התקיימות מתמדת הפוגשת את האדם

החוקר והמסאי ג’ון ברג’ר, שספרו “על ההתבוננות” יצא בתרגום עברי, כותב על אמנים ידועים, אמני שוליים ותופעות תרבות שונות. הוא מתנגד לאִרכובן של יצירות אמנות ומבקש להעניק להן תוקף בכל פעם מחדש

ברשימה שפירסם ג’ון ברג’ר לאחר מותו של אלברטו ג’קומטי בשנת 1966, כותב חוקר האמנות והמסאי הבריטי כי בעוד 20 שנה יהפכו דמויותיו המפוסלות והמצוירות של ג’קומטי, הנראות כמתות-מהלכות, “לעדות מן העבר במקום להמשיך להתקיים כהתכוננות אל משהו עתידי”. מאמרו של ברג’ר מופיע בספרו “על ההתבוננות”, שיצא עתה לאור בעברית בהוצאת פיתום. זיהוי הפער שבין תודעת מוות הנוכחת בעבודות לבין הפיכתן לפריט היסטורי משקף משהו מתפיסת התרבות הכללית של ברג’ר, המתנגד ל”אִרכובן” של יצירות ומעוניין להעניק להן תוקף בכל פעם מחדש.

נקודת המבט של ברג’ר, הנפרשת בקובץ המסות המיוחד, משלבת בין מרקסיזם לפנומנולוגיה. הוא רגיש לסימני מעמד ולעוולות שהם מייצגים וסבור, בעקבות מרקס, שהמערכת הקפיטליסטית תביא לקריסתה במו ידיה באופן ההרסני ביותר, ובה בעת מזהה ביצירות שאליהן בחר להתייחס רגע של גילוי או חשיפה השואב השראה ברורה מכתיבתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. אולם בניגוד לחלק גדול מהכתיבה הסוציולוגית והפילוסופית על אמנות, שלא פעם נדמה שיכלה להתקיים גם ללא היצירות עצמן, כל אבחנה וטענה של ברג’ר מבוססות על התבוננות ובחינה רגישה של פרטים המופיעים ביצירות שהוא מנתח, החל מבחירת הנושאים והדימויים, דרך הקומפוזיציה ויחסה לקומפוזיציות אחרות שנוצרו בתקופה, וכלה באופן תיאור האור, משיחות המכחול והנחת הצבע, וכמובן הרקע ההיסטורי.

כך, למשל, בהשוואה בין ציורי האיכרים של שני ציירים בני המאה ה-19 – הצרפתי ז’אן פרנסואה מייה והטורקי סקר אהמט – מסביר ברג’ר כי הקושי של מייה לייצג את הוויית האיכרוּת נבע מהעובדה ש”ירש שפה של ציור-נוף שדיברה את האופן שבו טייל מזדמן רואה את הנוף. הטייל/צופה מביט אל האופק, ואילו לאיכר המשתופף אל הקרקע האופק הוא בלתי נראה או שנתפס ככיפת השמים כולה, המקיפה אותו ומביאה עימה גשם-שמש-רוח. השפה של ציורי הנוף האירופיים חסרה את היכולת לתת ביטוי לחוויה המרחבית הזאת של האיכר”.

מול מגבלותיו של מייה בתיאור האיכרים הנדחקים לטובת קו האופק ה”תיירותי” מציב ברג’ר את “חוויית היער של חוטב העצים” בציורו של אהמט, המתוארת כ”התקיימות מתמדת הפוגשת את האדם”. ככלל, ברג’ר מזהה את הנתק בין האדם המודרני לטבע כאחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה האנושית. במסה “למה להתבונן בבעלי החיים?” הוא מתאר את גן החיות כמקום ש”בא לאוויר העולם עם ראשית היעלמותן של החיות מחיי היומיום. גן החיות – המקום שאליו הולכים לפגוש חיות, להתבונן בהן, לראות אותן – הוא למעשה מונומנט לאי-היכולת לקיים מפגשים שכאלה”. סופו של התהליך, גורס ברג’ר, הוא הפיכת החיות ובני-האדם גם יחד ל”יחידות מבודדות של יצרנות וצריכה”. את תיאורו של מפעל בשר יעיל עד כדי כך שרגלי הבהמות שמגודלות בו לעולם אינן נוגעות בקרקע הוא מסכם במשפט “ואכן, היחס לבעלי חיים הטרים במידה רבה את היחס לבני-האדם”.

