מוזיהון תל-אביב

אחרי 16 שנות דיקטטורה, השאלה הראויה להישאל ע”י אנשי מוזיאון ת”א אינה כיצד להנציח את פועלו של מוטי עומר, אלא כיצד למחות את החרפה שהמיט על המוזיאון השני בגודלו בישראל בשנות כהונתו, כיצד להפקיע את ניהול המוסד מידיהם הבלעדיות של בעלי ההון, ולהשיבו לידי הציבור.

קראתי בעניין ובסלידה את כתבתם של אלי ערמון אזולאי ודניאל ראוכוורגר “לכתר אין מלך“, שעסקה במצבו של מוזיאון ת”א חודש לאחר מותו של מוטי עומר וחודשיים לפני פתיחת הבניין החדש. זו כתבה מצויינת שמזכירה, שוב, מי הם הנושאים והנותנים, קובעי הטון ומכתיבי המינויים בעולם האמנות הישראלי. בין אם זה עורך דין בשם חיים סאמט, שזיקתו לאמנות מעולם לא הוצגה לציבור (דבר שלא מונע ממנו לשמש כסגן יו”ר דירקטוריון המוזיאון), המכריז בצער כי “נעשה טעות אם נחפש את מוטי עומר הבא. לא נמצא אותו”, ובין אם זה דורון סבג – בעלים של חברת כוח אדם גדולה, אספן אמנות היושב בדירקטוריון המוזיאון וחבר בוועדה לבחירת המנכ”ל החדש – שמספר כי במשך שנים אמר למוטי עומר “בוא ניקח מישהי כמו תמי כץ פרימן וניתן לה שתעשה שם תערוכות של אמנות ישראלית, ‘מטא-סקס’, ‘מגה-סקס’, כל הדברים שהיא אוהבת לעשות. גם אם בעוד עשר שנים, בדיעבד, יגידו שכל התערוכות שם היו גרועות – זה לא מפחיד אותי”.

כשעומר נפטר ציינתי שלצד הערכה על היקף פעילותו, זכה מנכ”ל המוזיאון לביקורת רבה על דרכי עבודתו, על שמרנותו ועל רתימת המוזיאון לשירותם של בעלי הון. חשבתי שזה מובן מאליו, אולם אז החלו סופדים שונים להלל את האיש ולספר כמה אהב אמנות, כאילו אהבת אמנות היא סגולה ייחודית ולא תנאי בסיסי עבור אדם שמבקש לנהל מוזיאון. מעבר לכך, קשה לומר שאהבת אמנות ניכרה בתערוכות שאצר עומר בעשור האחרון. הפורמטים הגסים, גיבובי הציטוטים שכונו “מאמרים”, מיון היצירות ותלייתן בשיטת “אכול ככל יכולתך” ובולמוס הפקת הקטלוגים המעוצבים לעילא אך דלי הרוח, יצרו תחושה שלא אהבה אלא אדישות וחוסר רגישות לאמנות מאפיינות את האיש. סופדים אחרים ציינו שגם אם היה שנוי במחלוקת, סיפק עומר עמדה שהזמינה התנגדות, כאילו התנגדות למנכ”ל שהפך את המוזיאון לדיקטטורה מבוצרת, לא הייתה אלא הטחת ראש חסרת תכלית בקירות הבטון של המוסד.

שרת התרבות לימור לבנת ויו"ר חברת קמור (יבואנית ב.מ.וו) דני ברנר בפתיחת התערוכה "פסלים על גלגלים" במוזיאון ת"א. צילום מתוך האתר תל אביב ! now

