צעד ראשון לאמן כבעל מקצוע

זה המאבק שלנו.

בימיו הראשונים הוגדר פעיליו כקומץ מפונקים אשר מתעקשים לגור במרכז העיר, מרכז תל אביב, או בכלל – תל אביב. למה בעצם לגור כאן?

כבר סיפרתי במקומות שונים שבאופן אישי, בתום התערוכה נגמר לי גם חוזה הדירה. לא באמת היה לי כח להתמודד עם העולם של אחרי תערוכה, של תל אביב בקיץ, שכולם משוגעים ואני רק רוצה להתחפר לי באיזה כוך, אז פיזרתי את חפצי, ארזתי תיק ותכננתי איך אני מעבירה את חודשי הקיץ על ספות של חברים מחוץ לעיר. הייתי שלושה שבועות בחיפה, ואז התחיל המאבק. ומה אעשה, זה המאבק שלי, אני זאת שעובדת במליון דברים אבל תמיד נשארת תפרנית וצולחת את העשירי בחודש בשיניים קהות. כמה טוב שאני משתדלת לעבור גם עם חוט דנטלי.

אבל ארבע שנים בעיר, בהן פסעתי את צעדי הראשונים בתור אמנית, ארבע שנים בהן הפכה המחייה בלתי אפשרית, ארבע שנים בהן הדירה המעופשת עליה שילמנו 3300 ש”ח עולה היום כנראה 6000 ש”ח. נכון, יש פעילות אמנותית בירושלים וחיפה, ועוד פעולות נקודתיות ברחבי הארץ כמו נסיונות לפרויקטים בבת ים ובחולון. אבל המרכז השוקק עשיה תרבותית, הבירה שלנו – היא תל אביב. בשביל אמנים, תל אביב איננה פריבילגיה. זה כמעט הכרח, דבר שנובע מחוסר בתשתית של חינוך לתרבות בפריפריה. רבים מהצעירים שגרים בתל אביב הם פליטי הפריפריה, אלה שברחו ממנה כל עוד נפשם בם, ומצאו מקלט מוגן. מוגן חברתית, לא כלכלית.

במשך שבועיים הלכתי הלוך ושוב את רוטשילד לאורך העיירה החדשה שקמה וגדלה בקצב מסחרר. מצאתי את עצמי תומכת ברשתות החברתיות, בצעדות, אפילו צועקת מדי פעם, מנסה לנסח ולהבין איך הפעולה הזו יכולה לשנות את החיים שלי, עם הבעיות שלי, כאמנית. ואז ישבתי עם רועי חפץ על הדשא, חיכינו לתחילת הסרט ‘המדריך למהפכה’, ושנינו קבענו שהגיע הזמן שגם אנחנו ניקח צד פעיל במאבק וגם האמנים יגדירו את הדרישות שלהם. אחרי הסרט פגשתי מספר אמנים ששמחו על היוזמה והבטיחו לשתף פעולה, בניהם את מרב מרודי המדהימה שמיד לקחה צד פעיל.

בבוקר דיברתי גם עם יונתן אמיר ואיתן שוקר, ויחד איתם ניסחתי את הנקודות הראשוניות אותן פרסמנו בקריאה לאמנים להצטרף למחאה כסקטור ייחודי.

הזמנו את האמנים להכין שלטים בשש, קבענו לצאת בשמונה. כמובן שהאמנים התחילו לבוא בשש וחצי, ויצאנו בשמונה וחצי. בסופו של דבר, למרות שבפייסבוק אישרו 600 איש (!!!) את נוכחותם, הגיעו במצטבר בערך מאה (השמועה דיברה על זה שאם היינו מבטיחים יין זול המספר היה מוכפל ואף משולש, קשה לשנות הרגלים. ננסה פעם הבאה, אם נמצא ספונסר).

בצעדה צעקנו “לחם, אמנות, לא עובדים בהתנדבות”, “אמנים דורשים צדק חברתי” ו”ביבי ביבי תצייר, העתיד ורוד יותר”- זאת היתה פעם ראשונה שאמנים צעקו בכלל. האם אמנים אי פעם העזו לדרוש שכר? תנאי עבודה? כמה מופרך זה נשמע. אילן יונה הגאון יצר את השלט הזה:

בין לבין כבר התחלנו לדבר על הצעדים הבאים, ביניהם מחשבות לחבור לאנשים מתחומי אמנות נוספים כדי לקרוא יחדיו “תרבות היא לא פריבילגיה!” תקציב התרבות בארץ עומד היום על שישית ממה שמקובל במדינות המפותחות, והגיע הזמן שנדרוש להיות מדינה מפותחת גם מבחינת תנאי המחייה של האמנים.

אתמול עשינו את הצעד הראשון. כל מי שרוצה להצטרף, לתת יד, להביע דעתו, מוזמן. הפעילות תהיה בשקיפות מלאה.

 

ועכשיו קריאה: נכון, לאמנים יש טראומה גדולה מנסיון להפוך אותם לועידת קישוט. היו קולות מרמור על אסתטיקת השלטים וכנראה שהם היו מוצדקים. אי לכך – מאוד נשמח להתחיל להוציא את האמנות שלנו לשדרה. עלה רעיון של פסל החירות, אבל מן הסתם בשביל מה אנחנו אמנים. רק בבקשה: מי שלא מצטרף, שלא יבוא בטענות. זה בשביל כולנו. שנוכל לחיות וליצור כאן בכבוד.

בינתיים – כבר קיבלנו פרסום ראשון בוואלה! תרבות, ואנשים רבים מהתחום ומחוצה לו כבר ביקשו לעזור. שימו נעליים, שמעתי שמסמרים רבים מארונות הקבורה של התקווה מפוזרים ברחוב.

גילי מרדינגר כבר מזמינה אמנים ואמניות לתת ביטוי למהפכה.

המשך יבוא….