"חוסר יכולת לתת ביטוי לחוויה המרחבית של האיכר". ז'אן פרנסואה מייה, "המלקטות", 1857

“חוסר יכולת לתת ביטוי לחוויה המרחבית של האיכר”. ז’אן פרנסואה מייה, “המלקטות”, 1857

ברג’ר כותב על אמנים ידועים, אמני שוליים, אמנים שנדחקו מן הבמה על-ידי הביקורות ותוארו כפופולריים ומסחריים מדי (עמדה שהוא מפרש לא פעם כאליטיזם המעוניין בעיקר בשימור מעמדו), וכן על תופעות תרבות כתצלומי סבל בעיתונות, חקלאות, עיצוב חליפות וכאמור – גני חיות. במקרים רבים הוא מציע פרשנות חדשה וחותר לדמוקרטיזציה של האמנות, האמנים והצופים גם יחד. יחד עם זאת, כפי שצוין גם בהערות לספר, ספק אם ה”פלורליזם” של השוק החופשי של ימינו, פלורליזם סמי-טוטליטארי שבו, אם להשתמש במלותיהם של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, “יש דבר-מה ברפרטואר עבור כל אחד, כדי שאיש לא יוכל להתחמק”, הוא הכיוון האמנותי שאליו שאף ברג’ר כשניסח את הדברים בשנות ה-70 של המאה שעברה. רמז לכך, כמו גם דוגמה לעמדה המפתיעה לפרקים של ברג’ר, ניתן למצוא במאמר המבקש להפסיק להשוות את יצירתו של פרנסיס בייקון לציירים כמו גויה ומפנה מבט דווקא לדמיון העקרוני שהוא מוצא בין ציוריו של בייקון לסרטי וולט דיסני. “הנחת היסוד אצל בייקון ודיסני היא עובדת ההתנהגות המנוכרת בחברה כיום; ושניהם, כל אחד בדרכו, מנסים לשכנע את הצופה לקבל את המצב הזה”, הוא כותב.

“על ההתבוננות” מצטרף לסדרת כותרים קודמים שיצאו בהוצאת פיתום, ובהם ספרה הקלאסי של האמנית והתיאורטיקנית מרתה רוסלר “בתוך ומחוץ לתמונה”, אוסף מאמרים של בוריס גרויס, ספר של קתרין לאפטון על עבודתו של הקולנוען האוונגרדי כריס מרקר, ספר נוסף של ברג’ר בשם “אחוז בכל היקר – אגרות על הישרדות ומרי” ועוד. פיתום היא מפעל של אשה אחת בשם אסתר דותן, הבוחרת, מתרגמת ועורכת את הפרסומים, מוסיפה להם הערות ואחרית דבר ומוציאה לאור בקצב של ספר או שניים בשנה. בעידן שבו גבולות הדיון כלואים במרווח שבין חלונות הראווה של סניפי רשתות הספרים למדף ספרי הבישול, ההתעקשות הלא-כלכלית בעליל לפרסם ספרי תיאוריה רדיקלית של אמנות ותרבות, ועוד בעברית, היא, כשלעצמה, אם לשאול את כותרת ספרו הקודם של ברג’ר, מעשה של הישרדות ומרי.

“על ההתבוננות”, ג’ון ברג’ר
תירגמה והוסיפה הערות ואחרית דבר: אסתר דותן
הוצאת פיתום, 221 עמודים

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”

2 תגובות על התקיימות מתמדת הפוגשת את האדם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?