תורת היזע

55 תגובות על תורת היזע

וואו, כתוב פשוט מעולה.
אם כי, אני לא לגמרי מסכים לקשירת הקשר בין החליפה למטפחת.
אמת, כספו של העשיר הוא שמזין את העשייה האמנותית.
אמת, האמן העכשווי הוא מין יצור כלאים ששייך למעמד-המותרות מחד, אך ללא רמת ההכנסה שלו (שאגב, טעות למדוד רק בהכנסות מזומנים. גם טיסות בעולם על חשבון מזמיני תערוכות למיניהם, מלגות רזידנסי וכן הנחות ארנונה ושכירות סטודיו ועוד כהנה וכהנה צריכים להכנס אל השקלול ואולי יאזנו מעט את התמונה).
עדיין, כל עוד כספי המעמד הגבוה משמנים את גלגלי העשייה האמנותית, ומאפשרים לכולנו ליהנות מאמנות טובה, וכל עוד היא מצליחה לשמור על עצמה נקיה מהכתבת תכנים, נראה לי שההיטפלות אל חליפתו המיותרת של העשיר תישאר בתחומי הרכילות, לא מעבר.
ואם וכאשר האמנות אכן הופכת להיות נגועה בהכתבת vתכנים- שם תפקידה של הביקורת לשחרר את הכלבים

יונתן,
תודה על פועלך בשיח האמנות המקומי.
שוב, הצלחת לדברר ברהיטות את מה ששבועיים אני מנסה לנסח בראשי והמילה היחידה שעלתה לי היא: סתם. או מה???

“מטלון הוא צלם מצוין…. גם יתר האמנים המשתתפים בתערוכה מוכשרים אחד אחד”.. יוזמה אוצרותית כזאת ונטילת חלק בה ולא משנה השכר,מטילה בספק את השבחים שחילקת לאוצר והמשתתפים…אמן ‘מוכשר’ הוא לא רק יצרן של תופעות יפיפיות,הוא נבחן גם בפעולות האחרות שלו וגם ביכולת להבחן ולסרב לטמטום. אם האמנים המוכשרים אחד,אחד לא הבחינו,אז…..

אני חושבת ששאלה עקרונית לא הועלתה והיא השאלה האם הכסף שולם במוזמן-שחור/ירוק, או עם חשבונית + מע”מ? שאלה שתשובה אחת מבין השתיים עלולה לשנות את עמדתך ובטח להעלות שאלות אתיות. הייתי מתה לפגוש את אוהד מטלון שבודאי מהלך כאמן ואוצר מבריק,יצירתי ובעל תובנות מקוריות.את שורת הזוחלים בעקבות הרעיון המבריק,הרבה פחות מעניין ומסקרן לפגוש

