בדרך אל האמנות

מהי האמנות? כיצד לגשת לשאלה כזו? החל מהיכן להתחיל לחשוב את מה שהיא מורה עליו? ובאיזו דרך? השאלות האלה, שהן תמיד-כבר ישנות עד מאוד ובה בעת רעננות ודחופות מתמיד, הן שאלות על סף תהום, שאלות שומטות-קרקע. הן נושפות בעורפנו החל מזמניות עתיקת יומין, עתיקה יותר מן ההסטוריה, לפחות במובן השגור שאנו נוהגים ליחס למונח זה. הצבתן כאן, על סיפו של טקסט, החוסה בצילו של אירוע-אמנות המתכנס בעצמו תחת שאלת-הכותרת “מה זה מוסללה?” היא אולי הזדמנות לחזור ולעיין בעמודים הפותחים של סמינר דו שנתי, שהעביר הפילוסוף מרטין היידגר בשנים 1929-1930 תחת הכותרת “מושגי היסוד של המטאפיזיקה: עולם – סופיות – בדידות”. (Welt-Endlichkeit-Einsamkeit) (1).

כיצד להצדיק כאן את הפנייה להיידגר? אחרי הכל, מה לטקסטים שנכתבו בשפה זרה, במקום אחר, בזמן אחר, ולנמענים אחרים כביכול, עם ה”כאן והעכשיו” שלנו, בישראל, בירושלים, במקלט הזה שבו אנו ישובים כעת, בלב ליבה של שכונת מוסררה, מכונסים יחד כאן, תחת סימן השאלה: “מה זה מוסללה?” שאלה המבקשת להעניק לאירוע שהיא כותרתו כיוון, מובן (sense) ומשמעות כלשהם? ומה פירוש להיות מכונסים תחת סימן שאלה? התיתכן מחשבה כלשהי על חברה או קהילה החל מהתכנסות כזאת, הייתכן שאנו הופכים לקהילה בעצם היותנו קשובים לְשאלה, בעצם היותנו מתמסרים ונמסרים לה, בעצם היותנו משווים אותה, ללא הרף לנגד עיננו, אחוזים בתוכה? האם שאלה היא מקום של התכנסות?

הבה נניח לשאלות אלה לרחף מעלינו, כפי שאנו עומדים לגלות מיד, לפחות חלקן תשובנה לפקוד אותנו החל ממה שהיידגר קורא לנו לחשוב אודות הפילוסופיה, ואולי גם – וזאת ההיפותזה שנסתכן בה כאן – אודות האמנות.

היידגר פותח את הסמינר בניסיון מקדים לברר מהי המטאפיזיקה, או ליתר דיוק, בניסיון להגדיר ולהשיג את מהותה, אלא שעבור היידגר, הניסיון הזה – וזה רחוק מלהיות מובן מאליו – לובש צורה של חיפוש אחר כיוון (Richtung) והתחקות אחר דרך (Weg).לשון אחר, עבור היידגר, החקירה אודות מהות המטאפיזיקה, היא שאילה אודות הדרך שתאפשר את השגתה של האחרונה. היידגר מחפש אפוא אחר הדרך הטובה ביותר אל המטאפיזקה, והחיפוש הזה בעצמו, כרוך במעבר דרך דרכי עקלתון, פיתולי דרך ופרשות דרכים, המסתיימות לא פעם במבוי סתום. כך, אחרי שהיידגר שולל את ההנחות השגורות שלפיהן המטאפיזיקה היא או בגדר מדע או בגדר הצגת תפיסות עולם, ואחרי שהוא מדגים מדוע, לא ניתן להשיג את מהותה של הפילוסופיה על דרך השוואתה (Vergleich) לאמנות או לדת (2), ואף לא על דרך החקירה ההסטורית – הסטוריוגראפית – משום שכל הדרכים האלה, שאותן הוא מכנה “דרכי עקלתון מדיחות”(Umwege), מובילות אותנו למבוי סתום או, גרוע לא פחות, מרחיקות אותנו ממהות המטאפיזיקה (3), הוא, פונה לדרך אחרת, והדרך הזאת, כפי שנראה מיד, מצליבה יחד את הפילוסופיה ואת האמנות.

