האוביקט הורָה לי

הנושא: תעתיק של ניסוי צפייה מרחוק (remote viewing) שערך הסובייקט, קארל ניקולאייב (1)
מיקום האובייקטים: מאיץ, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עכשווית, תל אביב
מיקום הסובייקט: מוסקבה

I. כיצד לראות את החלל הזה

שטוח. ריק. בלתי חדיר במבט ראשון. מעין מקבילה דו-ממדית לנקודה, לקו או לחלל. ללא ספק, משטח מישורי. קיר או תקרה או יריעת גומי אינסופית. אני מתקשה לראות מבעדו. הוא חותך את שדה הראייה שלי… אני מתעקש לראות מבעד לקיר. עתה אני רואה פיגורה עקמומית. קמורה, סגורה. זו אליפסה, ואולי אליפסה מיוחדת, עיגול. אפשר שנוצרה כתוצאה מן המפגש שבין הקיר לבין קונוס הראייה שלי. או אליפסה או עיגול או שניהם גם יחד. היא רוקדת לחליל כלשהו: פעימות, תנודות, תדרים, מרווחים, חִצים, לְחָצים, דחפים. זו מוסיקה. הפיגורה האליפטית או המעגלית מסתחררת לצלילי מוסיקה. מאמצת את המחווה הקצבית של הפעימה. היא נעה על צירה המרכזי ליצירת גוף סיבובי . אולי זהו סְפֶרוֹאִיד ואולי כדור ואולי סינתזה כלשהי בין השניים. הייתי אומר שזהו גוף סגלגל… המסתובב שמאלה או ימינה באופן קטטוני או הרמוני. גוף סגלגל הנע כמטוטלת בין ספרואידים מָאֳרָכים או פחוסי קטבים, חג בהרמוניה וקטטוניה. הוא חלק… לבן… לבן או אולי סתם ריק? קשה לקבוע. זוהי ביצה או, קרוב לוודאי, ביצים מרובות. אני רואה ביצה מסתחררת לצלילי מוסיקה.

מבחינת הביצה, אין זה משנה כיצד התנועה מאופננת או מהו כיוונה, בין שמדובר בתנודה קטטונית או בריקוד הרמוני, בין שהוא ספונטני ובין שהוא מתרחש תחת השפעה. מה שברור לי הוא שהביצה נמצאת שם כל העת, לא משנה כיצד אני מתחיל ומה אני רואה. נוכחותה מתמידה בבחינת הפיגורה הכל-נוכחת של החלל הזה שבו שדה הראייה שלי, מחשבותיי והסובייקטיביות שלי אינם אלא נקודות מבט שבאמצעותן גוף סגלגל כל-נוכח זה – האובייקט – רואה את עצמו ומשתקף לעצמו. הגוף הסגלגל מייצג את הצורה הכללית של האובייקטים כולם – עקלתוני, מקומר, מכונס, דיאכרוני, בלתי ניתן לחלוקה, אדיש לדרגות מהירות ולמקצבים של הזמן הויטאלי (כל שדרוש לאליפסה על מנת להפוך לביצה היא תנועה צדית או רוחבית – הביטוי הבסיסי של המרחב-זמן , הנתיב העוקף, שבאמצעותו הטבע המוחלט משתקף לעצמו).

על מנת לראות, ראשית יש להיפטר מן הסובייקטיביות קצרת הרואי, המַיוֹפִּית (myopic), המתעקשת לראות את האובייקט ולזהותו. צפייה מרחוק מתגברת על הסובייקטיביות העינית, האוֹקוּלרית לא באמצעות יציאה אל מחוץ (stepping outside) לשדה הראייה של הסובייקט לטובת חוויית צפייה נעלה יותר, אלא באמצעות תזוזה הצידה (stepping aside), “פינוי הבמה” לטובת האובייקט הרואה ומממש את המציאות הקונטינגנטית  החיצונית, באמצעות הסובייקט, המרחב שלו, האופק האזורי שלו, נקודת המבט שלו. אותה תזוזה הצידה היא תחבולה  ספקולטיבית, שביסודה חשיבה על המרחב – שהשדה הסובייקטיבי הנו כבר חלק ממנו – במונחי סכמה  כללית, כזו שבמסגרתה הטבע המוחלט או הזמן המוחלט חושב את המציאות האובייקטיבית הקונטינגנטית והחיצונית שלו, וממחיז את המציאות והאובייקטים שלה. הצופה מרחוק אינו משתמש בשדה הראייה שלו כדי לראות את העולם ולהפכו לאובייקט; אלא הוא הופך את שדה הראייה שלו למרחב עקמומי או למסך מעוות, שעליו המציאות האובייקטיבית מציגה את הקונטינגנטיות ואת החיצוניות שלה ומממשת אותן. תפקידו של הצופה מרחוק, כמי שהצליח לנתק את עצמו מקוצר הראייה של ההתבוננות האוקולרית, הוא, אם כן, לעצב מחדש את הסובייקטיביות – את האופק האזורי שלה, את שדה הראייה שלה, את מרחב ההתגבשות שלה – ליצירת דימוי מרחבי סכמטי של המציאות הבלתי תלויה של האובייקט, מרחב המימוש העצמי המפותל של 0.

