התגלות: מסדר לכאוס

בעולם הכאוטי והמורכב בו אנו חיים, נדמה כי הראייה האנושית איננה מסוגלת לקלוט עוד את שפע הדימויים המציפים את העין, ולמעשה מציגה רק חלקים מקוטעים של המציאות. אין זה מפליא כי אמנים עכשוויים רבים יוצרים בעבודותיהם עולם חזותי מפורק וחלקי. יצירתה של אורלי הומל מתקיימת באותם מחוזות כאוטיים של יצירה. עבודות הפיסול שלה הן מעשה של פירוק והרכבה, שיבוש והפרעה. היא עובדת עם חומרי גלם עדינים ושבירים כמו גבס, אך מטפלת בהם באגרסיביות, מאפשרת להם להיסדק ולהישבר, בונה קונסטרוקציות מושלמות ומוקפדות, אך בסוף התהליך מחבלת בהן ומעצבת אותן מחדש, מפסלת קצוות של איברי גוף קטועים, הזועקים שיברון, היעדר, חוסר. באמצעות פעולות אלו, מבקשת הומל ליצור מרחב של זיכרון מוקפא, או שאריות של נוכחות אנושית. בלקסיקון שלה, מושגים כגון נוסטלגיה, זיכרון ויַלְדוּת מתעצבים לידי דימוי חזותי מטריד, אשר טעון ברבדים פסיכולוגיים, הנוגעים לתכנים של מוות, חרדה, קטסטרופה ואימה.

אורלי הומל – פרט מתוך המיצב “השדה”

בעבודותיה הקודמות, הגוף האנושי והיעדרו היוו את הציר המרכזי דרכו ניסחה הומל את שפתה החזותית, שפה המקבצת מגוון השפעות וטכניקות, שספגה במהלך השנים. שאיפותיה המונומנטליות, הניכרות בעבודותיה בעיקר בשנה האחרונה, הן סממן מובהק של העשייה הפיסולית בישראל. ההוויה הישראלית, אשר מושתתת במידה רבה על ערכים של זיכרון, גבורה ותקומה, הולידה מסורת ענפה של פיסול אנדרטאות ומונומנטים, אשר נושאים עימם תכנים הנוגעים לשואת העם היהודי ולמלחמות ישראל. הומל בדרכה שלה, יוצרת גרסאות עכשוויות לגלעדי הזיכרון המאפיינים את יצירתם של פסלים ישראלים רבים. המונומנטים של הומל חותרים תחת מהותו של פיסול האנדרטאות, מבקשים להנציח חוויה אינטימית של חורבן וכאוס. פסליה מתנגדים לחוץ, הם מתכנסים בתוך עצמם ובתוך החלל בו הם נמצאים, הופכים את הסביבה המסוגרת לעולמה הפנימי של הסיטואציה המתוארת.

את יכולותיה הטכניות ואת סקרנותה החומרית הבלתי נלאית של הומל ניתן לזקוף לזכותו של עולם עיצוב התפאורות שבו היא פועלת במשך עשר שנים. תחום זה לא רק הכשיר את הקרקע לתכנון מיצבים שאפתניים, אלא גם חידד עבורה את תפישת החלל – תהליך הפקה של כל עבודת מיצב חדשה תמיד יהיה כרוך בבחינה מתמדת של המרחב החזותי תוך שאיפה לאתגרו, לנצלו ולתפעלו לטובתה. סט התפאורה הוא מקבץ של אובייקטים, הדורשים להיטמע בנרטיב העלילתי, לעיתים עד כדי בלתי נראות. וכך, אלמנטים של גילוי והסתרה הפכו לסממנים מרכזיים בעבודותיה. הומל היא “אמנית אווירה” הבוחרת דימויים המתארים מחוות ופעולות יומיומיות, ומעצימה אותם באמצעות אפקט של שיבוש והפרעה. זאת ועוד, היא מייעדת לצופה תפקיד חשוב בעבודותיה, באופן דומה לזה של הצופה בתיאטרון, אשר נשאב אל תוך עולם בדיוני, אותו הוא קולט בכל חושיו בזמן אמת.

