קדושה, קדשה, קדישא

נשים בחטא ובטומאה

בראשית הייתה הקדושה, האם, האישה, המוזה והיצירה. לימים הפכה היא להיות לקדשה, משרתת מין, שפחה, כלי לקיבול ודחייה, ובאחרית הימים הפכה להיות לקדישא כשהיא רחוצה מכף רגל ועד ראש עטופה תכריכים.

התערוכה קדושה-קדשה-קדישא : נשים בחטא ובטומאה מציגה קבוצת נשים העוסקות ביצירה ובחטאיה השונים – חטא היצירה והחטא היותה אישה. קבוצת הנשים העוסקות ביצירה ממניעים שונים, אך כולן מגיעות ממקום של סטייה, הפקרות וחטאים, ושוב ממניעים שונים ובתצורות שונות. זוהי תערוכת המשך לשתי תערוכות קודמות שאצרתי המתעסקות בקבוצות שוליים ובפרזנטציה של הגוף. MY CAMP  – מן המחנה אל טעם החיים שעסקה במחנות אנושיים והייצוגיות הויזואליות שלהם ו “בגוף ההוכחות” שעסקה בייצוגיות של הגוף באמנות עכשווית בנקודת מבט השואבת השראה מתרבות הפופ-ארט ומן הכרוניקות של תולדות האמנות הקלאסית. בתערוכה הנוכחית יש זיהוי של מקורות ספרותיים מבית המדרש והפנמה של איסורים שונים המשמשים חומר גלם ליצירה.

הקדושה היא ישות דואלית. היא גם קדושה כלומר בתולה, זכה, זאת שהנס חל עליה, והצורה השנייה לקדושה היא זאת המקודשת לבעלה והופכת לקניין רוחני ופיזי, לרוב אין לה את אותו המזל כמו הראשונה. הקדושה היא הבתולה הנצחית, גלגולה הוא בדמות: הפריון, היופי וניצחון. היא מיוצגת בתערוכה על ידי שבע אמניות, מרביתן מדור הביניים של האמנות הישראלית – בעיקר מן השוליים שלו.

הקדושה בתערוכה היא האמנית עצמה, זאת שחותרת תחת הדיבר, “לא תעשה לך פסל”, ומשלבת בזה את האיסור קול באישה ערווה. האיסור ליצור בדת היהודית הוא אחד משורשי הדיון  באמנות ישראלית. המדינה הצעירה נקרעה בין החילוניות המערבית-אירופאית שממנה באה ההגמוניה האמנותית לבין האיסור הדתי ליצור מזה אלפי שנים. אני מבקש להזכיר כאן את שרה בריטברג-סמל מתוך טקסט התערוכה “כי קרוב אליך הדבר מאד-דלות החומר כאיכות באמנות ישראלית” שדנה באסתטיקה החילונית התל אביבית שהיא גם התשתית לחלק גדול מן האמניות. באסתטיקה זו, כפי שמזהה אותה בריטברג-סמל, מופיעות צורות פורמליסטיות מופשטות המסמלות בית, מקום, ישות אמורפית העשויה אסמבלאז’ים של חומרים וקונטקסטים. האסתטיקה בתערוכה הנוכחית, עשויה גם היא חיבורים מפתיעים של חומרים ודימויים. מרבית האמניות עוסקות בחיבור בין צילום, גבס, לאטקס, פוליאסטר ושאר חומרים תעשייתיים. יחד עם זאת הן מחברות גם אובייקט מן המוכן ורדי מד מטופל.