סוגיית הראייה אינה סוגיה תפישתית של ניקוי שדה הראייה, אלא עניינה שחזור סכמטי של המרחב הספקולטיבי, שבאמצעותו האובייקט העצמאי והקונטינגנטי – המציאות הגנרית המקומרת והסגורה של כל אובייקט – רואה דרכך. אם כך, על מנת לראות בהתאם למציאות אובייקטיבית ומטעמה, ראשית עליי לאמץ את פרספקטיבת הביצה הזרה  שלה (הטבע המוחלט או הנצחי). אולם, על מנת לתפוס את  פרספקטיבת הביצה הזרה של המציאות, ראשית עליי להבין את הסכמות המרחביות שבאמצעותן ביצתיות זרה זו משתקפת לעצמה ומממשת את עצמה כמציאות קונטינגנטית ואובייקטיבית. לפיכך, ראייה כרוכה בשחזור סכמטי של המרחב השסוע והמפותל – נקודת המבט או הפתח האוניברסלי – שבאמצעותו הביצתיות הזרה של המציאות חושבת את מציאותה הדיאכרונית והקונטינגנטית.

כיוון שלמציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בצופה ניתן לגשת אך ורק באופן אסימפטוטי, הרי ההיחלצות מקוצר רואי אינה אפשרית באמצעות רפלקסיה ישירה על הזמן הנצחי והקונטינגנטי של מציאות זו ואף לא באמצעות הדמיית העולם לקרנבל של אובייקטים, אלא מתוך שחזור סכמטי של המרחב, שבאמצעותו מציאות חיצונית וקונטינגנטית מעין זו מממשת את עצמה ומבטאת את איכותה הקונטינגנטית והמוחלטת. גישה מרחבית או ספקולטיבית זו לעולם אינה מתייחסת למרחב כאל דבר-מה מובן מאליו. היא חוקרת את הפוטנציאל הגלום בו על ידי התוויית סכמות של מציאות האובייקטים וייצוג הדינמיקות הקונטינגנטיות של המציאות האובייקטיבית בדמות תרשימים. על פי עקרון היסוד של הצפייה מרחוק (או שחזור הסובייקטיביות הא-מיופית), הספקולציה המרחבית חוקרת ומנצלת אזורים, שכונות ,הרכבים, תאים, קירות ותקרות מופשטים, גרמי מדרגות ופלטפורמות, מרתפים ויסודות של חלל בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות, שבעזרתן ניתן להביע באופן החלטי משחקים קונטינגנטיים, זיהומים וטקטיקות אלתור-עצמי של המציאות האובייקטיבית הבלתי תלויה ולמקדן. בניסיונו לבנות שדה ראייה עמוק ולשעוט לעבר המרחב הפתוח, הסובייקט הא-מיופי מנסח מחדש את המרחב באופן דיאגרמי ולא באופן מושגי, סכמטי ולא סימבולי, מעורפל ולא מגובש מבחינה חומרית.

* הגישה הדיאגרמית מנסחת מחדש את המרחב כתרשים; דיאגרמה החושפת את המחוות הקונטינגנטיות של המציאות האובייקטיבית, כגון תנועה או קביעוּת, ומוסרת את העקבות המפותלים של הזמן המוחלט – האין של הטבע – באמצעות מרווחים, חצים וחילופי פאזות.
* הגישה הסכמטית למרחב, לעומת זאת, מבטלת את הפרטים מסיחי הדעת של המרחב הסובייקטיבי, אלו החוסמים את הראייה הבלתי תלויה של המציאות האובייקטיבית; היא משילה עודפויות הנובעות ממשמעות, שואפת לכלליות ופועלת באמצעות סכמות של קירוב.
* תיצור מחדש של המרחב כבלתי ממוקד וכבלתי יציב מבחינה חומרית חושף את שיתופי הפעולה בין מרחב לבין זמן – כנקודת המשען של המציאות האובייקטיבית – שדרכם מיזוגי חומרים נקודתיים מוסטים ממסלולם על ידי הסיבוכים המפותלים של המרחב ומחמת אדישות הזמן המוחלט לכל דבר, לרבות לחומריות ככלל.