בכתבה מסופר כי בימים אלה מקים מוזיאון ת”א פורום בינלאומי לדיונים על אמנות שינציח את שמו של מוטי עומר. הנה הצעה לנושאי דיון למפגש הראשון של הפורום, שעתיד להתכנס בשנה הבאה: כיצד להסביר את המבוכה שמעורר מנהל מוזיאון במאה ה-21 הנוקט בגישה אוצרותית שמפנה עורף לרוב המהלכים האמנותיים שגובשו במחצית השנייה של המאה ה-20; כיצד לכפר על התנהלות כוחנית ומנוכרת של המוסד מול אנשי האמנות בישראל; כיצד לשקם את האמון בין המוזיאון לאוצרים ואוצרות שחטפו מעומר מכתבי איומים, ובינו לבין אמנים שגרר לבית המשפט (לפני שנזרק בנזיפה מכל המדרגות); כיצד הוביל עומר את פארסת סמי ואביבה עופר; כיצד השלים הציבור עם התדרדרות מקצועיותו של המוסד עד להצגת מכוניות יוקרה ותערוכות רייטינג זולות ומביכות; כיצד לא הקים הציבור יותר מקול מחאה רפה כשבניין המוזיאון הוסב לאולם השמחות של חברי האלפיון העליון; כיצד אישר הדירקטוריון מצב בו למעט רטרוספקטיבות ספורות תחום המחקר והעבודה המוזיאלית הוזנח כמעט לגמרי לטובת תערוכות פרסים ותערוכות שנראות כמו תערוכות פרסים; כיצד התנער המוזיאון מכל זיקה פוליטית וכל נגיעה לסוגיות הבוערות שמעסיקות את החברה בישראל עד שהפך למתחם מנותק שאינו קשוב ואינו רלוונטי עבור הציבור שאותו התיימר לשרת, וכיצד קיבל עומר יד חופשית לכינון שלטון יחיד נטול יורשים וחסר שקיפות דווקא במוסד ציבורי.

אחרי 16 שנות דיקטטורה, השאלה הראויה להישאל ע”י אנשי מוזיאון ת”א אינה כיצד להנציח את פועלו של מוטי עומר, אלא כיצד למחות את החרפה שהמיט על המוזיאון השני בגודלו בישראל בשנות כהונתו, כיצד להפקיע את ניהול המוסד מידיהם הבלעדיות של בעלי ההון, להשיבו לידי הציבור ולהפוך אותו למרכז למחשבה ויצירה חיה ורלוונטית. למעשה, אולי לא פורום ההנצחה הוא הגוף הראוי לתת מענה לבעיה, אלא מנהל/ת חדש/ה, יצירתי/ת ובעל/ת חזון, שיוביל את המוזיאון יחד עם צוות העובדים לעידן חדש. אולם כל עוד וועדת איתור המנכ”ל החדש מאויישת ע”י ראש העיר, עורך הדין סאמט, חבר דירקטוריון נוסף (ד”ר רון פונדק) וכמובן דורון – מיידלע, בואי תעשי לנו מגה סקס כמו שאת אוהבת – סבג, כל עוד אין בוועדה אפילו אמן, אוצר או חוקר אחד (שלא לדבר על סתם נציג ציבור אוהב אמנות שלא מרוויח מספיק כדי להתמנות לוועד המנהל), קטנים הסיכויים שאדם כזה אכן יקבל את המשרה.

29 תגובות על מוזיהון תל-אביב

    מילים כדורבנות.

    יונתן, מטרת הכתבה הייתה לשקף את הלך הדברים וכללי הדיון שהמוזיאון או יש לומר חבר הנאמנים מכתיב ומצווה על הקהילה האמנותית לקבלם כתורה מהר סיני. ראוי להדגיש שעניין ההנצחה זכה לשורות ספורות בכתבה וגם אלה הובאו על מנת להגחיך את העיוות ההיסטורי הידוע מראש.
    מבחינתי אחת המטרות בכתבה הייתה לסכם את עידן מוטי עומר ולתאר את הדרדרותו עד הגעתו למצב עגום זה – בו אין תקציב, אין מנכ”ל, אין אוצר ראשי(שזו שאלה בפני עצמה- האם צריך אוצר ראשי או שמא צוות אוצרים בכירים), ישנו צוות אוצרים דל, היעדר תחלופה במשרות הבכירות, מה שכן יש: – חבר נאמנים חזק ביותר והמון אבל המון מטראז’ תצוגה.
    נראה לי שכל הנתונים אלה מעבירים נאמנה את פני המוזיאון ב15 השנים האחרונות וכאמור ביתר שאת- ובשיא מערומיו עם לכתו של מוטי.
    אמנים, אוצרים, כותבים ומבקרים היו צריכים להתאגד ולמחות כל אותן שנים, ניתן לספור פעולות אלה על יד אחת ומרביתן התרחשו אי שם בשנות התשעים. בימים מרגשים (ומי יתן היסטוריים) אלה, היה ניתן לקוות שהזמן שנותר עד ה10 באוגוסט עת סגירת המכרז שפורסם ע”י אותו חבר נאמנים שהוקעת לא יסתכמו רק במאמרך הנוקב.