בואו רגע נרגע מהאקטיביזם.
אמנים, על-פי-רוב, אינם משתייכים למעמדות האמידים יותר בחברה. מדובר בדרך-כלל באנשים שמתפרנסים בכבוד ובקושי מהוראה, ולמעשה, ולגמרי מבחירתם החופשית, מנהלים קריירה נוספת, שנייה, בסטודיו, שעל שעות העבודה שמושקעות בה אין תמורה על-פי-רוב, ובוודאי שלא מיידית (שוב – מבחירה חופשית – אני לא מתלונן ולא מציע כאן להתלונן על היחס המחפיר של המדינה לאמניה וכו’ וכו’ ובלה-בלה-בלה). גם כאשר נמכרת עבודה פה ושם, אין ההכנסה מצליחה לכסות הרבה מעבר להוצאות הישירות והעקיפות שליוו את תהליך היצירה (מניסיון ומהיכרות עם ניסיונם של אחרים).
רובם המכריע של האמנים אינו יוצא לתכניות רזידנסי כפי שנטען כאן למעלה, אינו טס על חשבון מזמיני תערוכות למיניהם (בדרך כלל הטיסה היא על חשבון האמן), ובוודאי שלא מקבל הנחה בארנונה (ארנונת סטודיו גבוהה בהרבה מארנונת מגורים). על-כן, כשעל אמן נופלת הזדמנות להרוויח 2000 שקל (באופן חד פעמי, שכמובן לא דומה לפרנסה קבועה מסדנאות יזע – נמוכה ומשפילה ככל שתהיה) בתשע שעות, אין פלא שהוא לוקח אותה. הסכום הזה כמובן כולל הוצאות על חומרי העבודה ותשלומי מסים על ההכנסה החד פעמית, ואינו נכנס כולו כשכר-נטו לכיסו של האמן (בחישוב כולל מדובר בשכר שאינו רחוק משכר-הוראה במוסד להשכלה גבוהה ואף נמוך ממנו, ויש לזכור שזהו פרוייקט חד פעמי).
בסך הכל מדובר בתרגיל נחמד, ברעיון מעניין שמטרתו העיקרית, קרוב לוודאי, היא להוציא קצת כסף מדוד עשיר אחד עבור אמנים קשי-יום ודלי-פרנסה.
נחמד לחבר לזה אג’נדות חברתיות וכלכליות, אבל כבר כולנו יודעים שבעניין הזה אנחנו משחקים בכאילו (ואצלנו, כידוע, ישנן צרות גדולות יותר).
אז אני שוב מציע להירגע וללכת לראות את התערוכה, לשפוט את העבודות המוצגות בה, לטוב ולרע (חלקם הגדול של האמנים המשתתפים אכן מוכשר ביותר), לפרגן קצת לאמנים ולאוצר, על שהצליחו לגייס עוד כמה גרושים ממעמד חובשי הפרוות, ולהמשיך לטפוח לעצמנו על השכם הליברלית, הנאורה, הקפיטליסטית, אימפריאליסטית וכובשת שלנו.

אקטיביזם?
לא משתתף (בדיון? באקטיביזם?), אני מבין את רוח דבריך. באמת בדר”כ אמנים אינם זוכים לשכר גבוה במיוחד, בארץ רובם אכן מלמדים או עוסקים בעבודה אחרת להשלמת הכנסתם. אך שתי נקודות יש לי אליך:
1. יש הבדל בין מעמד ובין שכר. על פי רוב קהילת האמנות, גם אם שכרה החודשי אינו משקף זאת, היא בת המעמד הבינוני-בורגני ומעלה. זו קהילה שבאה מ”בית טוב” כמו שאומרים. זו אינה האשמה וכמובן שיש יוצאי דופן רבים, מוכרים יותר ופחות, אך העובדה שאמנים טובים ורבים הם בעלי תואר שני + עליה מצביע יונתן היא עדות בדיוק להשתייכות למעמד כלשהו (נחשו איזה). אולי יומרת הפרולטריות, ניסיון ההשתייכות למעמד הפועלים, היא שמעצבנת בהודעה לעיתונות שגולקונדה (סניף קונטמפורררי) פרסמה. הזדהות ואמפתיה הן משהו אחד, ההתהדרות נרקסיסטית בסבלם של אחרים היא משהו אחר.
2. אתה צודק, אפשר לקחת את זה בקלות (אגב, אני לא חושב שיונתן לקח את זה כל כך קשה, סה”כ כתב ביקורת בערב-רב). רק שלפעמים הקלילות הזו מתחילה לעצבן.
הרי גם פורר לוקח את הביקורת-בשקל, את ה”דפקנו אותו” שהאמנים מסמנים לנו מאחורי גבו, בקלות, כך גם אותו כלכלן ניאו-ליברלי שממציא אמצעים פיננסים בהם לפזר (ולהחביא) את הסיכון בשווקים ואותו חבר-כנסת-לרגע שהתגלגל אל מפלגת השלטון הישר מארוחה דשנה בחברתו של אחד האוליגרכים המקומיים… כולם, כך נדמה, לוקחים את הכל בקלות.
היחידים שבאמת לא משתתפים (בקלות), נעדרי פריוולגית-הקלות הבלתי נסבלת, הם אלו שפשוט לא יכולים להרשות לעצמם. או במילים אחרות, קלותך היא כבדותם של אחרים.