הראייה העמוקה חותרת להביא את הביטויים התהומיים או האוניברסליים של המרחב לשדה הראייה האזורי שלה; היא משחקת במרחב שלה, פוערת פתחים חדשים, מבצעת פיתולים טופולוגיים, והופכת תאים ארכיטקטוניים לסביבות ולמשענות מזהמות – כל זאת על מנת להביא את המציאות הקונטינגנטית והחיצונית לפרספקטיבה אוניברסלית, הנשענת לא על קוצר הראייה הסובייקטיבי שלה, אלא על נקודת ההשקפה המוחלטת של הטבע או של הזמן הנצחי. בקיצור, הראייה העמוקה עוקבת ותרה אחר הסכמות המרחביות, אחר העקבות, שבאמצעותן הביצתיות הזרה של המציאות משתקפת לעצמה ומממשת את מציאותה הקונטינגנטית והמוחלטת. הסובייקט הא-מיופי מאמץ סכמות מעין אלה כתחבולות ספקולטיביות או כשדות ראייה א-מיופיים, שבאמצעותם ניתן לראות או לבחון את הביצה הזרה של המציאות בהתנהלותה הזרה: הוא יוצר גוני מציאות, מסיט את המרחב הסובייקטיבי, מבצע בו ניתוחים, הופך אותו לשדה הפעולה והאלתור שלו עצמו.

II. כיצד לראות את החלל הזה בהיווצרותו

עתה אני חוזר על ניסיון הצפייה מרחוק על מנת לראות את המרחב הזה מפרספקטיבת הביצה הזרה, מושא הזמן המוחלט, ביצת המציאות שאינה אֶלִיפְּסוֹאִיד ואף לא ספרואיד, אלא פיגורה א-מושגית של הטבע: 0. לשם כך אני ניגש באורח אסימפטוטי ל”מבט הביצה” על ידי יצירת ארבע סכמות מרחביות, החושפות באורח ספקולטיבי את האובייקט כמות שהוא. סכמות אלה מציגות את המימוש-העצמי או את השיקוף העצמי של הביצה הזרה (בין שרואים בה אחרוּת זמנית צרופה או טבע מוחלט) כביצוע. באמצעות ביצוע מעין זה הביצה הזרה וחזיונותיה מומחזים באורח א-מושגי וא-מטאפורי בחלל המאלץ את הצופה לאמץ את פרספקטיבת האובייקט הזר, ובמסגרת תרחיש שבו הרצף שבין מרחב לזמן מתגלה כתאטרון חסר תקדים של אכזריות. תפקידו של הסובייקט הא-מיופי היא לבנות מרחב דיאגרמטי וסכמטי שיש בו כדי לחשוף – אט-אט ובאמצעות השתמעויות ופיתולים – את דרכי פעולתו של המוחלט (האין של הטבע, הזמן הנצחי, האובייקט הגנרי, הביצה הזרה, 0). אני רואה את המאיץ כמרחב הפעולה של 0 או של ביצתיות זרה, שבו מתוארים ומתוזמרים כל הביטויים הכלליים והפרטניים של 0 (הביצה).
זוהי ראייה של מאיץ כמופע של ביצתיות זרה – נוכחות חוצנית באופן בלתי ניתנת לשינוי, החסומה למטאפורות, להמשגה ולמה שניתן לכנות משמעויות עמוקות:

עבור הסובייקט, הביצתיות הזרה של המציאות אינה ניתנת לחלוקה, היא ריקה לסובייקטיביות האוקולרית, בטלה למחשבה: זהו 0. בעת ובעונה אחת היא סרקופג, ביצה, ואולי גרגר חול… משורגים יחדיו בחלל שיש בו גרמי מדרגות ומתקני מעבר (דלתות הנגרעות מחללים נפחיים), שזורים זה בזה מכורח החדרים והגבולות שאותם הם חולקים, ומוצמדים באורח מלאכותי מכורח יחסי קרבה מוזרים (תאי טלפון שנכרכו יחדיו באמצעות שרידי ישויותיהם הקודמות). אין כאן כל ישות נבדלת, אין אנרגיה מושגית קבועה, אין תכולה מטאפורית, אין משקעי משמעות, אלא אך ורק חילופי פאזות של אותה ביצתיות זרה, החסומה מראש לראייה, משתלטת בדממה על החלל הסובייקטיבי מבפנים. סרקופגים, גרגרי חול, ביצים – סכמות מרחביות שונות של הליבה האדישה: 0. מרחב זה אינו מתחיל ב-0 ואינו מסתיים ב-0. הוא 0 בתהליכי תמורה.

