עיפרון איפור מאיים ופוגעני

תערוכת הבוגרים של המחלקות לצילום ואמנות במנשר (אבחנה מוזרה), מציגה אוסף של צילום, מיצב, וידאו, ציור ופיסול – הכול תחת מטריה אחת. בתוך הערב רב הזה, וללא כל סימן להחלטה אוצרותית קוהרנטית, מפתיע שכל גוף עבודה מצליח בכל זאת לעמוד בפני עצמו. אין להסיק מכך שקורה משהו יוצא דופן בתערוכה, והיא בהחלט אינה נטולת בעיות, אך היא בכל זאת שווה ביקור – גם אם קצר.

כפי שציין גם יונתן אמיר, בתערוכות בוגרים משתקפים הרבה פעמים האידיאולוגיה של ביה”ס וסגנונם של המורים. תערוכה זו אמנם לא ניחנה בדוגמטיות כזו, אולם כמעט בלתי נמנע לזהות מייד אינספור ציטוטים ומחוות לאמנים בוגרים ובמיוחד לאמנים ישראלים. סימנים של גדעון גכטמן, דגנית ברסט, אורי גרשט, מיכל רובנר, גיל מרקו-שני, יאיר ברק ואסף עברון הם רק חלק קטן. נחמה פורתא ניתן למצוא בעובדה שהחברים מכירים את האמנות המקומית.

פרט מעבודה של אלון ראובני

נוסף על כך, בולטות חפיפות תכניות שמצביעות בעיקר על חוסר בשלות. תופעה מוכרת למשל בעבודות של סטודנטים היא העיסוק המתמשך בגוף ובמיניות. כנראה שמשהו במסגרת הלימודית מאפשר מקום למוחצנות כמעט פתטית של נושאים אלה, וגם בתערוכה הם באים לידי ביטוי באופן צפוי למדי. נשים עירומות, מאוננות, גופים פצועים ומשפטים סתומים על אהבה וזוגיות מופיעים כמעט בכל אחת מהעבודות של הנשים המציגות. דברים שעניינו בשנות השבעים, ומאז מוחזרו לא פעם, נלעסים כאן עד דק.

יוצאת דופן במקרה זה היא מאיה סמרה. בעבודתה, כולאת סמירה את הצופה בתוך מעגל מסכי טלוויזיה קטנים. במסך הבולט ביותר נראית עין גדולה אשר תופסת את כל הפריים באופן מפורט עד כדי כך שמשתקפת בה המצלמה המתעדת. בעבור זמן אנו עדים לתהליך איפור. אל העין חודר עיפרון איפור ענק אשר נדמה כמאיים ופוגעני. במסך אחר צילום תקריב של זוג רגליים מאחור, תחילה סטטי ואז רועד. שרירי הרגליים מתוחים בצורה מצמררת כאילו עומדות על קצות האצבעות או בנעלי עקב גבוהות במיוחד. ביתר המסכים נראים עוד חלקי גוף, אבל גם מכונת כביסה, חור ניקוז של כיור ושקית פופקורן במיקרוגל. שילוב המוטיבים יוצר תמונה מעניינת של נשיות, יום יומית וחגיגית במקביל, שברירית וחזקה בעת ובעונה אחת.

דור נבו – צילום

עוד דבר שאינו מפתיע בתערוכה הוא האופן בו הכול ניתן לצופה בבת אחת. כאילו חשש האמן שמשהו יתפספס, שלא יבינו. דוגמה טובה לכך הוא המיצב של אלון ראובני. חדר שלם המהווה מעין מוזוליאום לאהבה שנגמרה. כשנכנסים לחדר מכה בצופים ריח טחוב. מסגרת ובה דובדבנים מרקיבים מטפטפת מיץ אדום על שטיח אמבטיה שמונח תחתה. בהמשך, עבודת ווידאו טובה למדי המוקרנת בשלושה מסכים מקבילים. בווידאו נראה האמן כשהוא מדקלם שוב ושוב ובאופן מלא דרמטיות מכתב אהבה-שנאה-פרידה. החזרה הנשנית של הטקסט הופכת בסופו של דבר למהפנטת, משהו שדומה לתהליך ריפוי או מדיטציה מבליח מתוכה. חותמת את המיצג עבודת ווידאו ובה תצלום שהאמולסיה שלו נמסה בתוך נוזל כלשהו עד כדי יצירת דימוי לא ברור שהנוזל ובו חלקים צפים – שאריות של נייר הצילום – מכסה אותו. כמה חבל שהתהליך הזה מוצג בשלמותו. לו רק לא היינו עדים לשלב ההתחלתי של הדהייה, הייתה העבודה מאתגרת יותר.

מעבר לשתי דוגמאות אלה ועוד כמה הבלחות משעשעות או מסקרנות יחסית (דניאל קמינסקי, מיכל מרון, דור נבו), התערוכה אפורה למדי. יחד עם זאת יש לתת את הדעת דווקא על היומרה הגדולה של הסטודנטים להציע עיסוק לא מתפשר באמצעי המדיה השונים, בחינה של גבולותיהם ושילוב מעניין של חומרים וצורות. ההפקות מהוקצעות וניכר שבכל זאת הושקעה בהם מחשבה רבה. ביה”ס מנשר מצליח שוב לייצר קבוצה גדולה של אמנים צעירים בתחילת דרכם, גם אם לא מסתמן כשרון עולה גדול ואין תעוזה מפתיעה או עבודה מעוררת מחשבה במיוחד, ובסך הכול מדובר באוסף של עבודות סטודנטים והרבה חומר גולמי שהלוואי ויתרומם בקרוב.