    הי אלי,
    אם זה לא היה ברור קודם אני חושב שהכתבה מצויינת בדיוק משום שהיא משקפת את האבסורד והגיחוך שבמצב (כשכתבתי סלידה התכוונתי לדברים שאמרו חלק מהמרואיינים, לא לכתבה עצמה), ומסכים שראוי היה למחות בעוצמה גדולה יותר כבר מזמן. איגוד האמנים, מארב וערב רב ותערוכות כמו “דורון” שאצרו יהושע סימון וצ’יקי אמרו את הדברים כל הזמן, אבל אף פעם לא הצלחנו לתרגם את המילים לפעולות.

    אלו באמת ימים מרגשים, והמאמר שלי אינו רק ביקורת אלא גם קריאה לפעולה. אני לא מבין איך אנשי אמנות מוכנים להסכים בשתיקה עם מצב בו ארבעה אנשים שלשלושה מהם אין שום נגיעה לאמנות ואחד הוא אספן בעל אינטרסים פרטיים, הם אלו שיקבעו את זהותו של מנהל המוזיאון השני בגודלו בישראל ואת אופן התנהלותו בשנים הבאות. עם כל הכבוד, מיהם בכלל חיים סאמט (שאת שמו שמעתי לראשונה שלשום), רון פונדק (איש משרד החוץ לשעבר), רון חולדאי ודורון סבג שיכתיבו את חוקי המשחק ומהלכיו?

    מכל מקום, הדברים אינם נכתבים בחלל ריק, ובימים אלה מתגבשת הצעה לפעולה של גורמים שונים וערב-רב ביניהם, במטרה להעלות את הסוגיה לסדר היום. אני מקווה שתוך ימים ספורים נוכל לעדכן בעניין.

    הי יונתן,
    זו לא הייתה מגננה, היה לי חשוב להבהיר לפחות את עמדתי בנוגע לדברים שבעיני ובעינך ברורים מתוך הכתבה ובין השורות, אך עבור אחרים אולי פחות. בכל מקרה אשמח להיות מעודכנת באשר להצעות לפעולה. זה הזמן. אולי לילה שחור?
    יהיה מביך אם המהפיכה תפסח על המוזיאון.

    ערב טוב ערב רב

    יונתן,
    מכבדת את חופש הביטוי.הפחדנות שלך לפנות לאנשי המוזיאון ישירות לפגישה ולשנות משהו תרבותית לפני “הכתבה” ואם וכאשר היית מקבל לאחר נסיון תשובה שלילית הייתי מבינה את היציאה המשלשלת המגוחכת הזו.
    ממש כתבה שמצחיקה אותי!
    מי ירצה להקשיב לך עכשיו?
    ניהול הוא הרבה יותר מאשר הוצאה לפועל של סמכות ומעמד, והרבה יותר מ-“סגירת עסקאות”. ניהול משפיע על אנשים ועל החיים שלהם.
    מה ניהלת לאחרונה יונתן? ואם זאת ההתחלה כולנו כאמנים אנחנו בדרך לכישלון.שפו!
    עוד אחד שמשתמש בשמות מתוך רכלנות מבלי להביא לשינוי מהותי…משעמם