המרחב מתחיל בשיקוף עצמי של הזמן הנצחי או במימוש עצמי של הטבע המוחלט. כדי ש-0 או האין של הטבע יוכל לראות ולממש את עצמו, נדרשת לו נקודת מבט, ולשם כך עליו להתרחק מעצמו כדי  להשתקף לעצמו. כצעד ראשון לזימון נקודת מבט או “שדה מימוש”, פעולת הרחקה זו מסומלת באמצעות הביטוי הפוזיטיבי 0→+ [איור 2]. ברגע שאפס (0) מממש או מניח את עצמו באופן אפירמטיבי ({0}), מיד נולד הביטוי הראשון שלו: 1 (כלומר {0} כקבוצה המכילה איבר “אחד”. ביטוי פוזיטיבי, הארכה או אורך (→) היא הסכמה המרחבית הראשונה של הביצה הזרה (המוחלט, האין של הטבע, הביצה, הסרקופגים של הזמן הנצחי, 0). בקוטב אחד האורך מתהווה מאפס באינוּתו, ואילו בקוטב האחר ניצב אפס בביטויו הפוזיטיבי (0→{0}). האורך מנייד את 0 בחלל שפער האפס עצמו; זהו הסימן הדיאגרמטי המציין את ההתפרצות או את הכוח הספקולטיבי של ההסתערות אל טריטוריה חדשה וגילוי מערכים חדשים ושדות פוזיטיביים של ניכור. עתה, משזזתי הצִדה משדה הראייה שלי לטובת הביצתיות הזרה (0) הרואה ומממשת את עצמה דרכי, ביכולתי לראות מרחב זה משדה הראייה – הסכמה המרחבית של האורך – שאותו היא הולידה. זוהי ההזדמנות הספקולטיבית הראשונה לראות את המאיץ מהפרספקטיבה הביצתית האובייקטיביות שלו: הסרקופגים פותחים את עצמם לחלל באמצעות ביטויי אורך מוגדרים המתגלמים כסורגים של חול. גרגרי החול הסטטיים או המוסטים ייחודי נעשים לוקטור סינגולארי של מידבור, הופכים את החלל למדבר של דיונות תלויות. את המשקל המושגי או הפרשני של ערמת החול במרתף ניתן לבטא אך ורק במונחי וריאציות אורך או באמצעות ההבדל בין הביטויים הפוזיטיביים של הסרקופגים – אורך סורג החול היורד אל המרתף פחות אורך סורג החול הנופל אל תחתית הקומה העליונה. זאת ועוד, האורך שבין הסרקופגים והתחתית (המתגלה כסורגי חול) חופף לקו הכבידה האנכי. בכך הוא פותח חלל חדש בתוך חלל התערוכה – הוא מעביר את מרחב ליבת הברזל של כדור הארץ, הביצה העלומה, אל חלל התערוכה. אך חרף ההבטחה במאפייניו של ה(0) המוחלט, לפתוח את המחשבה לשדות חדשים, וניקובו את החלל באמצעות חזיונות חדשים של מרחבים ביצתיים או חוצניים , האורך הוא רק שדה מוקדם של ספקולציות ההולך שולל אחר תהילת המנוסה וארצות מובטחות. הוא אינו מסוגל לגבש סכמה בלתי מוטה של פעולת המוחלט בחלל התצוגה, המחשבה, הראייה או הסובייקטיביות; הוא מוּעָד תמיד להתפתות לחזיונות שווא של חידוש ושל חדש, של אחרוּת והבדל, של שחרור וטרנסגרסיה.

