הכרזת מלחמה

“לתל-אביב יש את כל הנתונים הדרושים כדי להפוך למרכז תרבותי ופוליטי אזורי במרחב הים-תיכוני והערבי שבו היא באמת שוכנת, ולא בזה המדומיין שמופיע במצגות הנוצצות של פרנסי העיר”. מאמר מתוך גיליון “עיר עולם” של “ערב רב”

נסעתי לעבוד בעיר בצפון
את חיי השארתי בין סאוטה לגיברלטר
אני קו בים, רוח רפאים בעיר
החיים שלי אסורים, אומרת הרשות

“קלנדסטינו (אי חוקי)”, מנו צ’או, 2008

המונח המקורי שמתאר “עיר עולם” הוא “עיר גלובלית” (global city). מקורו בתחילת שנות התשעים, בימים שבהם גלובליזציה עוד נתפסה כתהליך כלכלי חיובי והנזקים העצומים הנלווים לו עדיין לא נחשפו. הרצון למתג את תל-אביב כעיר עולם משמעו הפיכת העיר לאחד ממנועי הצמיחה והעשייה של הגלובליזציה העולמית, חברה במועדון לבן ועשיר של מוקדי כוח וניצול בינלאומיים. מבט חטוף על רשימת הערים הנכללות בהגדרה מבהיר כי מדובר באולד בויז קלאב אמיתי. לא תמצאו שם ערים ערביות או אפריקניות, מעט מאוד ערים ים-תיכוניות ורק קומץ ערים לטינו-אמריקאיות. מחוץ לרשימה נשארו מרכזים תוססים רבים של עשייה תרבותית, חברתית ופוליטית – מנועי צמיחה של אקטיביזם והתפתחות אנושית רוחנית המנוגדים למנועי הצמיחה של הגלובליזציה והקפיטליזם היוצרים בעיקר ניצול ופערים כלכליים-חברתיים.

פרויקט “תל-אביב עיר עולם” הוא במהותו פרויקט שיווקי ומיתוגי המכוון כלפי חוץ. מטרתו לשווק את תל-אביב כעיר בינלאומית משגשגת ואטרקטיבית ולמשוך מבקרים והשקעות זרות. אך מתחת לפני השטח המסר של תל-אביב כעיר עולם הוא חד משמעי – אנחנו רוצים להיות בין המנצלים ולא המנוצלים. אם מקבלים את הסדר הקפיטליסטי העולמי כמציאות מוגמרת בלתי ניתנת לשינוי ייתכן שיש בכך היגיון, אולם גל המחאה העולמי של השנה האחרונה מוכיח כי פרנסי תל-אביב מנותקים מההוויה הגלובלית העכשווית וחיים עדיין בשנות התשעים. יתרה מכך, מעבר לתסיסת המחאה מתחת לפני השטח (וגם מעליו), פרנסי העיר גם מפספסים כנראה את העובדה שכבר הפכה לידע כללי – בגלובליזציה כולם מפסידים, כאשר בשלב הנוכחי דווקא מוקדי הכוח ומנועי הצמיחה מתחילים לשלם מחיר על התהליכים הכלכליים שהובילו. אי אפשר לתחום את הניצול והעוני בעולם השלישי, הוא זולג החוצה ומגיע בשנים האחרונות גם לפתחו של העולם הראשון, עד למרגלות המגדלים הלבנים בהם שוכנים משרדי המטה של החברות הרב-לאומיות שתל-אביב כל כך רוצה למשוך. במובנים הללו תהליך המיתוג הגלובלי החדש של תל-אביב חי את העבר ונכשל בראיית העתיד הקרוב ואפילו ההווה שמעבר לים.