בדיעבד שמתי לב שאולי הדגשתי יתר על המידה את הצד הצדקני (מעצבן אני יודע..) בתגובה שלי. בכל אופן, כמתקפת מנע, אני רק רוצה להדגיש נקודה נוספת.
הסיפור הוא שבמקום לנסות באמת לאתגר את ה”שיטה” משחקים, כפי שכתבת, בכאילו. “עושים גיג” ומשדכים אליו איזה משפט פסוודו-ביקורתי ומעט רחמים עצמיים. זה לא משעמם ומיותר? במקום להמשיך במשחק הציני, מודע לעצמו, וכו וכו’ אפשר פשוט לא לשחק. כמו שהיינו אומרים ביסודי, כנראה כציטוט פופ ישראלי שאת פשרו איני מבין, – אין משחק.

הלוואי והדיון היה ממשיך, זה ממש מעניין.
אולי הוא יתחדש אחרי הפתיחה מחר…

כל הלילה התהפכתי על מצעי, טרוד במחשבות על רגע הכניסה לתערוכה הערב. לראות את כל האנשים היפים עם חיוך רחב מרוח על פניהם,משבחים את אוהד בפניו,על הקונספט, בחירת האמנים ובעיקר על השליטה הוירטואוזית בחלל. אח”כ ממשיכים הלאה וטופחים למשתתפים על שכמם, אחד,אחד, מבלי להחסיר איש.
אקח כוס יין צלול ואתפוס את רות ( זאת שמעלי ) להמשך דיון ממש מעניין,כרצונה.

יונתן, די לצדקנות!!!!!!

הרי האתר הזה מתקיים בין השאר בזכות כמה אנשים עשירים יותר או פחות
שתורמים לו. ואתה גם לא ממש גווע ברעב, התשלום היה נדיב והגון ממה שהבנתי
ולא צריך להפוך כל דבר לדגל של מהפכות חסרות טעם.

בדיוק רביעי הקרוב 23.2 בשעה 17:00 צריך להתקיים סיור/דיון בגלריה של התואר השני ללימודי אמנות של בצלאל ומפגש עם האמנים – זה יכול להיות מעניין (ויכול להיות שיהיה שיח גלריה – הם גם לא היו סגורים על זה – מה שגם קשור לעבודה של שי יחזקאלי בתערוכה – “אני בטוח השיח – אני מחוץ לשיח”…)
דרך אגב – מעניין מהו הסטטוס הבעלות על העבודות (דבר שלא היה ברור בפתיחה)
לי היה ויכוח מר עם חברה טובה לגבי התערוכה הזאת – כשהשאלה המרכזית הייתה – איך עושים את המחיקה של דה קוניג לתערוכה שכזאת – http://www.youtube.com/watch?v=tpCWh3IFtDQ

דרך אגב – אני חושב שמה שהיה עוד מאוד מהעניין מחוץ לגלריה, דלת ליד “בגלריה 121 הסמוכה, נפתחת התערוכה הקבוצתית “נשל: יחסים של פיתוי ודחייה”. התערוכה עוסקת בהקבלה בין פצע מתקלף ומתחדש, לבין מעשה הציור שקשור הרבה פעמים בתהליך של ריפוי.”

השאלה היא כיצד מרפאים (ומונעים) את סדנאות היזע – גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה עולמית (זה פוסט מעניין בנושא של אפנן שבדיוק הוא פרסם – http://cafe.themarker.com/post/2039199/)

ערב רב לא מקבל ולא קיבל תרומות מאנשים עשירים. התרומות היחידות שקיבלנו הגיעו דרך הפייפל (כפתור בצד שמאל למעלה – מוזמנים ללחוץ ולתרום) בסכומים קטנים של עד-100 ש”ח, שהגיעו מקוראים שחשוב להם לתמוך בקיומו של כתב העת (ושוב תודה לתורמים!). התרומות לא מכסות אפילו את עלויות איחסון האתר.
נשמח לקבל תרומות מאנשים עשירים יותר ופחות, כל עוד הדבר לא ילווה בנסיונות להתערב בתכנים.