האורך אינו מציג את נקודת המבט של 0 באופן מלא. הסכמה הספקולטיבית של האורך בחלל הפכפכה מדי ולא רחבה.. שדה הראייה של האפס מתגלם במלואו כאשר הביטוי הפוזיטיבי – ההסתערות הנרחבת כלפי חוץ – מוחזר לאפס [איור 3]. בהתאם, השיקוף העצמי של הזמן הנצחי או המימוש העצמי של הטבע המוחלט מרמזים על שדה ראייה או על שדה מימוש המתרחק מ-0 רק כדי לחזור ולחשוב אותו מחדש. נטייה רפלקסיבית זו, המתאפיינת בכיפוף לאחור, מעידה לא על עמדה דיאלקטית כפויה כנגד האורך או על ביטוי פוזיטיבי של אפס, אלא על האמת של אפס כשדה הנצחי או המוחלט, שמחוצה לו מאומה אינו קיים ודבר אינו נחוץ. כיפוף זה לאחור , לעבר האפס, מבטא לא אקט גלוי של התנגדות, אלא את נטיית הטבע או הזמן המוחלט (0) להישאר במצב של קיבעון חסר הבעה לזמן בלתי מוגדר או נצחי, ובכך לחדול מתמיכתו בביטוי הפוזיטיבי של המימוש (→{0}) או של האורך (→). בהתאמה, כיפוף רפלקסיבי זה לאחור או התייתרותו של כל הכרח אחר פרט לאפס מסומנת באמצעות –.””. השלילי מפחית או מרחיק כל ביטוי מקיף או מימוש גלוי. הצמד + ו-– (+ –) הוא הביטוי השלם לקונטינגנטיות של אפס או של הזמן המוחלט – ההתפרצות הבו-זמנית של קיבעון ושל שינוי ללא כל בסיס הכרחי, כלומר ללא כל סיבה. שדה החיסור – פלוס ומינוס (+ -) – הוא נקודת המבט של אפס להתבוננות במציאות המוחלטת והקונטינגנטית שלו עצמו. בעוד המרחב מתחיל בשלוחה הנמתחת מתוך אפס או במושג האורך (→), הוא הופך להיות המשכי לזמן בחזרתו לאפס (פיגורת הזמן נטולת השלוחות). הסתיימות האורך באמצעות כיפוף לאחור אל האפס מולידה את הסכמה המרחבית השנייה של הביצה הזרה: רוחב, המרמז על אקט של הימתחות או השתרעות על פני שיעורים או ביטויים  שליליים וחיוביים של 0 (↔). רוחב הוא השדה הפתוח והטרנזיטיבי של 0; זהו שדה הספקולציה המקיף, שדרכו נפרשים כל עיוותי המחשבה (נקודות המבט של 0).

מאיץ פורק את קבוצת הסכמות הספקולטיביות השנייה אל תוך החלל שלו תוך הסתמכות על מושג הרוחב או החיסור, שבאמצעותו ניתן לגשת ולעיין בביצתיות הזרה הבלתי ניתנת לשינוי של התערוכה. באמצעות סכמת הרוחב נוצרים יחסים קרבה וסביבות מזהמות מסוגים שונים, שכן רוחב הוא נקודת המשען בין + ל- – (–↔+). רוחב הוא גם הצורה המקיפה של החיסור, שאינה אלא אזכור אכזרי של – מול + (+2–2→0), האכזריות שבכבילת כל צורות המימוש לקורפוס העוד-לא-קיים שלה-0, אחת ולתמיד; כשם שחזון נטול אכזריות של המוחלט אינו אלא  העמדת פנים קצרת רואי, כך חלל ספקולטיבי שאינו חדור באכזריות בסיסית  הוא בסך הכל חדר מסוכסך. מאיץ נבנה לבנה על גבי לבנה על בסיס הכוונות האכזריות של הספקולציה; הוא מפתה את הצופה בתקיפות להתבונן, שלא מזווית אנושית, מנקודת המבט של ביצתיות זרה בלתי הפיכה, חסומה להמשגה, אשר מרכיבה את מנגנוניה הספקולטיביים מתוך דגמים שונים של חיסור, המייצרים שעבודים אכזריים בין שדות של מימושים ויזואליים ואודיאליים לבין מקבילותיהם השליליות: אני רואה תאי טלפון שבותרו בדקדקנות, גופיהם השחוטים הוצמדו זה בזה, גב-אל-גב, באופן המאזכר את שיטת העינויים האטרוסקית, שמהותה כבילת שבויים אומללים לגופות של מתים, גב אל גב, פנים אל פנים, גף אל גף, בסביבה מרקיבה, שבה מיטשטשים כל הגבולות ביניהם לכלל אפס. חיסור מאלץ את הצדדים החיוביים והשליליים של 0 להתאחד בעמדות אקסצנטריות. אני רואה צלילים שזווגו עם דממות מוות בפעולות חיסור אקוסטיות המולידות הרמוניות, קטטוניות והדהודים, ואלו הופכים את החלל למעין פיגום שעליו מוצג ריקבון הצליל – האכזריות האקוסטית של אפס באמצעות הסכמות הספקולטיביות של נפחים ומשטחים האופפים את הצליל וקולטים אותו. אני רואה הנגדות מחסרות בין אור (+) לבין היעדר אור (-), הבזקים שהנם אכזריים מדי מכדי שהעין תוכל לקלוט או לשאת אותם.