היידגר פונה אפוא, בהעדר מוצא (Ausweg) אחר, בהעדר דרך אחרת, אל האמנות, ובתוכה אל הכתיבה (Dichtung), תוך שהוא מצטט פרגמנט בן שורה אחת, פרי עטו של נובליס, איש רוח וחבר פעיל בתנועה הרומנטית בגרמניה של המאה ה -19.

“הפילוספיה, כותב נובליס, היא מטבעה  נוסטלגיה – דחף, בכל מקום, להיות בבית” (4).

( “Die Philosophie ist eigentlich Heimweh, ein Trieb überall zu Hause zu sein”)

לאחר שהביא את הציטוט מזדרז היידגר להציב על דרך הרטוריקה את הטענה שמן הסתם מתנגדיו היו ממהרים להעלות כנגדו: הרעיון שהפילוסופיה היא נוסטלגיה! האין זה רעיון שווא? ועוד לבסס קביעה כזאת לא על אמרי-שפר של איש מדע הפילוסופיה, אלא על מי שאינו אלא אמן, אמן-כתיבה אם תרצו, והיידגר מוסיף ומביא לחיזוק קו-טיעון כזה משפט של אריסטו שבו קובע האחרון שהאמנים הם אנשי כחש.

אלא שכנגד אותה השקפה פילוסופית מסורתית המכתימה את האמנות, מציג היידגר עמדה שאנו רחוקים עדיין, כך נדמה, גם בימים אלה, מלמצות את מה שהיא מורה לנו לחשוב, שכן היידגר, במחווה אופיינית לו, מסמיך את הפילוסופיה לאמנות וקובע, ללא היסוס, שהאמנות היא אחותה של הפילוסופיה, ושלפיכך, והחל מן הסמיכות הזאת שבין השתיים, יש לחשוב את הפרגמנט של נובליס. לשון אחר, בין האמנות והפילוסופיה מתקיימים יחסי קירבה, ולקירבה הזאת אופי משפחתי: הן האמנות והפילוסופיה חולקות אותו בית, או ליתר דיוק – היידגר אינו אומר זאת במפורש, אולם אנו מעיזים לחשוב שלא היה מתנגד לקביעה כזו – חולקות את אותו געגוע-בית, את אותה נוסטלגיה, את אותו הדחף להיות בכל מקום בבית.

על-כל-פנים, אם אכן הפילוסופיה היא דחף להיות בבית, הרי שיוצא מכך שאנו, בשעה שאנו עוסקים בפילוסופיה, איננו בבית – והיידגר מדגיש בטקסט את מילת השלילה nicht. יוצא אפוא, הגם שהיידגר אינו אומר זאת במפורש, שההיות מחוץ לבית, ההיות-בדרך-אל הוא, באופן פראדקסולי, מה שמאפשר לנו בדיוק לומר “אנחנו”, כלומר, ההיות-מחוץ-לבית, הוא מה שמכונן את מה שאנו מכנים קהילה, או לכל הפחות קהילה פילוסופית. אנו נמצאים בקהילה, או ליתר דיוק, כקהילה, במידה שאנו נמצאים בדרך, במידה שאנו פוסעים במו רגלינו כברת דרך, במידה שאנו, זרים בביתנו, קשובים מתמסרים ונמסרים לדחף הנוסטלגי להיות בכל מקום בבית.

היידגר קובע את הדחף הנוסטלגי כדחף אל עבר מה שהוא מכנה “עולם”. עבור היידגר העולם הופך להיות עולם עבורנו, רק מתוך ודרך מחוות  הצעידה לקראתו ובעקבותיו. אנחנו, מוסיף היידגר, איננו אלא הצעידה הזאת, אנחנו ההיות-בדרך (Unterwegs) או המעבר (Übergang) אל העולם. אנחנו אפוא תמיד-כבר בדרך, לא פה ולא שם (Weder das Eine noch Das Andere) (5) אלא בין לבין. את ההשתרעות שלנו, אם אפשר לכנותה כך, שבין שתי השלילות האלה, בין הלא פה לַלא שם מכנה היידיגר “סופיות” (Endlichkeit). אותה “סופיות” כרוכה לבלי התר בתנועה של התבדלות (Vereinzelung) שאפסח כאן על תיאורה, ושאותה היידגר מכנה “בדידות” (Einsamkeit) (6). כאמור, שלושת המושגים האחרונים, עולם, סופיות ובדידות, הם מה שהיידיגר מכנה מושגי היסוד של המטאפיזיקה.

ההתחלה from Guy Briller on Vimeo.