    סיון,
    “ניהול משפיע על אנשים ועל החיים שלהם” – נכון מאד! הניהול של מוזיאון ת”א משפיע על החיים של רבים – לרעה. כפי שכתבה גם אלי, אין תקציב, אין אוצר ראשי, צוות האוצרים דל, אין תחלופה במשרות הבכירות. מה יש? חבר נאמנים חזק ביותר והמון אבל המון מטראז’ תצוגה, שבהיעדר תקציבים, חזון ואנשי ביצוע עוד ישמש, שוב, להצגת מכוניות היוקרה של רני רהב (כי “גם עיצוב הוא אמנות”, כפי שענה עומר בפעם הקודמת).
    לאור זאת, נדמה שהיחידים שמרוויחים מן הניהול הנוכחי הם אנשי הניהול עצמם. אני מבין שזה מצחיק אותך, אבל בעיני זה עצוב. אני חושב שמדובר בסדר עדיפויות פגום מן היסוד, והעובדה שקברניטי סדר העדיפויות הזה ממשיכים לקדמו ראויה להתנגדות.

    אגב, לא התכוונתי לעסוק בזה, אבל אם כבר יחסת לי “יציאות משלשלות”, ואפרופו רווחים של אנשי הניהול המדוברים, אני לא יכול שלא להיזכר בתערוכת העבודות מאוסף דורון סבג וחברת ORS בע”מ שהוצגה במוזיאון לפני שלוש שנים. כותרת התערוכה הייתה “התרוקנות”, ומבחינה אוצרותית היא באמת הזכירה פעולת מעיים (http://bit.ly/nZwTMh).

    סיוון – אני מספיק בקיא במי ומי במוזיאון, אז אני לא מכיר אותך – אבל ניכר מתשובתך (שכנראה נכתבה בעידנא דריתחא) שלא ממש חשבת עליה. היא לא עושה כבוד למוזיאון ודווקא, כמדומה לי, מחזקת את המבקרים. “כתבה שמצחיקה אותי”? “משעמם”?.. אלו לא התבטאויות רציניות. התקפות על יכולת הניהול של יונתן משרתות את המוזיאון?
    גם בור כמוני יכול להבין שאין מקום לבעל אינטרסים כלכליים מובהקים באמנות בועד מנהל רב כוח.
    מה שכן – דמות המוזיאון כפי שהיא מבוטאת בכתבה, כדמות המדינה, אז מה לנו כי נלין?
    אה, כן – יש עכשיו מחאה חריפה לשנות סדרי עולם במדינה. אז אולי גם במוזיאון.

    היפוך יחסי הכח. שינוי פרדיגמה. מי באמת צריך את המוזיאון? הקפאון של האמנים נובע לתחושתי מכך שהשיטה מקדשת את המוזיאון. יצירה לא צריכה להיות תלויה (תרתי משמע) במוזיאון. יהיה טוב אם היא תגיע לשם, אבל אם היא נוצרת מתוך כוונה כזאת היא מאפשרת את הכח המוגזם של המוזיאונים. לטעמי נוצרות יצירות חברתיות ותרבותיות מרתקות כבר כמה עשורים שאינן תלויות (ב)מוזיאונים ויש בהן תשוקה ורטט, אור וצבע, ורלוונטיות לעוד מגזרים וקבוצות. המוזיאון מהווה נקודת ציון של הבורגנות הישראלית, משמש יופי של פתרון לפעילות עם הילדים, לאירועים לעשירון ולהפגנות ברחבה ומאפשר לעיר להתנאות בתרבותיות שלה. מה עוד נבקש? האמנות תלויה באמנים.

    אני במקרה מכירה את דורון סבג, חבל שלא מעריכים אותו כאן בכתבה

    איפה הפירגון לאדם אוהב אומנות ששם את האומנות הארץ ישראלית על המפה,

    נכון הוא בעל חברה איש אמיד שאוהב וקונה ותומך באמנים צעירים ומבין במדיה

    אז מי אתה רוצה שישב בדירקטוריון בסטיונר?????קצת פירגון כותב צעיר,

    מהפכות לשם מהפכות? תרגיע.