ערב רב פועל בזכות כל הכותבים והמשתתפים שתורמים מזמנם וכשרונם כדי שהאתר יתקיים. אם נחשב את השעות שאני ויונתן מקדישים לאתר, נגלה שאנחנו מפסידים בערך משכורת ממוצעת בכל חודש, ועם זאת לא יעלה בדעתנו להשוות את עצמנו לעובדים בסדנאות היזע. אנו מרוויחים ברוך השם מעבודות אחרות, אנו מרוויחים הון סימבולי מערב רב, וזכינו גם במשפחות חמות ותומכות ובחברים טובים ומוכשרים שעוזרים לנו.

לעומת זאת, יש חוסר כנות מטריד בטקסט של התערוכה “סווטשופ”. ההשוואה של האמן הישראלי, בין אם הוא מצליח יותר ובין אם פחות, לפועלים/עבדים שעובדים בסדנאות ידע היא פשוט מעליבה. הייתי שמח לקבל 2000 ש”ח על יום עבודה בגלריה, ואין לי שום ביקורת לאמנים שמשתתפים בתערוכה על עצם העבודה. שירוויחו בכיף. רק בואו נצביע על מה שזה כן ומה זה לא. זה לא פרקטיקה ביקורתית או היפוך של המודל הכלכלי ואופן המסחר בשוק האמנות. זה לא מבט חדש וטרי או אפילו מעניין, זה פשוט הסיפור הישן והמשעמם של איש עשיר משלם לאמן סכום יפה לזמן העבודה שלו. כן ירבו.

ולסיום מתנה:
“מיין רוע-פלאץ” של מוריס רוזנפלד, שיר ששר פועל (די קליינע מענטשעלעך) לאהובתו בסווטשופס של ניו יורק. אחד ההמנונים הידועים של סדנאות היזע.

“ואין לי שום ביקורת לאמנים שמשתתפים בתערוכה על עצם העבודה”.
אפשר להפסיק עם משפטים מהסוג המרכך.יש בעיה עם האמנים,יש בעיה עם אוצרים שכרי עט וכו’ . ‘להביא אוכל הביתה’ הוא לא אליבי וכיסוי תחת לכל דבר טימטום.

כמה מחשבות בעקבות הצפייה בתערוכה:

כל האמנים קיבלו 2000 ש”ח על אותו זמן עבודה. זה מהלך דמוקרטי ושיוויוני יפה. במיוחד כשאנחנו יודעים שערכן של העבודות נקבע בדרך כלל על פי שם וקריירת האמן.

המהלך מציע השקעה בעבודה של אמן ללא ראיית התוצר הסופי, זו הבעת אמון וסיכון כלכלי מחושב. יפה שרוני פורר הרים את הכפפה.

רוב העבודות בתערוכה נראות גמורות וחלקן הגדול מגיע עם “גימור” יקר וכאובייקט מלוטש, הן מציעות את עצמן כ”סחורה”. בולטות במיוחד בהקשר הזה הן דווקא העבודות של האוצר אוהד מטלון. עלות ההפקה לבדה נראית כשוות ערך לזמן העבודה.

כאן קורסת התערוכה לתוך עצמה: אם כל כך קל וכל כך מהר מייצרים אובייקטים לפי הזמנה, מה זה אומר על עשיית אמנות ומדוע ששכרן יהיה, נאמר, מעל שכר מינימום? על הגאונות? על הטריק? על הכישורים?

בהקשר הזה בולטת לטובה העבודה היחידה בתערוכה המתייחסת למסגרת בה היא נעשתה: זו של דרור דאום: דאום גם הופך את עצמו לאובייקט של שמונה שעות, גם חותר בציניות תחת ה”חוזה”. לצערי גם עבודתו ממוסגרת יפה ויקר.