עבודותיה של מירית כהן-כספי  הן תוצאה של  תהליך מתמשך  של עיבוד חומרים שונים כגון בדים, שיער, גומי תעשייתי וצילום מטופל. באחת העבודות, מסודרים בשורות על הקיר מעין שדיים בולטים, קטועים כמו שדיה של הקדושה המרטירית אגתה. מבט מקרוב מגלה שאלו אובייקטים עשויים תכריכי בד מוצהבים ודהויים בצורת חצי כדור הקשורים כשק. שלוש שפתיים אדומות, של גבר דווקא, העוטפות דובדבן חושני, מביטות אל הצופה, יונקות את מבטו. עבודה נוספת של כהן כספי עשויה שיער ונראית כקרקפת ראש כרות, עשוי חומרים דמוי אורגאניים, ממנה יוצאות צמות כמו נחשיה של המדוזה.  היחס לשיער בתולדות האמנות נע בין השיער המסודר לזה הפרוע בהיבט המיני. בעבודה זו של כהן כספי קליעת הצמות, מישטור השיער לכדי משהו תמים וילדי, הופך למשהו אלים, מסוכן ומהפנט.

הקדושה היא למעשה האישה הטמאה. במעטפת של שיער ומידות טובות העיסוק בגוף מביא את האמניות לרגע של חולשה. אותה חולשה מתגלמת בתערוכה בעומס של יצירות ויצרים כמעין חטא היבריס תלת מימדי. החלל הנוצר בתערוכה הוא כמו בית בושת השוכן בגופה של האישה, החלל חשוף כמו גוף המופשט מן עורו. תחושה של זיהום וחילול. בפרויקט מיוחד לתערוכה, יוצרת חנה אשורי מרחב ששמו “שפיכת השפחה”. הזרע, השפיך – אותו חומר האסור לשפיכה לשווא, משמש כאן כ”חומר גלם” ליצירת פעולות פיסוליות המתכתבות עם עודפות, הקאה וזיוף. מדוע זיוף? זיוף האורגזמה הנשית כתוצאה מדיכוי גברי מופיע כאן בדמותה של השפחה. השפחה, המנקה המנודה, עוסקת בניקיון אובססיבי ובעומס של יצירה עד לאיבוד חושים.  הדיכוי של האישה אל מול פטרונותו של הגבר מייצר יחסים של הון מול און. האובייקטים, לעיתים דמויי תכשיטים יקרים  מסודרים בערמה, “מפוזרים” על הרצפה ועל אצטבה. חיבורים סוריאליסטיים, לא הגיוניים של חפצים מחומרים שונים המייצרים מתח אין סופי. האובייקטים הם חיפצון של הגברים, של הזרעים, של השפיכה שאותם צריכה השפחה לסדר ולמיין.  כל אלו הם גם יחסים והיפוכם, קרי האובייקטים הם נוזלי הגמירה של השפחה. יחס לכלכלה ותענוגות שזורים זה בזה, הזנות תמיד הייתה מלווה בתשלום מיסים. התשלום היה גם כלי סירוס למנוע עינוג של האישה. באי תשלום פיננסי, תשלום דתי ומחילה תמיד יעזרו. בשנת 410 לספירה, נאנסו נזירות על ידי הוויזיגותים, בכיבוש רומא באותה שנה. דברי ניחומים נאמרו לאותן נזירות שכל עוד לא נהנו ממעשה האונס, לא יכול היה האנס לטמא אותן וכמו שנאמר “אם לא נהנו, שכרן כשר”.