במאיץ, הכוח הספקולטיבי של החיסור, ככזה המצרף אחד לביצתיות הזרה של האפס, מצוי בה במידה ביחסי הקרבה המורכבים ובסביבות של + ושל -, כשם שניתן למוצאו בביטויים פשוטים של רוחב: בניגוד לאורך, הנקבע באמצעות קריטריון (אורך כקנה המידה לספקולציה), הרי הרוחב משורטט במחוגה  אשר פותחת את זרועותיה מנקודת האפס של המרכז לכיוונים שונים בעת ובעונה אחת. בתור האימוץ הכולל של הספקולציה, הרוחב פותח את השדה המוחלט והחוצני של 0 לכדי שדה מעגלי (O), שדה נייד של  ספקולציה, היכול להפוך למנהרה לשם העברת תוכן זר או, לחילופין, לחור בתקרה, שדרכו חודרת מציאות חוצנית אל תוך החדר ללא כל אזהרה מוקדמת או התחשבות. ההיחשפות לשינוע מעין זה של החוצני מבעד לקירות או לתקרות, אינה עוד חוויה מקרבנת שיש להישמר ממנה, לקללה או לקונן עליה, אלא פתח ספקולטיבי שראוי לאמצו, להסתמך עליו ולהגיב אליו באורח מיליטנטי בטקטיקות ספקולטיביות, המפתלות פתחים מתפרצים לכדי מערבולות של פרופורציות מעוותות ומנהרות ליקומים מקבילים – פתחים מלופפים המובילים אל החוץ. לאכזריות הספקולטיבית של החלל החוצני או של המציאות החוצנית יש להגיב במהלך של ספקולציה אכזרית יותר: מול כל קו של חדירה טריטוריאלית (אורך) יש להציב שדה נייד של פתיחה (רוחב), מול כל מנהרה – פתח נוסף בכיוון חדש (circumnavigation), מול כל פתח רב-יקומי – יקום מפותל, שנספחיו התולעיים וסליליו הסבוכים אינם בני התרה ואף לא חיתוך או מיצוי. אין זו נוסחה לראייה שאינה קצרת רואי גרידא, אלא גם הייעוד האמיתי היחידי של המחשבה, של יצירה, של השבת מלחמה שערה – כזה שאף מכונן את הליבה של מאיץ – מן היחסים בין אתרי התצוגה שלו ועד לבנייתו בחלל ולתחבולות הספקולטיביות שהוא מתכנן.

הסכמה הספקולטיבית השלישית, המשורטטת על ידי 0 המתבונן אל תוך עצמו, היא הנפשת הרוחב כקו האסימפטוטי של 0, קו שתנועתו היא אסימפטוטית להיקבעות הזמן הנצחי, וצורותיו המתרבות הן אסימפטוטיות להיעדר הצורה של הטבע [איור 4]. האיכות הבלתי נדלית של הזמן הנצחי או של הטבע פירושה שהמוחלט, כשדה שאל תוכו נטמעת המציאות האובייקטיבית, זקוק לסדרה בלתי מוגבלת של שדות אינסופיים של מימושים או של נקודות מבט כדי לממש עצמו ולהשתקף לעצמו. אם נקודת המבט החוצנית של 0 מסומלת באמצעות הצמד המחסר “+ –”, הרי הפצה זו של נקודות מבט אובייקטיביות, של שדות מימוש או של מופעים זרים יכולה להשתמע כ-“+ – + – + – + – …”, המרמז על סדרה של  כיפופים לאחור (או הטיות מעגליות) לעבר 0. הסדרה החוזרת והבלתי מוגבלת מפתחת את שדה המחוגה של הרוחב לכדי תנועה ספירלית. כאן, שדה הספקולציה הנע קדימה של האורך (+) והסביבה המחסרת של הרוחב בין +לבין – משתלבים ליצירת סכמה חדשה של ספקולציה מפרספקטיבת ה-0. סכמה או תחבולה חדשה זו הופכת סביבות למעברים בין + לבין -, מתמירה את הזיהום המחסר לכדי סינתזה חובקת-כול, הפותחת פתח אל המוחלט, או אל הביצתיות הזרה של המציאות בתנועתה. סינתזה זו אינה מצייתת לשום תנועה ניתנת לחיזוי; היא נעה באורח זוויתי, ממזגת בין השדה המעגלי של הרוחב לבין הקו הווקטוריאלי של האורך לכדי פיתול, העוקף את המכשול או את האויב בעודו שועט אל המרחב הפתוח. הסכמה הספקולטיבית השלישית של הביצתיות הזרה מאפשרת לי להשיג שדה ראייה היקפי . ספקולציה זו נעה תמיד בזווית ביחס לכיוון המצופה. זוהי ההסתעפות האסימפטוטית השלמה של קונטינגנטיות רדיקלית (הנטייה הנלווית להישאר לעד נטול מבע, ולעודד שינויים ללא הרף, מינוס ופלוס). החלל הנוצר באמצעות הניווט ההיקפי הוא קומפלקס של דלתות, שקירותיו כולם הושלו, נפחיו נגרעו, וסביבותיו אולתרו באמצעות אור: אני רואה דלתות; לא אחת או שתיים, אלא דלתות רבות, העוברות אחת אל תוך האחרת באמצעות הבהובים אינטנסיביים ומערכים מופרכים: אור-אין אור-אור-אין אור + – + – +…

