סלון חבר

“מדיא” היא התערוכה הראשונה שמוצגת במוזיאון בת-ים מאז נכנס יהושע סימון לתפקיד מנהל המוזיאון לפני חצי שנה, וגם תערוכת בוגרי המחזור הראשון של התוכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות, שסימון שימש עד לאחרונה כרכז הלימודים העיוניים שלה. ככזו, מתבקש לזהות בתערוכה מעין הצהרת כוונות ותצוגת תכלית ראשונית של שני המוסדות.

שי רטנר – מתוך עבודת הוידיאו “טוב למות”

במבוא לתערוכה מספר סימון כי אחד התוצרים של תהליך העבודה הוא “ההבנה שלנו כמוסד מעניין וחשוב לדעת מה קורה בבתי ספר לאמנות”. הביצוע הנלווה להצהרה זו מעלה סימני שאלה. האם מוזיאונים קיימים בכדי לשתף פעולה עם מסעות הפמפום הבית-ספריים ולתת במה לתצוגת החובה האקדמית של התלמיד/ה? האם אין בכך משום סתירה של הייעוד לקיים פעילות מוזיאלית, מחקרית ורפלקסיבית, הבוחנת הן את האמנות והחברה והן את המוסד המוזיאלי עצמו? חינוך, בתי ספר ותוכניות מתקדמות יכולות בהחלט לעמוד במוקד העניין של חקירות כאלו, אולם אם צוות מוזיאון בת-ים כ”כ מתעניין בנעשה בבתי ספר, הוא יכול פשוט לבקר בבתי ספר, או בתערוכות בהשתתפות בוגרי בתי ספר, או בתערוכות פרס שנראות כמו תערוכות בית ספר, ובעקבות זאת לאצור תערוכה על אמנות ותהליכים חינוכיים שתבחן את הנושא ותתייחס למחקרים שכבר הוצגו בתערוכות בינלאומיות כאלו בעבר (בין השאר במוזיאון בת-ים עצמו, ובצורה רחבה ומעניינת יותר בפרויקט המקיף “Academy”, שנאצר ע”י אירית רוגוף באירופה באמצע העשור הקודם). אבל תערוכה כזו דורשת זמן ומשאבים, חשיבה ממושכת, הפקה גדולה וכאב ראש רציני, ולמה להשקיע את כל אלו אם אפשר לקבל בחינם תערוכה מוכנה הישר מהכיתה, ולתרץ זאת בעניין ביקורתי במוסדות לימוד. סימון מבטיח כי “נחתור לאפשר גם בעתיד תערוכות של תוכניות לימודי המשך ותואר שני”. המשמעות היא שבעוד חמש דקות החלטורה המפא”יניקית החד-פעמית תהפוך למסורת עצלה, שמזכירה את אותה מסורת זחוחה ועצלה שהובילה את אוצר התערוכה ברק רביץ לחבר עבורה טקסט שנפתח בציטוט מן המקורות א-לה יאיר לפיד ומסתיים בבדיחה על פרסים א-לה דודו טופז. ממשה רבנו עד משה והאורנג’דה בפחות מ-500 מילה.

מעבר לשידוך ה(אולי) כשר אבל מסריח בין המוסדות, ישנה גם התערוכה עצמה, הכוללת עבודות של 13 אמנים ואמניות ואינה מאופיינת ברוח זחוחה. אף שמטבע הדברים תערוכה כזו מציגה מגוון פעולות, כיוונים וניסיונות, ניתן לזהות במכלול השפעה של קולנוע בכלל וקולנוע תיעודי-נסיוני בפרט, פחות בגלל אקספרימנטליות צורנית כזו או אחרת (תכונה שכבר הפכה למניירה שנוכסה בתורה ע”י השוק), ויותר בשל הניסיון של כמה מן המשתתפים/ות לחשוב אחרת על תפקידה ומקומה של האמנות כמעבדת מחקר מופרכת, כ”מתעדת” של היסטוריה מומצאת, וכמקום שבו ידע לובש ופושט צורות רבות וכך גם מתעצב מחדש תוך בחינה עצמית מתמדת.

אורית ישי – תצלום מהסדרה “1917”

באולם התחתון מציגות אורית ישי ולוסיאנה קפלון שני פרויקטים של שחזור פוליטי, הראשונה באמצעות צילום והגדלה של גלויות צמחים מיובשים שהופיעו בספר מזכרת שהוענק לצבא הבריטי עם השלמת כיבוש הארץ מידי העותמנים, והשניה באמצעות שחזור מהלכים ממשחקי כדורגל אגדיים בעזרת קבוצת הנוער העירונית, השדרן זוהיר בהלול ופרשנים אורחים. ישי מעלה באוב את זיכרון פלסטינה של שנת 1917 כדימוי אר-נובו מדעי-דקורטיבי, כפי שהצטיירה, כך נראה, בעיני יוצרי הגלויות ונמעניהן. קפלון משתמשת במשחק הכדורגל באופן שמפרק את הטקס למרכיביו החזותיים, הקוליים, הגופניים, הטכניים והטקסטואלים השונים, ובה בעת מנכס אותו לטובת בניית קהילה. גיבוש זהות קבוצתית באמצעות ספורט מוצג גם בסרטם של ליבר מאי ופבלו ורביצקי “Dando Tubo”, העוקב אחר קבוצת מהגרים קובנים המתגוררים בישראל ומקיימים בה מובלעת תרבותית הנמצאת בהתנגשות מתמדת עם הסביבה הבלתי אפשרית מחד, והגעגועים למולדת בלתי אפשרית מאידך גיסא.

צילום סטילס, המדיום החלש בתערוכה, מופיע בתערוכותיהם של נועה יפה ותומר אזולאי. יפה מציגה סדרת תצלומים שנוצרו במניפולציות שונות שחלקן טכניות ואחרות רק נראות כאילו הן טכניות, מה שיוצר תחושת תעתוע ופקפוק. אזולאי מבודד מרכיבים אדריכליים שונים ומציג נוף אורבני באופן שמדגיש ערכים גיאומטריים וצבעוניים על גבול הסוריאליזם. עוד מציגים בתערוכה: ניצן המרמן ועלמה יצחקי בציורים שהצבתם הסמוכה מדגישה את הדמיון הסגנוני על פני השוני במוקדי העניין שלהם. שי רטנר, יעל גזית, תמר ניסים וחלי מזראי מציגים עבודות וידיאו, ויעל גסר מציגה מיצב-מעבדה סמי-בדיוני. בולט במיוחד סרט קצר, פשוט אך מטריד להפליא, שיצרה הדס תפוחי. הסרט הנפתח בחגיגת מין ותשוקה, ההולכת ומתבררת כתסמין של דיכאון.

מדיא – תערוכת בוגרי התוכנית ללימודי המשך במדרשה
מוזיאון בת-ים
נעילה: 3.11

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”

עוד בנושא: תשומת לב – יהושע סימון מגיב לביקורת של יונתן אמיר