    לצלמת אלמונית:
    אני מפרגן לדורון סבג שאוהב אמנות וגם קונה לאוסף שלו אמנים צעירים (עיסקה כלכלית טובה). אני פשוט לא מפרגן לבעל חברת כוח אדם שעשה את הונו מאחוזי שכר של עובדים ללא זכויות. כמובן שעדיף בסטיונר (שאוהב מבין ומפרגן לאמנות), על בעל אינטרסים (אני קונה עבודת אמנות, מציגים אותה במוזיאון, אופס עכשיו היא שווה הרבה יותר), או על עו”ד ועסקנים פוליטיים שאין להם קשר לאמנות. אבל אפשר גם לבחור לועד המנהל נשים וגברים שקשורים לאמנות כמו חוקרים, אמנים, אוצרים וכותבים.
    וכן, מהפכות הן לשם מהפכות – לשנות דברים, להפוך את הסדר הקיים בגלל שהוא לא צודק ומשרת רק אחוז קטן מהציבור. זה הרעיון של מהפכות. ובין השאר חייבים מהפכה במוזיאון תל אביב.

    אני חושבת שצריך להיות מיגוון של אנשים מתחומים שונים אמנים וכו,

    אבל האמן לי שהניתוח שלכם צר ולוקה כי הוא מסתכל רק מבעד לעדשת הממון

    ואילו אדם כדורון שלךמד אומיות כדת וכדין וסיים תואר שני, בעל חברה התורמת לחברה עיין מלגות אוניברסיטאת באר שבע, פרוייקט מחשב לכל ילד,
    ועוד כהנה וכהנה

    יש לכם פיספוס איתו האמן לי. אני גם צלמת ואומנית ואותי הוא לא קנה…..

    אתם נתפסים אליו כל הזמן גם בתערוכה במנשר. החברה שלו עושה הרבה דברים
    בהרבה תחומים בארץ ובעולם

    פרגנו קצת. למדו יותר . אל תהיו שטחיים כל כך.

    יום טוב

    לכל החברים, האומנים המתוסכלים ממוזיאון ת’א שיחייכו לכל אספן (כולל המוזכרים בכתבה) שישאל כמה עולה עבודה שלהם, אפילו אם רגע לפני דיברו עליו בלשון רעה, אולי נסו להביע את זעמכם כלפי המדינה, שלא פותחת עוד מוזיאון, ועוד אחד. ונותנת מעט לתרבות ויצירה ברמות גבוהות כמקובל בעולם. ומה עם הפרפריה, לא מגיע להם מוזיאון? איפה אתם, מחפשי הצדק? למה לא לחפש גבעה בנגב ולהקים שם ’גוגנהיים נגב’ שיעצב כמו בבילבאו פראנק גארי ? ואז ישראל תהיה חלק מהעולם, מדינה עם יותר משתי מוזיאונים.
    ומה יהיה אם כל האנשים באותו מוזיאון תל אביב יתחלפו, וגם מהם לא תהיו מרוצים, עדיין תאשימו? ו… ולאותו אספן, שמוכר לכם קוטג במחיר גבוה או דירה שלא תוכלו לקנות, תמכרו עבודה שלכם? או זה תלויי…. נראה לי שאתם צבועים אש. לא יונתן? או יהונתן. לך לעבוד.

    למה לחפש גבעה בנגב כדי להקים שם גוגנהיים כשיש בנגב מוזיאון לאמנות? אמן תותח, אתה וידידיך מוזמנים לבקר במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, מוזיאון שיש לו כוונות אחרות מאשר להיות גוגנהיים. חוץ מזה אמן יקר, יש בישראל הרבה יותר משני מוזיאונים. אין לעובדה זו שום קשר לדאגה האמיתית בקהילת האמנות בישראל לגורלו של מוזיאון תל אביב.

    מה ההבדל בין בסטיונר לבאסטיונר?