ומן השפחה אל הפילגש. דמות הפילגש, אותה “אישה אחרת” שנועדה לשרת את הגוף (בעוד השפחה נועדה לשרת את הבית) עומדת במרכז התערוכה גם היא. דמותה עולה במעומעם ובחוכמה בעבודותיה של נחמה גולן המציגה עבודות שכולן עוברות כחוט השני בין יהדות לחילוניות, בין זונה (חילונית) לקדשה (הדתית-פולחנית). בצילום שחור לבן מטופל, שזור אותיות זהב באנלוגיה לאותיות של דבש, ניתן לראות גב של אישה, זרועותיה פרושות לצדדים בתנוחת הצלוב. בין שכמותיה מסודרות האותיות ק.ד.ו.ש.ה. כשהאות ו’ נשמטת מטה אל מרכז הגב. בין קדושה לקדשה עומדת האישה במרכז התערוכה. המרחב בין האותיות, בין ה-ו’ המשלימה/מחסירה את המילה הוא הקו הדק בין הבזוי לנערץ. עבודת צילום נוספת היא העבודה תפילין של ראש. עיבוד נוסף של פני אישה המוכפלים בצורה כזו שפניה נחתכות במקום בו השפתיים העליונות הופכות להיות השפתיים התחתונות. על מצחה, מעין ארנק למטבעות דמוי תפילין –  מצד אחד אובייקט נשי ומאידך תשמיש קדושה לגברים בלבד. ההכפלה של דמות האישה, “תשמיש הקדושה” שעל מצחה והפורמט, הופך את הדימוי למטאפורה, למעין קלף מתוך חפיסה, בדמותה של Queen. הבזויה הופכת למלכה והתערוכה היא ממלכתה. שתי עבודות פיסול, חלק מתוך מיצבים גדולים יותר של גולן שהוצגו בעבר, נמצאים גם בתערוכה. האחד, שתי צלמיות, גוף המרוקן מתוכנו, עורות מדובללים תפוסים בצווארם כמו במרתף עינויים. נוזל חייהם נשטף אל מתחת לרגליהם בין פתחי הביוב. נשל עור דומה ניתן לראות גם בעבודה הסמוכה של מירית כהן-כספי. מתקן נוסף של גולן – מבחנה גדולת מימדים המנסה לזהות גנטית את דמות החוטא/קורבן, כשלרגלי המבחנה כלי שחיטה וכירורגיה מוכנים לשימוש.

לסיכום עבודותיה המוצגות בתערוכה של גולן נאמר שעבודות אלו מכילות נרטיבים של סטייה מן הנורמה החברתית. על פי המקרא מותר רק לגבר לקחת פילגש אחרי מיאוס נישואיו, והמילה פילגש, סוטה,זונה ושפחה מופיעות רק בנקבה למרות שידוע שבעמים העתיקים מושג הזונה, הפילגש והקדשה היה קיים גם בגרסה הגברית.

מבט בתערוכה חושף סקאלת צבעים וחומרים דמויי עור וגוף. גופה של האישה חשוף לפגיעה וסקילה. הגוף של האישה צריך להיות טהור, נקי וקדוש ומעשה הטבילה נועד לשמור על סדר קיומי זה. מה שנכנס אל הגוף ונשמר על פי ההלכה , הוא טהור וכשר ואילו מה שיוצא מן הגוף, הוא הטמא. בסרטה של רעיה ברוקנטל אנחנו חוזים בסצנה לילית עם זונה הנטמאת ממגעו של גבר זר. מגע זה מצמיח שיער על ירכה עד שממנו, מן האיבר השעיר דמוי ואגינה במקום לא שיגרתי, יוצאת חיה, מן יונק, שהופכת לשטריימל על ראשו של גבר. זהו תיאור קצר של עבודת הוידאו המושפעת מסרטי טראש ו B-movies. הסרט ההזוי מעלה את שאלת האבסורד של הלידה מתוך גופה של אישה, מתוך גופה של זונה. הלידה המשונה מתוך גופה של האישה מערערת את יסודות מקומה של האישה בתרבות ההגמונית ומערבבת ביסודות אלו את האלמנט החייתי והיצרי של האישה-הגבר ומה שביניהם. אמונה תפלה רווחת טוענת שהזונה היא עקרה משום כמות הזרע מגברים שונים שבגופה. טענה אחרת היא שרחמן חלקלק ורך ואינו יכול להחזיק בתוכו את נוזל החיים של הגבר. ראוי להזכיר מתוך סרטה של ברוקנטל, מבלי להיכנס לפרשנות יתר, היצור הנולד מן האישה שהופך לחפץ קדוש על ראשו של הגבר.

