ציור כפתח דבר

את הציור של דיתי אלמוג ניתן לחוות כתרגיל ציורי-פילוסופי או ככוריאוגרפיה מעוצבת וריקה. התערוכה שמציגה אלמוג בגלריה עינגא צועדת על קו תפר חמקמק בין שתי האפשרויות. במבט ראשון קל לשייך את העבודות למהלך היפר-מודרניסטי נפוץ שבמסגרתו מעשיות אדריכלית צנועה אך מיושנת מתורגמת לצניעות עיצובית מעושה אך מעודכנת. הדבר בא לידי ביטוי בציורים סכמטיים ומינימליסטיים המשלבים בין צמצום מונדריאני לתעתוע מגריטי, בעלי שיק עיצובי ומראה מוקפד ו”נכון” של בניין שהטיח הלבן המצפה אותו הופך מסימן לפשטות לסמל של עושר. הדבר מתחבר גם למודולריות שמופיעה בעבודתה של אלמוג לראשונה, ומאפשרת לרוכשי העבודות להרכיב את הציורים מחדש באמצעות חיבור של אלמנטים מציורים שונים. יחד עם זאת בציורים הללו, או לפחות בהתכוונות הבסיסית שלהם, יש גם יותר מכך.

דיתי אלמוג, "אחה"צ בספטמבר (ימין), עם ים ושמים", 2011

עם השנים הולכים ציוריה של אלמוג ומצטמצמים. זה עשוי להיראות כווריאציות החוזרות על עצמן בשינויים קלים, אולם למעשה מדובר בתהליך של ניקוי והשלת עודפים לטובת התמקדות בשאלות העקרוניות והיסודיות העומדות בבסיס העבודות. כך החללים האדריכליים המוצלחים פחות שהופיעו בציורים שהוצגו לפני שש שנים במוזיאון ת”א, מפנים את מקומם לטובת מערך צורני כמעט מופשט, או למעשה מופשט ולא-מופשט בעת ובעונה אחת, המאפיין את הציורים בתערוכה הנוכחית. התוצאה עשויה לעילא בעידון, קשב, מיומנות טכנית ותחושת חלל אלגנטית שהופכת את התערוכה ממקבץ ציורים מפוזר למערך אדריכלי שלם.

התערוכה כוללת קבוצת ציורי אקריליק שצוירו על לוחות עץ בלזה. בכולם מופיע ים וקו אופק, ובכולם הים מתואר מבעד למלבן שבתחילה נראה כחלון ומתגלה כציור. לעיתים הים שבציור מתכתב עם ים נוסף, “אמיתי”, המופיע לצדו, ותמיד הוא תחום ע”י מה שנראה כמו קירות או משטח חלק אך מתגלה, ואולי לא, כנוף בפני עצמו – שמיים חלקים בשעות שונות של היום ובתאורה שונה. התוצאה היא סדרת תעתועים עדינה – נוף שמתגלה כציור התלוי על קיר שמתגלה כנוף הנחתך ע”י ספק ציור נוף וספק צורה ריקה. לעיתים אחד הציורים מופיע כפרט בציור אחר. ההכפלות הללו מתכתבות עם חלל הגלריה החצוי לשניים, שכמו עוצב במיוחד לתערוכה כזו.

דיתי אלמוג, "אחה"צ עם ים ושמים", 2011

ההתבוננות, כתב הפילוסוף מרטין היידגר במאמרו “העידן של תמונת העולם”, מעבירה את האדם “אל אותו סדק שבו הוא שייך ליישות ועם זאת נותר זר בתוך היש”. דיתי אלמוג עוסקת ביחסי ראייה והוויה ובמידת יכולתו של הציור להפעיל את השתיים, ופעירת הסדק בהקשר של עבודתה נוגעת לשמיטת הקרקע מתחת לרגלי הייצוג הברור ולחשיפה המציגה את “הקיום המשונה של ציור כפתח דבר”, כפי שתיאר זאת עירד קמחי במאמר על יצירתה של אלמוג (“סטודיו” 166, אוגוסט-ספטמבר 2006). האמנית אינה מציגה ציור של ים, נוף, חלון או צורה גיאומטרית, מרחב אוטונומי או כזה שמוגדר ע”י סביבתו, חלל אשלייתי או פני שטח בלבד, אלא ציור שעוסק בטשטוש היכולת להבחין בין ייצוגיהם של הדברים לבין עצמם, בפירוק והבנייה החוזרים ונשנים שלהם ובחוויית ההתבוננות המבוססת על בלבול, הסטה, אי-ידיעה וחשיפה חדשה שמותירה את המתבונן “שייך ליישות ועם זאת זר בתוך היש”. הבעיה בתערוכה נובעת מן העובדה שהמתווה הפילוסופי שהיא מציגה נותר ברמה סמלית מאד, כמשחק תעתועים החוזר על עצמו ומשתמש שוב ושוב באותו טריק על מנת לסמן את אותה פואנטה. אלמוג מציגה ציור פרדיגמטי, כמעט טהור, יפיפה ומרהיב ממש במינימליזם הרווי שלו, אך גם כזה שנראה כהדגמה אחד לאחד של בעיה פילוסופית ומתקשה לייצר דיון החורג מן המובן מאליו.

דיתי אלמוג – גלריה עינגא

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”