    “פסלים על גלגלים” תערוכה גדולה !!! מעניינת וחשובה !!!
    מזל שהגענו לזה (-*

    יונתן שלום
    אני לא אכנס לויכוח נוקדני על כל טענותיך.חלקם נכונות ורלבנטיות וחלקן מנותקות מהמציאות.
    וגם לגבי הנתונים כדאי להיות מדויקים.
    הפכת אותי לעובד משרד החוץ…
    בעשרים השנה האחרונות כל כולי בתוך וחלק מפעילות החברה האזרחית הישראלית, ואף פעם לא עבדתי שם.
    גם כלפי דורון סבג אתה עושה עוול גדול.האופציה קיימת גם להיות אוהב אמנות, גם אספן חשוב, גם איש עסקים מוצלח, וגם אדם הגון. קורה…
    השורה התחתונה היא שהועדה לאיתור מנכ”ל, כוללת אנשים רצינים כמו סאמט, בהרב, רפפורט וסבג, כולם לא רק אוהבי אמנות, אלא באמת ובתמים רוצים לראות מנהל רציני ובעל שם שיצעיד את המוזיאון לעולם של המאה העשרים ואחת.
    לטעון טענות, להציע הצעות, וגם להביע ביקורת, הכל לגיטימי, אבל להכפיש ולהתלהם זה נחמד, יש לזה רייטינג, אבל זה לא ממש מקדם אותנו סנטימטר אחד קדימה.
    ואסיים באמירה שעלולה להישמע קצת יהירה (מה שבאמת לא מתאים לי אבל הרמת להנחתה) – בלי להכיר אותך אני מניח שאני מכיר את עולם האמנות הישראלית לפחות טוב כמוך. ויעידו האמנים והגלריסטים.

    רון פונדק

    שלום רון, תודה על התגובה.
    ראשית, לא כתבתי בשום מקום שדורון סבג אינו אוהב אמנות. ברור לי שאדם שמקדיש כל-כך הרבה זמן וכסף במשך שנים לאיסוף אמנות חייב לאהוב את מה שהוא עושה. אבל אהבת אמנות אינה מבטיחה דבר, וראה מקרה מוטי עומר, שכפי שאמרו רבים באמת אהב אמנות, ובכל זאת הביא את המוזיאון למצב מביש שכלל, בין השאר, תערוכות שרירים מאוסף דורון סבג (כאמור, על אחת מהן כתבתי כאן: http://bit.ly/nZwTMh).

    אגב, אני כלל לא מכיר את סבג באופן אישי, אך זכור לי שכמנכ”ל חברת כוח אדם הוא התנגד בזמנו להצעת חוק שמחייבת מעסיקים לספק תנאים סוציאליים לעובדי קבלן לאחר תשעה חודשי עבודה. אז אפשר להיות אוהב אמנות ובו בזמן “איש עסקים מוצלח”, כדבריך, אך כמובן שעל ההצלחות והאהבות הללו מישהו צריך לשלם את המחיר.

    מכל מקום, הטקסט הזה וההזמנה לדיון ביום חמישי אינם עוסקים בדורון סבג באופן אישי אלא במוזיאון ובעתידו, ובכשל המובנה בעבודת וועדת איתור מנכ”ל מוסד אמנות ציבורי, שאינה כוללת אף איש אמנות ואף נציג ציבור שאינו בן מגזר מאד מסוים ומצומצם.
    שמעתי את הראיון איתך, עם יהושע סימון ועם נחום טבת ברשת ב’. אתה נשמע לי אדם הגון ונעים, אך לא הצלחתי להבין אם אתה מיתמם או באמת לא מבין עד כמה פגום הליך בחירת המנכ”ל החדש שאתה שותף לו כחבר בוועדה. אתה באמת לא מבין איפה הבעיה פה? אתה מעלה בדעתך מצב בו בבוועדת איתור מנכ”ל חדש לבית חולים ציבורי לא ישב אף איש רפואה ואף נציג ציבור? אמרת שתשמחו אם נציג מטעמנו יבוא לדבר עם אנשי הועדה ולייעץ להם. זהו היפוך מוחלט של היוצרות. מוזיאון הוא מוסד אמנות ציבורי. זאת אומרת שהוא אמור להיות מנוהל ע”י אנשי אמנות שמעורים בצרכי הציבור ונעזרים באנשי ניהול וכספים לצורך ניהול נכון של המוסד. במקרה שלנו, במקום שאנשי המקצוע יעזרו באנשי הניהול כדי שהמוזיאון יוכל לתפקד, אנשי הניהול הפכו לגורם החזק שמכתיב את הדרך.
    מה שאני מנסה לומר הוא שמי שאמורים היו לייעץ מנסיונם לחברי הוועדה הם אלו שיושבים בה, ולא אלו שמוזמנים להופיע בפניה.