אני מבקש להניח כעת להיידגר, או ליתר דיוק, להניח ולא להניח להיידגר, שכן דרך כברת הדרך הזעירה שעשינו בעקבות המחשבה ההיידגריאנית, אפשר אולי להתחיל לשמוע אחרת את סדרת השאלות שהצבנו למעלה, לא פחות מאשר את השאלה מה זה מוסללה? אותה שאלה המקבצת אותנו יחד, במקלט הזה, שהוא גם, נזכיר בדרך אגב, מקום שאיננו בדיוק ככל מקום, מקום המעיד על עצמו, אולי יותר ממקומות אחרים, ככזה העומד בסימנה של הארעיות, של העדר בית, של אובדן בית, ושל כמיהה נוסטלגית אל הבית. כעת גם נוכל אולי להיות קשובים אחרת למילה מסלול, למחוות סלילת הדרך המקופלת בתוך השם מוסללה. ואף שאינני בטוח שאני יודע כיצד אפילו להתחיל לענות על השאלה, מה זה מוסללה, אסתכן בכל זאת, לסיום, בשתי הערות חסכניות וסכימטיות המשרטטות להבנתי את קווי המתאר המנחים לעיון עתידי בשאלה שכזאת.

הערה ראשונה: נדמה שכל ניסיון לחשוב את מוסללה צריך להביא בחשבון מחווה של מעבר-דרך, כפי שפגשנו בה אצל היידגר, שכן מוסללה היא אולי, בראש ובראשונה, היות-בדרך, היות-במסלול, מסלול שצריך לצעוד בו. מוסללה היא הצעידה הזאת. זאת ועוד, אני מעיז להסתכן כאן בהיפותזה, שמוסללה איננה  דבר-מה המתרחש בפשטות “בתוך” מוסררה, אלא הצעידה במוסללה היא אחד האופנים של היעשות מוסררה לְמקום.

הערה שניה: אין צעידה בדרך, ללא סיכון, ולכל מחווה סינגולרית פורצת-דרך, בכל המובנים, שגם מוסללה, בדרכה, כפי שניסיתי להראות כאן, מזמנת לנו לחשוב, מתלווה סכנת הרדוקציה של המסלול מדרך (odos) לשיטה (methodos), כלומר, רדוקציה של הדרך להליך (process) או לתוכנית (Program) המבוצעים על פי תוואי נתון וקבוע מראש. בכל פעם שרדוקציה כזו מתבצעת, בכל פעם שאנו יודעים בוודאות מוחלטת ‘מאין אנו באים ולאן אנו הולכים’, במובן מסוים, שוב איננו צועדים כלל, אלא דורכים במקום, ללא עבר, ללא עתיד ללא סיכוי (לטוב או לגרוע מכל). סיכון כזה אורב לנו תמיד, על כל צעד ושעל, ויש אולי מי שירצו לטעון, לא בחוסר הגיון, שזה סיכון בלתי נמנע, שכל ניסיון להמנע ממנו נידון מראש לכישלון ואינו אלא בלתי אפשרי. אלא שהבלתי האפשרי, האין זה המקום היחיד שהחל ממנו צעידה ראויה לשמה, אם יש דבר-מה כזה, כלומר, צעידה פורצת-דרך, בדרך אל האמנות, אפשרית?

היום (21.3.11), החל פרויקט “נומנסלנד – חניה בשטח הפקר” – שיתוף פעולה בין קבוצת מוסללה לרשות העצמית (גיא ברילר).

הערות:
1: Heidegger, Martin, 1992. Die Grundbegriffe der Metaphysik: Welt-Endlichkeit-Eisamkeit, Gesamtausgabe, Band 29\30, Frankfurt am Main: Vitttorio Klostermann
כל הציטוטים ומראי המקום בהמשך הטקסט מתייחסים למהדורה זו.
2: שכן השוואה כזו נשענת על הנחת המבוקש: עלינו כבר לדעת מהי מהות המטאפיזיקה בכדי לבצע השוואה שכזו . עם זאת, כפי שאנו עומדים לגלות מיד,  היידיגר  מצליב את דרכיהן של האמנות והפילוסופיה  בדרך אחרת.
Ibid: 1-5:3
Ibid: 7:4
5: ביכרתי כאן  תרגום מסתכן. התרגום המילולי: “לא האחד ולא האחר”.
6: Ibid: 8