מר אידלמן היקר התבלבלת קצת, תן דןגמא אחת לתקדים שבו מישהו משלם לקבוצת אמנים סכום כסף נכבד מבלי צל של מושג מה הם יעשו. בודאי שלא חסרים תקדימים לעבודות מוזמנות, אבל זה ממש לא המקרה. לגלריסט לא היה מושג מה יעשה כל אמן או אם ניתן יהיה יהיה למכור את עבודתו. בפועל חלק מהעבודות לא סחירות בעליל.
יש כאן תחושה של דון קישוטים שתוקפים טחנות רוח לא קיימות, גם אצל אידלמן וגם אצל יונתן אמיר
“מה שיכול היה להיות מהלך אירוני וחושפני לו לווה באירוניה וחשיפה של ממש.”
איזו מין טענה זו, הרי אלו טאוטולוגיות..
אם המהלך של התערוכה הזו הוא לא אירוני אז מה זו אירוניה ? “חשיפה של ממש” ?ודאי שיש כאן חשיפה, אז אילו מן טענות משונות אלו ? אם היה הכותב מחכה לראות את התערוכה ולא ממהר לתקוף בחמת זעם את הגביר ומי שסביבו (אם כי זה מפתה, אני מודה, יש לזה ריח של רזיזטנס..) אולי היו נמנעים מין טיעונים משונים\סתירתיים שכאלו
אגב בטקסט אין השוואה בין עובדי סדנאות יזע לבין אמנים, הדבר היחיד שמושווה הוא השכר וזו לצערינו עובדה מתמטית.
בקיצור ראוי היה שהכותבים היו מתאמצים ומתעלים מעל האוטומט של לתקוף את בעלי ההון ומי שעובד איתם ללא קשר לפעולות שהם מבצעים. הפעם בעלי ההון בצד שמהרהר באמנות, מתעניין בה ובוחן אותה וגם מסכן את כספו כדי להענות לאתגר לבצע ניסוי לרגע בתנאי הייצור שלה, ואילו אנשי האקטיביזם שועטים כמו סוסים מכוסי עיניים בנתיב שבו הם רגילים לשעוט ומתנגחים במטרות דמיוניות.

אני תוהה…. האם יש סיכוי שאחד מהאמנים היה עושה עבודה כל שהיא שתבזה אותו? (יקשקש שטויות… וכו) או שבכוונה לא תיהיה סחירה? האם זה לא ברור… שלפני שהאמנים נכנסו לסטודיו.. הם לבטח תיכננו משהו, גיבשו איזה שהוא רעיון לפעולה? האם זה לא ברור שהם לא היו מעיזים לעשות איזה שהיא פעולה צינית לגבי הגלריה, הבעלים, הסיטואציה כי הם קיבלו כסף? האם זה לא ברור שברגע שהם קיבלו את הצ’ק הם מחויבים בהסכם לא כתוב “לספק” את הסחורה? לעשות אמנות? עם ובלי מרכאות
אין שום עבודה שם שאינה סחירה, וברור לי שהגלריה צפתה זאת מראש. אם מישהו היה מבצע מיצג היה ניתן לומר שהוא דפק אותם 🙂
אך אם לא …. ברור שישנו הסכם לא מדובר לגבי סוג העבודות, מה מותר לעשות ומה לא.