בשנות ה-90 יצרה מרים גמבורד מבחר פסלים שאותם ניתן לראות בתערוכה. רסיסי פסלים מחומרים שונים שכולם קשורים לעולם היהודי תוך מתן פרשנות אישית העומדת בסתירה עם העולם היהודי המסורתי.  ראשית פעולת הפיסול לכשעצמה איננה עומדת בחפיפה עם הדיבר של לא תעשה לך פסל דרך הפרשנות הארוטית – פורנוגראפית שנותנת גמבורד לדמויות, לסיפורים ולניבים מן כתבי הקודש השונים. בעבודתה לוט בנותיו ניתן לראות אוסף של דמויות גבריות ונשיות במצב פיזי שבין אורגיה ותענוגות סקסואליים לערמת גופות  רגע לפני הירידה אל השאול. בעבודה אחרת, לידתו של המלאך, נראה ראשו של גבר מגולח שיער וקמוץ פנים היוצא מתוך אגנה של אישה. לובן החומר המקיף את ראשו הופך להיות כמו מוטת כנפיים באחוריו. הגבר המסורס, הופך להיות לתינוק בין יומו כשגופו כלוא בגוף האישה. גמבורד מנהלת דיאלוג בין עבד ואדון, בין שפחה וגבירה. משחק תפקידים זה מציב את האמנית במקום של חטא, במקום המטמא את כתבי הקודש השונים. גמבורד מתה על קידוש השם ביצירתה ועל כתפיה כמו טנטלוס, היא סוחבת את איסורי הפיסול ביהדות ואת רישומיה הייחודיים בנוף הישראלי. המלאך שהוזכר זה מכבר חוזר בדמות הכרובים המכונפים בעבודה שילוש. בעבודה זו, בול עץ סיבירי בתצורה פאלית עוטר גילופים בדמות נשים ערומות רוקדות במתווה רישום ראשוני ולא מעובד. לידו עץ מעובד ומגולף, חלק מגרם מדרגות גדול, וביניהם פסל שיש וברונזה – קלאסי בהגדרתו – של כרובי הקודש. הצבה אבסורדית של שלוש “דמויות” ברוח המחזה של סמואל בקט מחכים לגודו. דמותה של האמנית אוחזת בקיר כלילית המפתה את טרפה, כמו שממית שקופה וחיוורת בהשתהות של טורפת. דווקא הקישור ללילית איננו מגיע בעקבות שיחה עם האמנית, גמבורד מכנה את הדמות “אודליסק”. נערת הרמון-שפחת תענוגות המכווצת אל הקיר, בניגוד לתנוחה הקלאסית הייצוגית שלה בתולדות האמנות, שם היא פרושה יותר, מפתה יותר, מציעה את מרכולתה. בין אם זו לילית או אודליסק, החטא והטומאה נמצאים בשתיהן. בספר המדרש חרדים מן המאה ה-16 מואשמת הלילית כמי שמוציאה בלילות את זרע הגבר לבטלה. ההבדל בין הלילית לאודליסק – האחת שדה מכשפת המופיעה בחלומות בהקיץ, השנייה מעניקה תענוגות גשמיים – מייצר רבדים שונים שדינם בין קדושה ומיניות. המשותף הוא ששתיהן פועלות בלילה, כל אחת ביצועה שלה. מתח זה מרחיב את הקריאה בעבודותיה של גמבורד ושל שאר האמניות.

