רווח נקי

11 תגובות על רווח נקי

“היא מפקיעה את הקלילות האמנותית ממחוזות הלייף סטייל המעושרים” לטובת מחוזות הלייף סטייל של הלוזרים. כמה אפשר להשתכשך במי האפסיים האלה של החולשה והכישלון? איך בכלל אפשר לחשוב שהסנטימנטים הבנאליים, מחממי הלב והמצטנעים האלו יכולים לתת קונטרה לשוק האמנות, או לאיזשהו דבר בעולם הזה???

איך הסקת מהביקורת שמדובר על עבודות חלשות של לוזרים? אני חושב שיש בתערוכה עבודות מצויינות ותוהה איזו יצירה לדעתך כן תוכל “לתת קונטרה לשוק האמנות, או לאיזשהו דבר בעולם הזה”.
אני לא מכיר שום יצירה בודדת שיכולה לתת קונטרה לעולם (גם הפגנה של חצי מליון אזרחים וישיבה של חודש וחצי באוהלים לא עשתה זאת, לפחות לא בטווח הקצר), ולא מצפה מאמנים לתפקד כמו גנרלים, נערי אוצר או עובדים סוציאליים. הם יכולים להציע אלטרנטיבות, להשתמש במרחב האמנותי כמעבדת ניסוי ולקחת חלק כאמנים וכאזרחים במגמות כלליות יותר – מאירועי הקיץ בארץ עבור דרך אוקיופיי וולסטריט וכלה בשוק האמנות – ולהתייחס אליהן מנקודת מבטם. גם הרוכל הטוניסאי שהצית את עצמו לא באמת “נתן קונטרה לעולם” אלא שימש כגפרור במדורה גדולה שכבר נוצרה ורק חיכתה לו.

מי שהכניס את שאלת הקונטרה היית אתה כשתיארת את התערוכה הזו על רקע הכנס “ביצועים פיננסיים של שוק האמנות בשנת 2011”.
לא הסקתי שמדובר בעבודות חלשות של לוזרים מתוך הביקורת שלך, אלא מהעבודות עצמן ומהרקורד של האמנים שעשו אותן. בכל העבודות אנחנו נשארים עם אמנות שלא מסוגלת להרחיק לכת מעבר לאסתטיקה מעמדית בכיינית.
מה יותר לוזרי מלקחת 1200 שח ולהוציא אותם על פסל ממטבעות שקלים, ששוויו כסחורה זהה לשווי אמצעיו (וואו! הסימטריה!) ושמורכב באופן מטופש וחסר דמיון. מה זה אם לא חגיגה קטנונית של אפסות (מכמירת לב?).
מפול מקארתי ודמיאן הרסט אפשר לקבל כלכלה של בזבוז כי יש להם יותר כסף ממה שאפשר לדמיין (ראוי לבזבז רק ממה שאין לו גבול), אבל משי לי עוזיאל שמתפרנס מצילום חתונות, הבזבוז הזה הוא כשלון אישי, לא כישלון של השיטה.

איזה מין הקשר דחוק, ובחייאת אני בעד המאבק אבל די עם הבכיינות הסופרת. זה לא עשירים נגד עניים או אספנים נגד אמנים

אני לא חושב שהעבודה של שי לי עוזיאל ממציאה את הגלגל. היא גם לא ממש מנסה לעשות זאת. לכל היותר היא מבקשת שלא להכניס גלגל לתחפושת של פירמידה, ומה שאת מכנה לוזריות והשתכשכות במי אפסיים הוא בעיני ניסיון להנכיח את חוקי המשחק המצופים מהאמן מבלי לשחק את התפקיד שנשמר עבורו.
זה מטופש וחסר דמיון? נו, אפשר לחשוב שגולגולת שצופתה ביהלומים (הו! ניהיליזם מורבידי מודע לעצמו!) מעידה על דמיון מתפרץ ושאר רוח. כך או כך, אני רוצה להאמין שיש עוד דרכים ליצור אלטרנטיבה לשוק האמנות חוץ מלהיות ממש ממש עשיר, ולצחוק על זה.