ייתכן ואנשי מנהלת “עיר עולם” לא שמו לב, אבל התופעה החברתית והאורבנית הבולטת של השנה האחרונה בעיר העולם החדשה שלהם לא היתה הקמת מגדלים של אדריכלי-על, הפיכת שדירות למדרחובים בשבת או פרויקט השכרת האופניים הסקסי, אלא דווקא תהליך האפריקניזציה המואץ של שכונות דרום העיר המקופחות ממילא, ופריצת מהומות אתניות של ממש בין אוכלוסיות ותיקות מודרות ומוחלשות לבין אוכלוסיות חדשות מודרות ומוחלשות. למעשה, עבודת המנהלת מיותרת מכיוון שתל אביב היא כבר עיר עולם, חלק אינטגרלי מהמערכת הגלובלית הכלכלית שקורסת כעת. המרכז של תל-אביב כעיר עולם אינו הסיטי של רוטשילד או מגדלי דרך בגין, אלא דווקא גינת לווינסקי, המקום אליו זורמים השחקנים המרכזיים של הגלובליזציה שתל-אביב כל כך רוצה להיות חלק ממנה. בדומה לערי העולם של גרמניה, צרפת, איטליה, יוון וספרד בעשור האחרון, הפכה גם תל אביב למוקד עלייה לרגל של גלי המהגרים ש”אין להם מה להפסיד זולת כבליהם”, ועושים מסע פיזי בלתי נתפס מבתיהם בסודן ואריתריאה ועד לרחובות המוזנחים של שכונות שפירא, התקווה ונווה שאנן.

לפני עשר שנים היינו קוראים כלא מאמינים את הסיפורים מסמרי השיער של המהגרים האפריקאים, שחצו את מדבריות צפון אפריקה וסיכנו את חייהם בסירות דיג עלובות בשביל לחצות את הים התיכון ולהגיע בדרך לא דרך לאיי איטליה או יוון. כעת זה כאן ואלו הן פניה האמיתיות של הגלובליזציה שתל-אביב כל כך רוצה להתקבל אליה. בעולם אכזרי של ניצול וחוסר שוויון קיצוני, האוכלוסייה המנוצלת לבסוף תנהר בהמוניה אל עבר מוקדי העושר של העולם המנצל ותדרוש להנות מהם בעצמה. כך קרה בברצלונה ופאריס, נאפולי ואתונה, וכך קורה כעת גם בתל-אביב. הגלובליזציה קמה על מקימיה וגם סוחרי הנשק והמחצבים הישראלים שחגגו באפריקה בעשורים האחרונים ותרמו רבות למצבה יגלו זאת בקרוב.

לצד ההשלכות הגלובליות, הרצון “למתג” ו”ולמצב” את תל-אביב כעיר עולם בתוך עשור מהווה גם הכרזת מלחמה על המאפיינים השורשיים והפשוטים של העיר לטובת פרוגרמה קוסמופוליטית מזויפת. בתהליך השיווקי הזה מקופלת הלבנה או מחיקה של הזהות המקומית, וניתוק העיר בו זמנית משני מרחבים תרבותיים-גיאוגרפיים בהם היא מתקיימת ופועלת – המרחב האזורי המזרח-התיכוני והמרחב הישראלי הפריפריאלי.

אני לא יודע אם אני אדם או כספומט
כי שכר הדירה, אחי, נהיה סופר יקר
תתחתן איתי וקרא אנגלס במיטתי

“הפיתרון הרומנטי”, משרווע ליילה, 2011

כדי להמחיש את הפספוס שבתהליך ה”גלובליזציה” של תל-אביב ואת הפוטנציאל הקיים בחיבור בין תל-אביב לערים התאומות האמיתיות שלה, למשל ביירות, איסטנבול וקהיר, לא צריך ניתוחים תרבותיים/פוליטיים או הסברים ארכניים. מספיק להיכנס ליוטיוב ולחפש שם את השיר General Suleiman של Zeid and the Wings הלבנוניים או את שירי הרכב לבנוני אחר, Mashrou’ Leila, או את Crossing the Bridge – סרטו הדוקומנטרי המופתי של הבמאי הטורקי-גרמני פאטי אקין, המתאר את סצינת המוזיקה הרב-תרבותית והתוססת של איסטנבול.

