שטעטל-אביב*

“…אחרי כן חקר לדעת מה הם הארמונות העוטרים את המגרש, ודוד ליטוואק השיבהו, כי אלה הם בתי הפקודות של חברת מסע אניות ומסחר חוץ אירופיות ובתי שולחן למושבות. לכן נקרא המגרש הזה בשם מגרש העמים. ואמנם כן היה לא רק בבניניו, כי גם במראה בני האדם אשר מלאוהו.
האורחים השתאו והשתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות. נראה היה לעיניים, כי זה מקום מקוה כל העמים: בגדיהם הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב. סינים, פרסים וערבים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים. אמנם בגדי אנשי המערב נראו על פי רוב, וגם כל קלסתר פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי. המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה. תכלת השמים והים ובהירות הצבעים היו מעין הַרִיוְויֶרַא. אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אשר בהריווירא, ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים, לא היו כה מלאות מהומה. סיבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח”.
מתוך “תל-אביב” (אלטנוילנד), ספרו של בנימין זאב תאודור הרצל בתרגומו של נחום סוקולוב.

קישור לכל המאמרים בגיליון

ב”אלטנוילנד”, הרומן האוטופי של הרצל, מתוארת חברה אידאלית המתגוררת בעיר עולם אידאלית. בספר אמנם מדובר על חיפה, אך תל-אביב היא העיר שהוקמה בהשראתו ונקראת על שמו. נחום סוקולוב, שתרגם את הרומן מגרמנית, נתן לו את השם “תל אביב” – ארץ ישנה חדשה. האם יש עוד עיר בעולם שקרויה על שם ספר?
בניגוד לרומנים אוטופיים אחרים שנכתבו בזמנו, “אלטנוילנד” משלב אידיליה עם ריאליזם פוליטי. בספר מתוארת עיר עברית שבה יש מקום לכל העמים, ויש בה ניחוח של המזרח אבל קלסתר פניה מערבי. הרצל גם לא השלה את עצמו כי יהודים חופשיים יהיו חסינים מגזענות, והכניס לתיאור האוטופי דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי. הסיפור מסתיים כאשר הנאורות מנצחת את הגזענות, אולם ניצחון זה, המבוסס על אמונה שהמערב הוא מקור הנאורות והקדמה ואילו המזרח הוא מרחב פרא הדורש אילוף, נגוע אף הוא בהתנשאות ועיוורון. את שורשיה של הגזענות, המגלה לאחרונה שוב את פניה בתל-אביב, יש לחפש, אם כן, לא רק בלאומנות, בדת, בכלכלה, במצוקה ובשנאה בנות זמננו, אלא גם בחזון הקולוניאליסטי הפועם בעורקי העיר מרגע הולדתה, וביחסי המשיכה-דחייה שהיא מקיימת עם סביבותיה הקרובות והרחוקות.

בשנים האחרונות מטפחת תל אביב תדמית קוסמופוליטית, ליברלית וסובלנית הבאה לידי ביטוי באופנים שונים ומגולמת במושג “עיר עולם” שהעיר מבקשת לאמץ. כשמדברים על ערי עולם קלאסיות מתכוונים בדרך כלל לניו-יורק, טוקיו, לונדון ופריז. אלו ערים שהגיעו למעמדן בזכות המערכת האורבנית הגלובלית שלהן, אבל גם בזכות הקשרים האזוריים של העיר, המעניקים להן ייחוד מקומי. ערים אלו מהוות מרכז ואבן שואבת לאזור הגיאוגרפי בו הן נמצאות. פריז היא העיר המרכזית של צרפת אבל גם של המדינות השכנות לה, ניו-יורק היא מרכז וסמל כלל-אמריקאי. ניתן לחשוב גם על רשת קשרים בין ערי עולם שונות, המתקיים במנותק מן הקשר הגיאוגרפי והמדיני, אם ישנו, ביניהן.

גיליונו המיוחד של מגזין האמנות “ערב רב”, המופק במסגרת שנת האמנות בת”א-יפו ובתמיכת מנהלת “עיר עולם”, מבקש לתהות על קנקנה ועל מקומה של תל-אביב כעיר שמרכז ופריפריה מתקיימים בה במקביל, ושואבת אליה כוחות יצירתיים מכל קצוות הקשת. המושג “עיר עולם” והקשרו המקומי מועמדים בגיליון בסימן שאלה באופן שמאפשר מתן תשובות רבות המתייחסות למגוון רחב של היבטים ביקורתיים העולים מכך, תוך בחינתו של המושג ביחס לחזון הגלום בו, כמו גם לשאלה איזה חלק מן החזון מתקיים ואיזה דורש עוד כברת דרך להשגתו.

