מלחמת חפירות

על הבמה – האם, הבת ורוח הקודש. מסך אַיִן. בתפקיד האם: נעמי יואלי. בתפקיד הבת: גליה יואלי. בתפקיד רוח הקודש: אשת המלחמה הישראלית. הנשיות החורטת את מילות המלחמה הישראלית. חוזרת אותן. מנגנת אותן. צורמת אותן. החלילנית שבראש המחנה; האם המקוננת במאסף. או במילים אחרות – בתפקיד רוח הקודש: העברית. השפה והאישה. הציפי לבניוּת. הדליה איציקיוּת. הלימור לבנתיוּת. אֵם החייל. אשת נהג האגד. מפענחת התצ”א. האישה וההגדה.

האם מספרת. מספרת את הסיפור המשפחתי – את הסיפור של האם הגדולה, האם הציונית, האם של בנותיה. האם ממחיזה – את האישה, את אמה, את בתה של אמה. הבת מתבוננת. הבת מפשפשת בארכיונים – הארכיונים של האם; הארכיונים של האומה. הבת מובילה את הסיפור קדימה, מתרוצצת ממחשב למחשב, מתחזקת את הבמה. הבת מתלוננת על להג האם. “כמה פעמים כבר שמעתי את הסיפור הזה”. “כן, כן, החצאית”. האם בודקת קשב בפלוגה הנשית: “נו, אז באיזה צבע היתה החצאית?”. “כתומה”, רוטנת הבת. “כן, כתומה”, נכזבת האם, מלאת פליאה על הד מילותיה שלה. עוצרת. חוככת. “לא, בעצם בצבע אפרסק”.

צילום: הדס עפרת

השפה מחוּללת. היא חולין. היא חפורה. ובתחתיתה – אם נחפור היטב, בנות, הרי שימצא דבר-מה. אבל לא נמצא. מאחורי להג המלחמה של העברית פעור ריק. איברים נשיים פשוטים לכל עבר בסיומו של קרב מתיש, אך החפירות לא מעלות דבר. רק חול וחול. ועל הבמה, הבת מרטשת שקיות שקופות של זיפזיף, בזעם. זה יוני 1967. יומיים לאחר שוך הקרבות. האם נוסעת בטיול משפחתי רווי משתתפים מכפר גלעדי, מצומת הארי השואג שבצפון, אל חופי עזה הקסומה. המשוחררת. הכבושה. הקהל לא יכול שלא לכבוש צחוק. את עצמו הוא רואה שם מחולל נלעג על הבמה. אוטובוס צעצוע מואר מוביל לאורכה ולרוחבה של הארץ את המשתתפים הרבים המשוטטים בגופה של האם. האם ממחיזה בוירטואוזיות – את האישה, את אמה, את אם אמה, את בעלה, את החבר של בעלה, את האישה של החבר של בעלה. הבת מתבוננת. בטרוניה נצחית. נוברת בשירים, בסיפורים של האם, מעלה את הטקסים באוב הגוגל. הופכת במילים-תמונות האלו שהן ההגדה שלה. המילים שלא נותנות לה לדבר. “כן, את מספרת את אמא שלך ללא די”, היא מטיחה באם, “אבל אותי, אותי את לא יודעת לספר. ככה זה הורים, הדבר האחרון שהם יודעים לספר אלו ילדיהם שלהם”.

יש משהו מביך ביחסי האם-בת האלו שנפרשים על הבמה, מפריעים את שלוותן של הצופות, שבאו בכלל לראות טרגדיה על פלסטיני אחד, ד”ר עזאלדין אבו אלעיש, שאיבד שלוש מבנותיו ואת אחייניתו במלחמה איומה שעדיין דשים במקומותינו במידת המחרידות שלה (מחריד מאד, מחריד בינוני, או סתם נורא ואיום, כי ככה זה במלחמה. מלחמה כידוע, ובפרט בתיאטרון, זה נורא ואיום). מה הן באות לעשות שם, הנשים הישראליות האלו, האשכנזיות האלו, עם הסיפור הביתי, הבנאלי הזה שלהן? והתלונות האלו, של הבת, הן הצגה, או שהן באמת? הדברים האלו, שהיא כותבת בפייסבוק על אמא שלה, זה הצגה או שזה באמת?