מתחת לפני השטח והרחק מהצהרות אנשי השיווק והפוליטיקאים, תל-אביב, איסטנבול וביירות הן כמו שלישיה שהופרדה בלידתה. במשך שנים ניסו בעלי הכוח כאן (ושם) להפריד ולקטב בינינו לבין שכנינו. חינכו אותנו שהם האויב, האחר, סכנה איסלאמיסטית שמאיימת להחריבנו. הציגו את האביב הערבי כאיום מסוכן ולא כמקור להשראה והתקרבות. אך האמת היא שהם דומים מאוד לנו, מתעסקים באותם הדברים כמונו וגם חולמים את אותם החלומות. כעת, במקום להתקרב לביירות או לאיסטנבול (שלא לדבר על עמאן וקהיר), הם רוצים להפוך את תל-אביב לטוקיו או פריז, מדמיינים את אבן גבירול שעל הסיין או התמזה ומנסים להלבין כל סממן לבנטיני ורב-תרבותי קיים. אך לתל-אביב דווקא יש את כל הנתונים כדי להפוך למרכז תרבותי ופוליטי אזורי במרחב הים-תיכוני והערבי שבו היא באמת שוכנת, ולא בזה המדומיין במצגות הנוצצות של מנהלת “עיר עולם”. עיר דו-לשונית ותלת-דתית, קלחת רב-תרבותית מלאה בצבעים טעמים וריחות שמאיימת להתפקע.

במקום להפנות עורף ולהתרחק מהעמים שאליהם אנחנו צריכים להתקרב, מנסים בתל-אביב להתנתק, להפליג למחוזות אחרים, למחוק את כל מה שיפה ואמיתי בה לטובת פרוגרמה זרה ונטולת טעם או ריח. לא ניתן להתכחש ולמחוק את השורשים והמאפיינים העמוקים של העיר – הערבים, היהודים, המזרחים, האשכנזים, הרוסים, האפריקאים. תל-אביב היא עיר שחורה המכילה אין סוף גוונים וצבעים ולא עיר לבנה בוהקת וקוסמופוליטית.

אך הפניית העורף למרחב הגיאוגרפי האזורי של ישראל היא כאין וכאפס לעומת האופן בו תוכנית “עיר עולם” מייצגת את המשך הניתוק, העיוורון ואפילו הבגידה של פרנסי תל-אביב בחברה ובעיקר בפריפריה הישראלית. לצערנו, המושג מדינת תל-אביב מעולם לא היה כה נכון והתהליך החדש רק יחמיר את המצב ויקצין את הפער בין “העיר הלבנה” לשאר חלקי ישראל,כשהכוונה היא כמובן לא רק לפריפריה הגיאוגרפית אלא גם לזו שבתוך תל-אביב. אותן שכונות דרומיות שהפכו למקלט לקורבנות הניצול העולמי לא אמורות להיות חלק מהתוכנית החדשה ולא יזכו מהשפע והשגשוג שהיא אמורה להביא.

הפעם האחרונה בה הצליחה תל-אביב להתחבר לסנטימנט הארצי ואף להוביל אותו הייתה מחאת האוהלים והדרישה לצדק חברתי. מאות אלפים הפגינו ביחד עם תושבי תל-אביב ברחבי ישראל ובמרכז העיר למען שינוי סדר העדיפות הכלכלי-לאומי. תכנית עיר עולם עושה צעד בכיוון ההפוך. מחאה חברתית לא טובה לעסקים, במיוחד לא לאלה הגלובליים. אנשי הפריפריה על תרבותם, עסקיהם, עשייתם הפוליטית והחברתית הם הדבר הרחוק ביותר מהכיוון בו מנסים להצעיד את תל-אביב. מיתוג העיר כעיר עולם מעיד על האופן בו היא מפנה עורף לתנועת הצדק החברתי ולשאר חלקי החברה הישראלית, וכמו בגלובליזציה העולמית כך גם בתוך ישראל – במהרה יבוא יום ותהליך הקיטוב ופתיחת הפערים יגלה לפרנסי תל-אביב את צדו האחר ויעלה להם ולעיר כולה ביוקר.

עידן רינג כותב באתר קפה גיברלטר http://cafe-gibraltar.com