באתר עיריית תל-אביב-יפו מוגדר המושג “עיר עולם” (עיר גלובלית) כ”עיר מרכזית בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה; עיר מובילה ובעלת חשיבות בין-לאומית; עיר המשמשת ‘עוגן’ לאומי המקשר אותה ואת מדינתה למשק הגלובלי בפעילות פיננסית, תרבותית, אקדמית-חינוכית, פוליטית, תקשורתית, טכנולוגית, יצירתית ומסחרית”. במילים אחרות, תל-אביב כ”עיר עולם” היא מקום שמבוסס על מעמד והישגים כלכליים המניעים את הפעילות התרבותית, החינוכית והיצירתית. מנקודת מבט זו ניתן להניח שעיר עולם תמדוד את הפעילות האמנותית המתקיימת בין גבולותיה, לדוגמא, על-פי מספר הביאנלות, הגלריות והמוזיאונים הפועלים בה, וקשריו של שדה האמנות עם השוק הגלובלי. זאת מתוך הנחה שמספר גדול של אירועי אמנות וקשרים עם מוסדות אמנות אמידים משמעותו עושר אמנותי. אולם עושר אינו מעיד בהכרח על גיוון תרבותי (ירושלים, למשל, לא תוכר כעיר עולם, אף שמבחינות דתיות ותרבותיות שונות היא מגוונת יותר מת”א), וגם לא בהכרח על פתיחות, סובלנות ואיכות אמנותית. אין ספק שיש בתל אביב מידה של קוסמופוליטיות, אולם ראוי לשאול על איזה סוג של קוסמופוליטיות מדובר, מה נכנס ומה (ומי) לא נכנס בשעריה.
תל-אביב רואה את עצמה כ”מרכז תרבות בינלאומי”. מכאן עולה השאלה האם משמעותו של המושג “עיר עולם” בהקשר זה מסתכמת בייבוא של תופעות מרכזיות מתרבות המערב, או שאולי ביכולתה של העיר לתפקד גם כבית לאמנויות ותרבויות של בני ובנות קבוצות ולאומים שונים, החיים בה ובשכנות לה.

מהם מקורות ההשראה של תל-אביב? האם היא מזכירה יותר את ניו-יורק או את אודסה, האם היא כתריאלבקה או עיר ללא הפסקה, ומדוע זקוקה עיר עולם לחיזוקים מצד ערים אחרות? מאמריהם של שלום בוגוסלבסקי ועידן רינג מתארים את תל-אביב כגירסה חיוורת של תרבות המערב, ומציגים את ההזדמנות המונחת לפתחה להפוך למרכז ים-תיכוני שוקק. לעומתם מתארים שירה אוחיון ועדו פדר את העיר כמרכז מתוחם ומגודר המייצא תרבות לרחבי הארץ אך כמעט ואינו מייבא אותה, ולכן נותר מוגבל.

מייסדי שכונת אחוזת בית שאפו להקים “עיר עברית איכותית מחוץ ליפו, על פי הדגם המערב-אירופאי העדכני”. עברי ועולמי, אך לא יהודי, שלא לדבר על ערבי (הרי זה מחוץ ליפו, שהיתה עד 1948 עיר עולם יותר ממה שתל-אביב אי פעם היתה). האם רעיון “העיר העברית הראשונה” אינו סותר את מהותו של המושג “עיר עולם”? על רקע זה כותב ראג’י בטחיש על תל אביב כעיר עולם פלסטינית, ואילו אסעד זועבי טוען שהמעבר שלו מהכפר נין לתל אביב בסך הכל העביר אותו מהפריפריה לשוליים של המרכז. מאמריהם של ליאורה לופיאן וחגי קלעי עוסקים בזרותם של בני ובנות קהילות מוחלשות: דתיים/ות, עניים/ות, קווירים/ות וכל מי שאינם נענים לתכתיבי הזרם המרכזי, המוצאים את עצמם כזרים בביתם גם במרכז המזוהה יותר מכל עם פתיחות רב-תרבותית.