מבט אחר בתערוכה הם רישומיה של היידי שטרן. שטרן רושמת בצבעי עפרון בצבעוניות מצומצמת ובקדרות אפרפרה האופפת את הדפים. הרישומים קטני המימדים מכילים סצנות גדולות מהחיים. ברישומיה ניתן לראות דמויות, גברים ונשים כאחד, מחופשים, עוטים מסכה אך חושפים את הזהות הפרוורטית האמיתית. ברישומים אלו מתגלים יחסים של כוח, עוצמה ותודעה צפה. כולם כאן סובייקטים של קורבנות ואובייקטים של תשוקה. האלימות מתרחשת במעין זירת קרקס. ברישום אחד ניתן לראות איבר מין זכרי גדול מימדים נכנס לחלל הפה של דמות מכושפת. ברישומים אחרים ניתן לחזות במראות המזכירים איורים מספרו של המרקיז דה סאד. גם כאן חשיפת הפנטזיה הופכת את האמנית לכזו שהחטא נמצא תחת ידה. רישומיה הם עדות לעצמאות שאיננה מובנת מאליה. יש כאן כושר עמידה בסבל המשלב דמיון פראי ותשוקות ארוטיות מודחקות. כל אלו ועוד הנם דפוס קבוע שאמנם מופיע בעבודות של שטרן, והוא מהווה מבט פטריארכאלי על האישה. עינויים גופניים אלו מתרחשים אצל הקדושה משום שאיננה נענית לגבר.

מור בר, הצעירה במשתתפות (בוגרת תיכון תלמה ילין) מציגה מיצב וידאו המציג את הגבר היחיד הנראה בתערוכה כיחידה שלמה ולאורך זמן. אנחנו פוגשים לקוח של זונה בוידאו של ברוקנטל, גופות גברים גרומים אצל גמבורד ושטרן, אך בעבודתה של בר ניתן לחזות לראשונה בתערוכה בגוף גברי נורמטיבי. בוידאו נראה גבר ערום, ישוב על כסא כשידיו אוחזות ברגלי הכסא והוא איננו זז ממקומו. מנקודה הנמצאת מחוץ לפריים ניתז זרם מים חזק המכוון אל איבר המין של הגבר. ממקום לא ידוע, מקבל הגבר עינוגי אוננות. הגבר הזה איננו סתם גבר, הוא חובש מסכה בדמותו של זיגמונד פרויד, מי שאחראי במידה לא מעטה לקיבוע דרך החשיבה המערבית על האישה. פתיחת התערוכה סמוכה למועד הקרנתו של סרט חדש בשם היסטריה. הסרט מתאר את המצאת הויבראטור לנשים, בעיקר כאלו שסובלות מהיסטריה וצריכות להירגע. בסרט מתגלה שהטיפול בזרם מים על איבר המין לא נועד לשם סיפוק, אלא כתרופת הרגעה מתופעת ההיסטריה.  הקשר הפונטי והפסיכולוגי בין היסטריה לרחם ידוע. נזכיר בזאת רק כי מקור המילה רחם (Hystera  ביוונית) הושאל לתופעה הפסיכולוגית Hysteria שזוהתה בעיקר עם נשים. כלומר, הרחם המתפתל בגופה של האישה, האיבר החלקלק הזה שמטמא אותה גורם לה להיסטריה. מהלך אוצרותי בשיתוף עם בר הוליד גרסה חדשה של העבודה, ההופכת את האמצעי להרגעת ההיסטריה של פרויד למזרקה א-לה Fontana dei Fiumi של ברניני. הקשר לרחם, לידה, נשים וטומאה, שכבר הוזכר אצל ברוקנטל לא יכול שלא לקבל חיזוק מן הטקסט המקראי: “ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנידתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה” ( ויקרא יב. 5 ).

ההיבט האחרון בתערוכה הוא הקדישא, אותה מילה שמתקשרת לעולם המתים. קדישא – כינוי לחבורה העוסקת בניקיון הגוף המת, בניקיון הבזוי ומכינה את שאריתו לאמירת הקדיש, אותה ברכה שנאמרת לעילוי נשמת המת.  אלו הם דברי הימים של התערוכה. פעולת הקדישא מתקשרת גם לפעולת קידוש השם, המקבילה היהודית למרטיריום הנוצרי. גופו של המת הוא תועבה. הרקוב הוא תוצאה של הקדוש, כפי שמציינת ז’וליה קריסטבה שכתבה רבות על הגוף המת הבזוי. הגוף בדת הוא מטאפורה לפוליטי, והגוף הנשי על אחת כמה וכמה. מן האונס עד לציד מכשפות, גופן של הנשים הוא במה לחינוך וכלי קיבול לחוקים. בספר ויקרא נמצאים מערכות של חוקים הממשטרים את הקשר בין הבזוי לקדוש. (בעיקר מפרק כ’ והלאה).