“אולם נדמה שבלהט ההזדמנות להשתתף בפרויקט “ביקורתי” ו”חברתי” ועוד לקבל על כך תשלום, שכחו כולם שגם לחזירות יש גבול, והגבול הזה מפריד בין הזכות להתפרנס בכבוד לבין התהדרות בחליפות שכל אחת מהן עולה כמו משכורת שנתית של אדם ממוצע. בהשתתפותם בפרויקט הזה הפכו עצמם האמנים למטפחת היוקרתית המבצבצת מדש חליפת הקשמיר והמינק של רוני פורר. אחת לכמה שעות ישלוף את המטפחת ויצמידה לאפו, ירוקן לתוכה את מה שהצטבר במעלה הנחיריים וירגיש נקי וגם בריא.” מלים כדורבנות.!!
הייתי בפתיחה ביום חמישי. רגשתי רע ודוחה ומושפלת מעצם היותי שייכת למעמד הצוארון הכחול-0 הפועלים- האמנים. זה מזכיר את סדנאות האמנות של בדש ב”פיקנטי” בשנות השמונים בהם ישבו עשרות אמנים עולים מרוסיה מוכשרים ביותר וקיבלו שכר רעב של 900 ש”ח לחודש כדי שיפרנסו בדוחק את משפחותיהם וייצרו ציורים בשיטת הסרט הנע ובדש פתח “גלריה” ומכר את העבודות בגרושים ל”שוחרי אמנות” שבאו לקנות נקניק ויצאו עם נקניק ותמונה 2 במחיר של 1.
דוחה. נכון שעלה התאנה הוא המחיר של 2000 ש”ח. ושוב לא ברור מה עולה בגורל העבודה ותמורתה אם תימכר. 2000 ש”ח ליום יצירה לאמן זה לא רע יחסית למצב המחפיר בו האמנים חיים היום. גם אם תנקה את מחיר החומרים. אבל זהו עלה התאנה והמעמד עדיין משפיל. צר עלי על האמנים האומללים ששיתפו פעולה וצר לי על העבודות הדי גרועות!! שיצרו! וצר על הקהל שבא כצאן המובל לטבח לכל דבר של קונטמפוררי ושימו לב איך שוב יוצא פורר גדול מהחיים ומפורר עצמו!!
בצאתי מהתערוכה הדוחה והנוראית הן בתוצריה והן במשמעותה- עלתה בי תחושת קבס נוראית ורצון להכריז על מות האמנות!! על אלפי שנות גאונות ולימודי אמנות וטונות של כשרונות שירדו לטימיון במורד מימי האסלה כשכל מה שמבעבע למעלה אלו תוצרים מעין אלה המוגדרים בגאווה “אמנות”. וכאשר התודעה והיעוד שלי כאמנות חישב את קיצו שלו נתקלתי בתערוכה מטרים ספורים משם= בגלריה “121” !! רבותי וגבירותי!! כבוד האמנות שנרמס והושפל עד לתחתית חזר לבצבץ. זוהי תערוכה יפהפיה ובנוייה היטב. עם אמנים מוכשרים יצירתיים מקוריים ואיתם אפשר להכריז שהאמנות עוד לא מתה.
שורה תחתונה: רוצו לראות את גלריה “121” והדירו רגליכם מקונטמפוררי!!

לדעתי הבעייתיות העיקרית היא בהשוואה בין מצב של ‘אין ברירה’ מוחלט, של אותם עובדי סדנאות היזע, למצב של ‘כל האופציות לפניי’ של כל/רוב תלמידי האמנות בארץ, ובאופן כללי היום בעולם. האמנים שמרוויחים סכומים כאלו או אחרים, עושים את מה שהם א ו ה ב י ם, ולא, מחברים חלקים לטוסטרים במשך 12 שעות ביום. זאת טעות בסיסית בחשיבה של האוצר והאמנים. אני מניחה שהכוונות היו לעורר דיון/מודעות על מצב האמנות, חוסר התקצוב וכד’, אך ההתחסדות גדולה משאפשר לסבול, כפי שיונתן אומר.

בנוסף, הבסיס של כל הדיון של מטלון הוא קפיטליסטי מיסודו. האמן צריך לקבל כסף, כל דבר הוא סחיר וכל העניין הוא שאלה של מחיר. ומי רוצה להתייחס לאמנות ככה.

