סמל של הבתולין שעליהם יש לשמור.

מול פרשנויות אלה, המחזקות את הסדר הממסדי והפטריארכלי ועיוורות לגמרי לעיוותים והסטיות שביכולתו להסוות, מציגה בן ישראל את אמה של שלגיה כמי שמשתפת פעולה עם הזאב, הלוא הוא האב, הגדול, החם והשעיר, שאינו תוקף את הילדה ביער כי אם בחדרי חדרים, במיטה, היכן שתקיפות פדופיליות בד”כ מתרחשות, ע”י בני משפחה.

מרית בן ישראל – סיפורים יכולים להציל
הוצאת סל תרבות ארצי, 162 עמודים
מחיר קטלוגי: 84 ש”ח