קולנוע אלביתי

במשך 15 שנים יוצר האמן השוויצרי בריס דלספרג’ר את Body Double – פרויקט מונומנטלי הכולל כבר 28 סרטים שבהם משחזר האמן סצנות וקטעים שלמים מסרטי קולנוע ידועים. בעבר יצר מחדש סצינות מ”פסיכו”, “לבוש לרצח”, “שובו של הג’דיי”, “איידהו שלי” ועוד. הפרק ה-22 בסדרה, שמוצג כעת בגלריה חזי כהן, משחזר סצינות מסרטו של סטנלי קובריק “עיניים עצומות לרווחה”. בגרסתו המקורית כיכבו בסרט טום קרוז וניקול קידמן, שהיו באותו זמן גם זוג בחיים. בגרסת הכיסוי הוחלפו השניים בשחקן ז’אן לוק ורנה – ספק גבר, ספק אישה וספק דמות ביונית – טרנסוויסט שרירי, מקועקע ומאופר, בעל שיני פלטינה, מגוון פיאות ותלבושות, פירסינג ובסצינות מסויימות גם שדיים מלאכותיים שתפריהם נותרים גלויים – המשחק את כל התפקידים בסרט במקביל.

בריס דלספרג'ר - מתוך Body Double 22

“עיניים עצומות לרווחה” עוסק במיניות ומתחים של זוגות נשואים ובורגנים, אולם יותר מכך הוא ממוקד במיניות גברית ובהתערערותה ברגע שהנחות היסוד שלה מופרעות. זהו סרט בעל מימד תיאטרלי כוזב, בלתי מסופק באופן עקרוני, הבא לידי ביטוי במגוון דרכים, החל בנשפי מסיכות ומסיבות תדמית וכלה בדמות המלאכותית שמגלם קרוז, שגם יציאה למסע לילי של גילויים מיניים מותירה אותו באין-אונות. אפילו העיר ניו-יורק המוצגת בסרט היא יציר דמיון מפוברק – תפאורה שהוקמה באולפני צילום באנגליה.

הרימייק, כמו כל גרסת כיסוי, מאפשר לייצר הזרה של טקסט מוכר באופן שמחלץ ממנו משמעויות חדשות. כשדלספרג’ר משחזר באמצעות טרנסוויסט את סצינת הריקוד של ג’ון טרבולטה לצלילי השיר “More Than a Woman” בסרט “שיגעון המוזיקה” (עבודה שהוקרנה בספטמבר בביאנלה בהרצליה), הוא שותל בסצנה מוכרת שהתקבעה בזיכרון מסרים חדשים הקוראים תיגר על תפיסות מגדריות בכלל ועל סוג הגבריות שמגלמת דמותו של טרבולטה בפרט. “Body Double 22” שונה ממנו, משום שהוא מעמיד במרכזו את החיבור שיוצר קובריק בין הקשריהן המיניים והזוגיים של תכונות כפיתוי והיסחפות, אמון, תדמית, אשליה והתפכחות, להיותן תכונות המאפיינות גם את המדיום הקולנועי עצמו. כך, מעבר להיבטים המגדריים הברורים, בשחזור “עיניים עצומות לרווחה” נדמה שהאמן מבקש להחצין את רבדיו הפנימיים של הסרט, לחדור ללא-מודע הקולנועי והאנושי גם יחד ולהציגם כפנטזיית אימה פסיכולוגית.

בריס דלספרג'ר - מתוך Body Double 22

גרסתו של דלספרג’ר ל”עיניים עצומות לרווחה” משילה מן הסרט המקורי את שלל המסיכות והתחפושות (הגשמיות והמטאפוריות) שמופיעות בו, אך עושה זאת דווקא בהקצנה, באמצעות סדרת תחפושות של גבר המשחק תפקיד של אשה שבתורה משוחחת עם גבר שאינו אלא היא עצמה בלבוש שונה, כאשר ברקע מופיעות דמויות נוספות שכולן ללא יוצא מן הכלל הן כפילות של אותו השחקן. התוצאה מפתה ומבעיתה גם יחד. היא נראית כסיוט של אדם המוצא עצמו במצבים חברתיים שונים שבכל אחד מהם הוא למעשה מביט בבבואתו שלו ומשוחח עם הזולת שאינו אלא הוא עצמו – רק קצת אחר. מבחינה זו ניתן לומר שדלספרג’ר לקח סרט של סטנלי קובריק, וצילם אותו מחדש כסרט של דיוויד לינץ’.

אולם בפעולת ההזרה באמצעות חזרה יש גם יסוד דיאלקטי הקשור באופן שבו הפקה חוזרת מייצרת ניכוס ובעלות מחודשת. ב-“Body Double 22” הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בזכות דמותו המרשימה של ורנה והפער בינה לבין דמותו של קרוז. בהשוואה בין ורנה, שאין כמעט חלק בגופו שלא טופל באמצעים מלאכותיים כלשהם, זמניים או קבועים, לאלו של קרוז היפיוף ההוליוודי – רופא מצליח, צעיר וחתיך “טבעי” הנשוי לאישה יפיפיה, אבל גם בוק חסר תקנה – דמותו של הראשון מצטיירת כאנושית, אותנטית ומלאת ליבידו בכל מגדר שתאמץ.

Body Double 22 – בריס דלספרג’ר
גלריה חזי כהן, עד 9.6

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”