אורלי הומל – פרט מתוך “השדה”

המיצב שדה מציג זיקוק של החקירה הפיסולית המתמשכת של הומל; המבקר בתערוכה נכנס אל חלל כמו-טבעי המיוצר מכמאתיים אובייקטים מפוסלים, אשר מדמים שדה תירס יבש. המפגש הראשון של הצופה עם העבודה הוא מפגש עם חלל בעל תבנית מסודרת ומאורגנת, שתוכנן בקפידה ובעמלנות אובססיבית. רק לאחר שיקיף הצופה את המיצב, תתגלה פעולת השיבוש שכה אהובה על הומל – אחת מפינות השדה הושחתה על ידי מה שנראה כמו דריסה, וכך נהרסה והשתבשה המבניות הגיאומטרית המושלמת של השדה. הסיטואציה המלאכותית שמפסלת הומל, נועדה ראשית לעמת בין עולם המונחים המתמטיים לבין המרחב הפיסולי הפיזי. מבחינה מתמטית, השדה הוא מבנה אלגברי, המורכב מקבוצת פעולות המקיימות אקסיומות, שלעולם תהיינה בעלות חוקיות, הסבר או צידוק. פעולת “הדריסה”, שלכאורה נראית כמו מעשה אינטואיטיבי, אינה אלא מהלך מחושב שעומדת מאחוריו חוקיות שאותה הומל מבקשת לפצח. בעולם המתמטיקה, השינוי במבנה הגבעולים שיצרה הדריסה, לא ישנה דבר במערך השדה, אלא רק יוסיף לו פרמטרים חדשים, ואילו במרחב הפיזי של העבודה, הפעולה ההרסנית של הדריסה נתפשת במונחים רגשיים, כחוויה של אובדן או הפסד. המפגש בין המתמטי לממשי בעבודה זו הוא קרקע פורייה לחקירה מרחבית, חומרית ופיסולית. הומל דורשת מהצופה לבחון ולחקור את החלל, לשתף פעולה עם המניפולציה הפיסולית שיצרה, ולחוש את האווירה הקלסטרופובית והמחניקה, שמזמן אליו שדה התירס האמיתי. היא בוחרת לעשות שימוש בחומר פולימרי בגוון עור בעל תכונות גמישות, המזכירות את הגוף האנושי, וכך הופכת הנוכחות האנושית הנעדרת לממשות מרומזת, הולכת נעלמת. בניגוד לעבודותיה הקודמות, אשר ביקשו להנכיח מרחב מרוקן ומוכה אסון, במיצב זה, הומל מייצרת לא יותר מאשר הפרעה עדינה, כזו המתגלה לאחר שהצופה הקיף את העבודה, כאילו מבקשת שלא לחשוף את עצמה, אלא ממתינה להתגלות, כמו היתה ממצא ארכיאולוגי.

המבקר בתערוכה נקלע לתוך עלילה בדיונית שטווה הומל. הוא עומד בשדה התירס המדומה, הנושק כמעט למופשט, ונדרש להמשיך בדמיונו את העלילה. הומל מתפקדת גם כמספרת סיפורים וגם כמעצבת שלהם- היא מייצרת אווירה היצ’קוקית מובהקת כאשר היא מחדירה כאוס לתוך מציאות מסודרת ומאורגנת. היצ’קוק היה מחלוצי הקולנוענים שעשו שימוש חזותי בשדה התירס כמרחב מאיים, כמקום מפלט ומסתור. באחת הסצנות האלמותיות בסרט מזימות בינלאומיות, נמלט רוג’ר ת’ורנהיל מאימתו של מטוס ריסוס הדולק אחריו, ומסתתר בינות גבעולי התירס היבשים. באמצעים פשוטים ומינימליסטיים, הפך היצ’קוק את שדה התירס מסמל מיתולוגי של פריון, צמיחה ומיניות, למרחב בו אורבים המוות, החידלון והאימה. הומל מבקשת לשמר את אותה אווירה קולנועית מהפנטת, כשהיא מייצרת עבור הצופה את האפשרות לחוות בזמן אמת את המרחב הבדיוני. פיסול גבעול התירס, שעומד זקוף ואיתן, באופן שכמעט סותר את חוקי המשיכה, נראה אך טבעי עבור הומל, שהופכת את הגידול החקלאי למעין אנדרטת הנצחה, עדות לאירוע דרמטי שקפא בזמן.

התערוכה The Field מוצג בגלריה מילשהוף בברלין בתאריכים 31.8-21.9
עם  נעילת התערוכה תעבור הומל לעבוד בדיסלדורף למשך שנה, בעקבות זכייתה במלגת שהות אמן מטעם ארגון לפסיאן.
התערוכה מתקיימת באדיבותם של פרדריקה שיר, מחלקת תרבות הקהילה היהודית בברלין, European Culture Foundation