התערוכה בנויה כיחידה אחת הומוגנית שהיא קילוף של העור העוטף את הקדושה. זוהי השלייה של הלידה. המרחב האוצרותי הוא כמקדש מחולל או לחילופין כמרתף מכשפות. בעבודה על התערוכה, שנולדה מתוך אור פנימי וסקרנות, נתקלתי בחומר רב שחלקו עובד לטקסט הנלווה לתערוכה. פרגמנטים של רעיונות אינטואטיביים נכתבו כאן בחיבורים בין האמניות ובין העבודות בתהליך ארוך שעדיין ממשיך וימשיך גם אחרי מועד סגירת הטקסט. בראייה לאחור, הרעיון של התערוכה היה לחבר בין אמניות שרובן לא מכירות ולא נתקלו אחת בשנייה. כל אחת עסוקה במרכולתה ובנבכי נשמתה וכשפיה.  ניסתי לזהות היבטים דתיים-מונותיאיסטים ופגאנים-שבטיים בעבודות. להבין כיצד יש קיומים אמנותיים מרתקים שהם מחוץ לקונצנזוס, כיצד ארכיטיפים וסטיגמות יכולים להיות מנוצלים ליצירה. בספר בראשית אנחנו פוגשים את האישה הראשונה – חווה – שהיא אם כל חטא, הארכיטיפ לאישיותה של האישה כפי שהיא נתפסת על ידי ההגמוניה הגברית. תיאורי הזיווג והמיניות של אדם וחווה הם אינם תיאורי עינוגים  אלא סמל  לחטא, ובעוד האישה מקראית יכולה להתפרש כאלגוריה למצבים אנושיים, האישה בת-התמותה לעולם לא תגיע לגאולה.

אסיים בציטוט של פרופ’ עליזה שנהר מתוך ספר שיצא בסמוך לתערוכה ומופיע בראש רשימת המקורות לקריאה נוספת אליה אני מפנה את צופה התערוכה לביאור הדימויים ומקורות ההשראה לאוצרות: “הואיל והתורה יועדה לגברים, מייצגי התרבות, ולא לנשים, הזהות עם הטבע הפראי,הכאוטי וחסר הריסון, יהיו הנשים במעמד של נשלטות ומשועבדות. למרבית הצער, נשים רבות, כמו הגברים,הפנימו במרוצת השנים את האמונות והדעות אשר יצרו דימוי נחות לנשים שהן כביכול, בורות, טמאות, מופקרות, חוטאות וסוטות”.

המאמר מלווה את התערוכה “קדושה, קדשה, קדישא” בגלריה קונטמפוררי
ספטמבר-אוקטובר 2011

מקורות לקריאה נוספת והרחבה:
שנהר עליזה, אהובות ושנואות:נשים במקרא,במדרש ובספרות העברית החדשה, הוצאת פרדס, חיפה 2011
כנען קדר, נורית, האישה ודימוייה באמנות ימי הביניים, אוניברסיטה משודרת, תל אביב, 1998.
גולדין, שמחה, עלמות אהבוך, על-מות אהבוך, זמורה ביתן, לוד, 2002.
שחר, שולמית, קבוצות שוליים בימי הביניים, אוניברסיטה משודרת, תל אביב 1996.
ילום, מרילין, ההיסטוריה של השד, זמורה ביתן, תל אביב, 1999.
קליינברג, אביעד, חייה של מריה הזונה בת אחיו של אברהם, מאת אפרים הארכידיאקון, זמנים, אוניברסיטת תל אביב,תל אביב,  1993.
קריסטבה, ז’וליה, כוחות האימה, רסלינג, תל אביב, 2005.