    אתה כותב שבשורה התחתונה יושבים בוועדה אנשים רציניים. זה נחמד מאד (בעצם מתבקש ואמור להיות מובן מאליו), אבל רחוק מלהספיק. עם כל הכבוד לניסיון בתחומים אחרים, לא ברור מה מכשיר את חברי הוועדה, שנדמה לי שלא אהיה רחוק מן האמת אם אומר שתרבות עבורם היא בגדר תחביב, לקבוע את עתיד המוזיאון. יתרה מכך, הניהול הכושל של המוזיאון בלמעלה מעשר השנים האחרונות הוא גם הכישלון של חברי הוועדה היושבים בדירקטוריון המוסד. אני לא מפנה אליך אצבע באופן אישי (אמרת בעצמך שהיית רוצה לראות מוזיאון אחר מזה שראית בשנים האחרונות), ועדיין, קשה שלא להיות סקפטיים בנוגע לעתיד לנוכח הצהרות התמיכה של כמה מחברי הוועדה במנכ”ל הקודם. כתבת שיש לך קשרים קרובים עם אמנים וגלריסטים. זה משמח מאד ואני באמת מאמין לך שאתה אוהב אמנות, ועם זאת איני יכול שלא לציין את העובדה שחלק גדול מהאמנות המעניינת בימינו נוצרת הרחק מן הגלריות. מבקרי מוזיאונים רבים יודעים זאת, אלא אם כן הם מבקרים רק במוזיאון ת”א.

    הערה אחת בעניין ה”התלהמות”: נוח מאד לדבר בנימוס ובשקט כשאתה הוא זה שמחזיק את הכוח בידיים. אין ספק שהטקסט שלי חריף, אולי אפילו מעט משתלח, אולם אני ואחרים אומרים וכותבים ביקורת דומה במשך שנים וזוכים רק להנהוני הסכמה מצד אנשי אמנות וחומת שתיקה מצד המוזיאון, עד שבאיזשהו שלב הפיוז קופץ. אני חושב שהטקסט הזה, וההתארגנות לקראת המפגש ביום חמישי, משקפים דיעה די רווחת בקרב אנשי ונשות אמנות בישראל, ותהיה זו טעות להתעלם מן הדרישות שמועלות פה. מוזיאון ת”א זקוק לקהילת האמנות המקומית לא פחות ואולי אפילו יותר מכפי שהיא זקוקה לו.

    לפני סיום: מכיוון שאתה אחד מאדריכלי הסכם אוסלו, הנחתי שעשית את עבודתך כאיש משרד החוץ. מתנצל על הטעות.

    בברכה
    יונתן אמיר

    Friends,

    They / you / we need one older and one younger artist in this team urgently. No question here.
    Artists are not stupid … They know a thing or two about running museums and about art in general …

    Siga

    למה נעלם מהאתר הטקסט של גדעון עפרת על האמנים והמהפכה?
    גדעון עפרת התחרט וביקש להסיר את המאמר (י.א).