חלל ההארה של מאיץ מורכב לא רק מסכמות ספקולטיביות מרחביות של ראייה, אלא גם ממעשי אכזריות וממודלים של הארה, המקרינים מעברים אל החוץ ומבליטים הזדמנויות לתצורות מעבר ולסינתזה בין סביבות והֶקבצים. דלתות או פרוזדורים מוארים אלה (+ – + – + – + – …) לא רק מפעילים מחדש סינתזות דיאלקטיות, אלא הם מעידים על קווי סינתזה חילופיים, המניחים יחסים זוויתיים או בלתי ניתנים לחיזוי אל החוץ הפתוח, ושוזרים ממדים סינתטיים המעצימים באורח בלתי פרופורציונלי את הביצתיות הזרה של המציאות (0, הטבע הנצחי או המוחלט) ומעוותים אותה. החלל הספקולטיבי של מאיץ מרופף את תצורותיו הסמיוטיות והסמנטיות על פני סכמות מרחביות מעין אלה, וכך מרמז תמיד על ממד אחר או טווח זר. אי-נִדלוּת ספקולטיבית זו אינה אות להתפוצצות מושגית או מטאפורית ואף לא לעומק הרמנויטי כללי, אלא סימן למציאות הספקולציה כמרחב זר של חשיבה, של ראייה או של בנייה, שבו הסימטריה המרסנת בין משמעות לבין המסע מאיר העיניים אל החוץ הפתוח (הארה) קורס.

התחבולה הספקולטיבית הרביעית מאותתת על התעוררותה של ראייה חוצנית, המואצת על ידי החוץ הפתוח ומתפשטת לכל עבר; סכמה ספקולטיבית אשר צולחת בחלקות את כל הממדים או העולמות הזרים הנפתחים על ידי המוחלט או הביצתיות הזרה [איור 5]. הקו ההיקפי של “+ – + – + – + – …” מקיף וחוצה את כל שדות הראייה או המימוש  שהמוחלט מתיר. זהו ציר של ספקולציה, שנקודות המבט או המעברים השונים שלו הם רציפים רק כל עוד  הם נושאים בחובם את הנבט הזר של המוחלט ותו לא. לפיכך, ניתן לתאר את הקו ההיקפי (+ – + – + – + – …) כ”{0}=1,{0, {0}}=2, {0, {0}, {0, {0}}}=3, …”. כל נקודת מבט היא שדה מוטמע של אותה ביצתיות זרה. ביסוד כל האובייקטים ישנה רק ביצה זרה בלתי-ניתנת-לחלוקה (0), והראייה אינה אלא הפריה של אותה ביצה מוחלטת. אפס הוא היסוד הקבוע, שבאמצעותו כל האופקים החדשים ופרטי הפרטים הופכים להיות רציפים והמשכיים זה ביחס לזה. התחבולה האולטימטיבית של הספקולציה היא לגלות כיצד כל העולמות וכל הביטויים הנפרדים או הנבדלים נעלמים, וכיצד נולד הרצף. רצף הוא הסכמה הספקולטיבית הרביעית המשורטטת על ידי הפיכת שדה הראייה האישי או הסובייקטיבי לשדה השיקוף העצמי של האובייקט.
אפס, הביצה, הוא הגוף הסגלגל והחלק של הרצף. בתוך הרצף מתגלמות פונקציות המשכיות, ובהתאמה גם תמורות טופולוגיות, בין כל סכמות החלל. החלל הופך להיות מקושר הדדית, וניתן לעוות את צורתן של תצורות, האחת לכלל האחרת, ללא הרף. סוף-סוף ניתן לראות את הדברים באופן שונה, והביצוע יכול להיראות במלואו: חוטמו הקדמון של פרעה נמתח לכדי זה של פינוקיו, ואז הופך אפו של פינוקיו לסורג אורתוגונלי, לסורג בכלוב. הסורג מכופף ליצירת טבעת, ובתוך כך מוליד חור. הטבעת גדלה משני צדיה, ויוצרת צינור ומנהרה. החור הנייד נוחת על המישור הקרוב ביותר שבנמצא, קיר ואולי תקרה, ואז פורס מנהרה בין תאי החלל, המזדחלת פנימה והחוצה, מפתלת את החלל הגאומטרי לכדי כפיל טופולוגי זר משנה צורה. מבחינה טופולוגית, המופע של 0 משתרע על פני כל הסוגות מבלי לציית לשום דעה אסתטית קדומה. כאן החלל עצמו הוא המופע של הביצה הזרה הנסוגה מן הראייה האוקולרית.