יואב לרמן כותב על עיר עולם בת-קיימא, סוקר טרנדים בשיפור המרחב הציבורי בעיר ומעודד מהצעדים שעיריית תל-אביב-יפו עושה בכיוון. לעומתו, מורן שוב מזמינה את זוג האמנים כריסטו וז’אן קלוד לעטוף את שכונת מגוריה נֹגה, העטופה ממילא בברזנטים המכסים על מתחמי בנייה גרנדיוזיים. את הגיליון מסכם מאמרו של שרון רוטברד, הקורא להפסיק להפריד בין הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה השכונתית, ומתייחס לווילה שבג’ונגל והג’ונגל שבווילה, ולתביעה המוסרית שמציבות הקטגוריות הללו בפני בן המאה ה-21. עוד משתתפים בגיליון משוררים/ות ואמניות/ות שעבודותיהם/ן מתייחסות להיבטים השונים של תל אביב, “עיר עולם” ותל אביב כעיר עולם, לצד עבודות שמצאנו אותן מתאימות להלך הרוח הכללי של הגיליון, גם אם ההקשר בין הדברים איננו מיידי. כך, למשל, בשער הגיליון מופיע איש התיש של אסי משולם – בן-כלאיים לבוש בטוגה לבנה המשלב בין כנעניות והלניזם, מיתולוגיה וסיאוב, עבודה זרה, ריקבון והפרייה גם יחד. זהו יצור היברידי השייך למרחב הים-תיכוני וערש התרבות המערבית, אבל גם למרחבים הערביים, היהודיים, התל-אביביים והעולמיים.

כשהתחלנו לעבוד על הגיליון חשבנו שלצד ביקורת נצליח להציג גם מראה אופטימי של עיר עולם רב-תרבותית שמשתנה לטובה. מחאת הקיץ שהתחילה בתל-אביב אחרי האביב הערבי הובילה אותנו לחלום על עיר שבה יימצא מקום, קול ובית עבור כל קהילות העיר והאזור – עיר תיקון עולם. אולם נדמה שהתפרצויות הגזענות, האלימות, ההומופוביה ופעולות הגירוש שליוו את העיר בתקופת העבודה על הגיליון העיבו על מצב הרוח שלנו ושל רבים/ות מן המשתתפים/ות, ומבחינה זו ניתן לומר שתמונת עיר העולם המשתקפת מן הגיליון היא תמונה עגומה. יש שיראו בגיליון עדות למצב החירום המקומי, שגם בתקופות של שקט יחסי עומד תמיד על סף נקודת הרתיחה. קוראים/ות אחרים/ות אולי יזהו בו את הפוטנציאל הגלום במקום, וקריאה להשיב את האמונה באפשרות ההבטחה שהוא צופן.

רונן אידלמן ויונתן אמיר, יוני 2012

* גיליונו המודפס של “ערב רב” מופץ בחינם באלפי עותקים במוקדי אמנות ותרבות בת”א ובירושלים (גלריות, מוזיאונים, מרכזי תרבות, בתי קפה וכיו”ב). במקביל, מדי יום במהלך השבועיים הקרובים נעלה מאמרים ויצירות מתוך הגיליון גם לאתר “ערב רב”. מי שנוסע/ת במקרה לחיפה, ב”ש, אשדוד, עין חרוד או כל מקום אחר שנראה לו/ה מתאים לחלוקה ויכול/ה לקחת איתו חבילה לדרך מוזמן/ת ליצור איתנו קשר.

תל-אביב עיר עולם – גיליון מיוחד של כתב העת “ערב רב”, בעריכת רונן אידלמן ויונתן אמיר

משתתפים/ות (ע”פ סדר אלפבתי):
מאמרים:
שירה אוחיון, שלום בוגוסלבסקי, ראג’י בטחיש, אסעד זועבי, ליאורה לופיאן, יואב לרמן, עדו פדר, חגי קלעי, שרון רוטברד, עידן רינג, מורן שוב

אמנות:
איתן בן משה, נעה בן שלום, שירה גלזרמן, הינדה וייס, רקפת וינר עומר, רעפת חטאב, אורית ישי, עידו מיכאלי, מרב מרודי, אסי משולם ורד ניסים, אבי סבח, טנו סואוסטר, דוד עדיקא, אלי פטל, יאן פינדט, זויה צ’רקסקי, קווירפש, רותם מקרית גת, אלעד רוזן

שירה:
תומר גרדי, אליעז כהן, תהל פרוש, נעם פרתום, רחל פרץ

מעצבים: פזית בנימין והראל שרייבר