    נכון וראוי בדיון זה, להזכיר את רשימתו של האמן יותם דביר שפורסמה כאן לפני כשנה, כחלק ממהלך שכלל תערוכת יחיד שלו על קיר סמוך למוזאון תל-אביב.
    ברשימתו הנושאת הכותרת ‘מקום לאמנות’, דן דביר במקומו של המוזאון בהתפתחותה של האמנות הישראלית. הייתי מכליל את דביר בועדה לאיתור מנהל למוסד רב חשיבות זה. יושרתו והבנתו עומדים לו מעבר לכל אינטרס.
    דן

    ראוי גם להזכיר דברים של בועז לוין, מאפריל השנה, בעיתון הארץ:
    “כיום, יותר מתמיד, יש צורך במסגרת מחשבה שאינה מקדשת את ההווה כנצחי, שאינה שוללת את ייתכנותו של השינוי, שאינה מתרכזת רק בחשיפתם של אמיתות נסתרות ו”מנגנוני כוח” למיניהם – אלא גם, ובעיקר, מטפחת את אפשרות המהפכה החברתית ונאבקת למען השוויון. מובן שגם כיום קיימות דוגמאות לאופן כזה של מחשבה ופעילות: בין שמדובר בפרויקטים כספריית גן לוינסקי בתל אביב ו”מוסללה” בירושלים, או בתערוכות שחרגו מהבון-טון של אמנות-סחורה, ניסו לנסח אסתטיקה ביקורתית ושאפו להתערב במצב הפוליטי.

    השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד מהאירועים ההיסטוריים האחרונים הוא ששינוי אפשרי ושהפוטנציאל האמנציפטורי באמנות ומחוץ לה לא הלך לשום מקום. אמנות נעה מאז ומתמיד בין שני קטבים – בין היותה כלי שרת של מנגנוני הכוח וההגמוניה לבין חתירתה תחתיהם, בין ציות למרד. עכשיו הגיעה עת המרד.”
    הקישור למאמר
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1227304

    מאיש צעיר שקורא למרד בהגמוניה אפשר לצפות לגרם אחד לפחות של מקוריות, במקום העייפות התאורטית הזו של מוסקטרים מנוער מרצ.

    יונתן אתה טועה ומטעה. מציעה לך לקרוא שוב את הכתבה בדה מרקר.
    ואגב אין אספן תומך יותר באומנים ישראלים. בין חבריך למאבק תמצא רבים שנמצאים באוסף סבג, כאלה שנקנו אף בתחילת דרכם. ראה למשל רועי רוזן ואיתן שוקר ועוד רבים אחרים. ישנם כאלה שזכו לתרומות תמיכה ללא רכישת אומנות, למשל לצורך נסיעה לחול תמיכה בתערוכה וכו.
    והחשוב מכל – אף יצירת אומנות ישראלית באוסף לא הוצעה מעולם למכירה!!! גם לא של אומנים ישראלים שהתבררו כאכזבה ולא התקדמו כהוא זה מתחילת דרכם. ויש כאלה לא מעטים בין חבריך למאבק.
    לכן כתבתי שראוי לבדוק עובדות.
    ואותו דורון סבג ביושבו במועצה לתרבות ואומנות, אף ביקש לאמץ את החוק הבריטי לפיו בכל מכירה של אומנות יקבל האומן 5 אחוז ממחיר היצירה במכירה פומבית. ונחש מי סיכל יוזמה זו- הממשלה שלך דאז , משרד האוצר.

    תומכת, כפי שכבר כתבתי, אין לי שום בעיה עם ההיכרות והאהבה של דורון סבג לאמנות. אני גם לא מתנגד כלל שיתרום מכספו ומנסיונו למוזיאון. הבעיה היא מערכתית וקשורה בהיעדר תשתית מקצועית, מנהלית וציבורית ניאותה לפעילות המוסד. אם המוזיאון יצור תשתית כזו ודורון סבג יסכים לפעול בכפוף לה הוא מוזמן בברכה לעשות זאת.

    אם תקראי את דברי בצורה עניינית תראי שהם עוסקים במערכת ולא בפרסונות, ושהן מופיעות רק כדוגמה שמשקפת את הבעיות המערכתיות של המוזיאון (ובמידה רבה גם מוסדות אמנות נוספים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?