איפה קראת שאני חושבת שדמיאן הרסט הוא אלטרנטיבה? הזכרתי אותו כדי להצביע על ההבדל בין בזבוז כביטוי של כשלון מסחרי, לבין בזבוז כביטוי של הצלחה מסחרית.
איך בדיוק עבודת השקלים מנכיחה את חוקי המשחק? יש לי תחושה שהם טיפה יותר מורכבים מההצעה הפרימיטיבית הזו. ונניח שהיא מתחילה לגרד התחלה של הנכחה כזו, מה מעניין בזה? “להנכיח את חוקי המשחק המצופים מהאמן מבלי לשחק את התפקיד שנשמר עבורו” – נשמע לי כמו משהו שנלקח מיומנו של מתבגר. מאינפנטיל בגיל ההתבגרות אפשר באמת לצפות שיעסוק במה שמצפים ממנו, אבל מאמן בוגר אפשר רק לצפות שיעסוק במה שהוא מצפה מעצמו.
התפקיד היחיד שראוי שאמן ישחק הוא את תפקיד האמן המעניין ביותר. וזה גם התפקיד היחיד שראוי שמבקרים ישחקו.

עולמה של עדי הוא עולם של מנצחים או מפסידים. צריך “לתת קונטרה”, לא במובן של מחאה והתנגדות אלא במובן של לחסל את האחר. להתנצח, לנצח.
ראוי לבזבז רק מה שאין לו גבול, אומרת עדי. נראה כי אין גבול להתנשאות.
ואולי כדאי לצפות בתערוכה, לקרוא את הטקסט ולהגיב לטיעונים עצמם. נראה שהחמצת את הפואנטה לגמרי. לא יזיק גם לפרסם תגובות בשם מלא, גם הומור עצמי לא יזיק ואז לקחת אחריות ולכבד את האחרים.

עולמו של חן הוא עולם של כבוד לאחר.
נראה כי אין גבול לשממת הכבוד בעולמו של שפירא, שבגופו האיבר החושב הוא המצפון.

כל אחד ואחד מהאמנים שהציגו היו שמחים למכור את העבודות שלהם למרבה במחיר. במרחק הזמן גם אין ספק שחלקם ימכרו ויתפרנסו יפה מאמנותם. כולנו הרי נסכים שאין ראוי מאדם המתפרנס ממה שהוא עושה הכי טוב.
לכולנו גם ברור שהתערוכה הזאת, ואמנות בכלל, לא יכולים ולא רוצים לצאת מ”הסדר הקפיטליסטי”. (הבאנרים המנצנצים פה באתר על שנת האמנות יעידו על כך היטב).
כך שכל הביקורת הזאת מנותקת לחלוטין מהמציאות, מתקיימת באיזו אטמוספירה אוטופית שבינה לבין העבודות או האמנים שהיא מסקרת לא נשאר כמעט דבר.

דמיאן הירסט מציב מראה מול העולם והשוק. מול המראה הזאת כולנו חיים, גם אם עוצמים עיניים…

עידו ו-devi,
בניגוד למשתמע מהקריאה האוטומטית שלכם אין פה כל התייחסות למלחמת אספנים ואמנים או התנגדות למכירת אמנות ופרנסת אמנים. הטקסט מצביע על מגמה שבאה לידי ביטוי גם בכנס וגם בתערוכה, וקשורה בהפיכת השוק למערכת כלכלית אוטונומית המשרתת בראש ובראשונה את עצמה. זה נכון באמנות כפי שזה נכון בתחומים אחרים, וכך אפשר לנהל שוק אמנות משגשג על סמך השקעות ספקולטיביות ויצירת בועה פיננסית, בלי יוצרים ובמובן מסוים גם בלי יצירות, ולשמור על אחוז אבטלה נמוך ומשק יציב וצומח שמתקבל למדינות ה-OECD בלי שלאנשים יהיה כסף לשלם על חינוך, בריאות ושכר-דירה.

אהה… עכשיו הכל מובן וברור