מאיץ הוא ניסוי חשיבה, הבונה חלל של ספקולציה (ולא פרשנות) למופע של הביצתיות הזרה שלו, שאינה לא דימוי מפורש ואף לא מטאפורה חמקמקה או מושג מתעתע. הוא מחליף את “חלל התצוגה שלו” במרחב פעולה ספקולטיבי, שבאמצעותו ביצתיות זרה מממשת את עצמה: ראשית על ידי חדירה לטריטוריה חדשה (אורך/מיקום); שנית באמצעות פתיחות מקפת (רוחב/חיסור); שלישית באמצעות מודוס פתיחות שהנו תמיד חדש (תנועה זוויתית של רוחב/מעברים מתחלפים); רביעית באמצעות מעבר חלק מבעד לכל מה שנבנה עד כה על מנת לשלב (interpolate) את החוץ הפתוח (רצף). מאיץ רחוק מלהיות ניסוי מרחבי גרידא. זהו מודל של ספקולציה ושל פתיחות לאוויר הצח; דגם מרחבי שניתן להמירו באופן טופולוגי למרחב החשיבה המוחי, מרחב הרחובות, החברה, הפוליטיקה, הממדים החוץ-טריטוריאליים. החלל שבו אני נמצא כרגע אינו מצוי עוד מחוץ למאיץ, שכן החלל שלו אינו מחוץ לחלל שלי. שני חללים אלו מונחים מראש מבחינה טופולוגית ומשורגים זה בתוך זה. כלא הסובייקטיביות קצרת הרואי והחוץ הפתוח הנם שווי-ערך מבחינה טופולוגית: את סורגי הכלא ניתן לכופף, למתוח ולהפוך לחורים ולמנהרות, שמבעדן יכול החוץ הזר להתרחב בתא ולעוות את חללו. אולם, על מנת למצוא שקילויות וטרנספורמציות טופולוגיות מעין אלה בין סגירותה של הסובייקטיביות לבין החוץ הפתוח, ראשית עליי להבין כי 0, הביצה הזרה, הוא החושב דרכי… וכי אני עצמי, המראות שאני רואה והמחשבות שלי, בשום אופן אינם חיוניים… כי אנו איננו אלא ביטויים קונטינגנטיים וארעיים של 0, של הביצה, המתחוללת לעצמה באכזריות ובחירות.

הערה
1. במהלך שנות השישים של המאה ה-20 ערך הטלפאת הרוסי, קרל ניקולאייב, סדרה של תצפיות מרחוק וניסויים טלפתיים. בחלק מהם ניסה לנחש אובייקטים שהוטמנו בחללים סגורים, המרוחקים מאות קילומטרים ממקום הימצאו.

המאמר הוא חלק מהקטלוג שעתיד לצאת בחודש הבא.

רזה נגארסטאני הוא פילוסוף איראני. הוא המחבר של הספר Cyclonopedia: Complicity with Anonymous Materials
תרגום מאנגלית: דריה קסובסקי