צילום: אורי רובינשטיין

על הבמה – האם, הבת ורוח הקודש. האם מספרת. הבת סתורה – ספק שתוּקה, ספק קשובה. לכאורה. רק לכאורה. כי האישה הישראלית הגדולה הזו, האם, היא זו שמסופרת. כי מה שקורה “באמת”, זה שהבת מספרת את סיפור הדיאדה הלשונית דרך קרביה של האם. האם היא פיתום מזמר, שמשורר את סיפורה של הבת. וסיפורה של הבת, שהיא גם אם בעצמה, הוא סיפורה של העברית החלולה שעוברת בירושה, בלי להותיר כל נכס. “אז זה מה שאת מספרת, ככה תעשי את הקשר, בין אז לעכשיו, בין 1967 ל-2009”, חותמת הבת את הסיפור העזתי המצמרר של האם. והלעג הזה בנימתה של הבת, על הקושי של האם המספרת לקשור את הקשר, לרצוף את הרצף – לעג שיכול היה להיות ארסי בכל הקשר אחר – הופך כאן מפלסתר מגומגם להיגד מזדעק, היגד של דור של בנות שלא נותרה להן לשון לדבר בה. כי לשונה של האם, הטשרניחובסקי שלה, שפתה של “הארץ הגדולה הזו” הנפרשת מתל-חי ועד חורבות עזה של בתר-עופרת-יצוקה, היא מורשת מרוקנת, שכל מה שנותר לומר בה הוא סירוב לדבר בה. דרך האם, הבת מדברת את ההעדר הלשוני (שהתחדיש הידוע לשמצה “כּוּׁׁסית” מתקשה לכסות על ערוותו המבצבצת); דרך הבת, האם מגידה את כישלון דור ההורים להוריש משמעות שראוי להתנחל בה.

בסיום, מדברת הבת בפעם הראשונה והאחרונה. לא מין דיבור מטא-בימתי, לא מין טרוניה נחרשת, אלא דיבור של ממש. היא מספרת את סיפורה של תמונה אחת חסרה – תמונתן של הבנות איה, מיאר וביסאן, שוחקות ומשחקות על חוף הים, רושמות את שמותיהן בחול, שבועות ספורים לפני שהרגה אותן האש הישראלית. גלים על מסך לוחכים את החוף הזה, או חוף אחר, שהאותיות נמחקו ממנו. את התמונה הזו, מספרת הבת, היא לא הצליחה למצוא.

“נפיץ – תיירות מלחמה” זה שוב, כפי שנהוג במקומותינו, לא סיפור לא על פלסטין ולא על פלסטיניות, אלא הגדה מחרידה על עברית, על אמא שלה ועל הבת של האמא שלה. זה טקסט מבריק שסובל מלא מעט הפרעות קצב, שכולן מתרקמות איכשהו לספר את הסיפור הזה, על מלל המלחמה הפוצע את לשונה של האישה הישראלית והורג את אחותה הפלסטינית. על הבמה – הבת, האם ורוח הקודש, שאינה אלא רוח רפאים. מסך אַיִן. לכן הוא אינו עולה, ולמרבה הצער גם אינו יורד על הסיפור הזה בדברי ימי לשוננו.

“נפיץ – תיירות מלחמה”. תיאטרון תמונע. עבודתן של נעמי יואלי וגליה יואלי. עיצוב: הדס עפרת. תאורה: אורי רובינשטיין. מוסיקה: יוסי מר-חיים. סאונד ארט וייעוץ וידאו: אילת לרמן. עיצוב סאונד: דודו שביט. תלבושות: וליה פירטינוף. הפקה, שירה: רויטל מלכה.

צילום: אורי רובינשטיין