פרט אחד קטן חסר בשיח שלכם רבותי, העבודות בבעלות הגלריה ב100% למי שלא יודע… האמנים לא יקבלו שקל מעבר ל2000 הש”ח שהם קיבלו. הם בעצם השתתפו מרצון בסימולציה יפה לסדנאת יזע אמיתית בחצר האחורית של תל אביב. אף עבודה שם לא תימכר ב2000 ש”ח (מחיר מינימום 5000 ש”ח לקטנה ביותר, לא?) ואלו הם אינם סטודנטים אלא אמנים טובים ומוכרים שבעצם מכרו עצמם בזיל הזול.
כי ברגע של שפל 2000 ש”ח נראים כמו מיליון דולר.
וכידוע מצבנו האמנים, תמיד בשפל.

ההבדל האמיתי בין סימולציה לבין שיח אמיתי היה אם האמנים היו מקבלים 50 % מהמכירות.
אחרת, חוץ משכר שנשמע מפתה וטוב (ובואו לא נגזים כן, זה לא 2000$) מה שקיבלנו זה שוב מצב שמנצל אמנים ורומס את כבודם. למה אתם שואלים? כי גלריה צריכה להשקיע באמנים שלה, מי שרוצה 50% מהעוגה צריך להשקיע ולא רק בדיבורים,לא ייתכן שהאמנים יהיו כל כך חלשים ולא יבינו שיש ניצול בעסק הזה. והכל באשמת התמימות והמחשבה הפסולה שלפחות אנחנו עושים מה שאנחנו אוהבים…(חיים מהיד לפה, חוסכים כל שקל,קורעים את התחת) עולה הרבה כסף לעיתים קרובות לעשות אמנות, הלימודים עולים הון, החומרים עולים הון, שכר הסטודיו עולה הון, נכון?
חוסר ההבנה לגבי התערוכה הזאת היה מי צוחק על מי
בסוף נראה כי האיש העשיר צוחק על מעמדנו הנמוך ובאיזה זול הוא קונה אותנו ומוכר אותנו פי 5
ממצבי חולשה כאלו לא נגיע רחוק
והאהדה שתערוכה כזאת (פחות התוכן של האמנות כמובן) מקבלת היא בעיני פסולה לתפיסת האמן הן את עצמנו והן אחרים אותנו.

“מצב האמנים תמיד בשפל”. יש דווקא אמנים שמציגים בתערוכה, שמצבם לא בשפל כלל, ובגלל זה, “מצחיק” הניסיון שלהם לטעון ההפך. בכל מקרה, ברור שמצבם לא גרוע עד כדי כך, כמו אותם ילדים שתקועים במפעלים. (בעניין “תלמידי האמנות” התכוונתי לעובדה, שהאמנים הם אלו, שבחרו ללמוד/לעסוק משהו שהוא אינו “מקצועי” בהגדרה, אלא כרוך בביטוי אישי.. משום שיש להם את האפשרות לעשות זאת. אבל בהקבלה למזרח אסיה, יש להם אפשרות ללמוד משהו , אפשרות ‘לרכוש’ חינוך בכלל).

ברור שאמנים מנוצלים על ידי הגלריסטים ובאמת כמו שאמרת יעל, התערוכה חושפת את העובדה הזאת במלוא העוצמה. ולא נראה לי שיש מישהו בשיח האמנות, שהוא “תמים” לגבי זה. השאלה היא באמת, עבור מי אתה יוצר את האמנות שלך?

היה נהוג פעם להתייחס למעמד הפועלים במושגים של “סולידריות” (ראה ערך לך ואלנסה). אם נושא העניין הוא אי צדק חברתי, עוול שנעשה לאמנים, יש משהו מקומם בזה שדווקא האמנים מנסים “למתג” את עצמם מחוץ למעמד הפועלים. במקום לראות עצמם שייכים למעמד “המורה”, “האחות”, “הרופא”. אפשר לחשוב “שכולם” חוץ מהאמנים מרוויחים במדינה הזאת נהדר, ורק הם סובלים. זאת התנשאות. הגישה של “מגיע לי משהו בגלל שאני אמן” היא לא רלוונטית. העניין עם סדנאות היזע, הוא שאם אתה לא הולך לעבודה אין לך מה לאכול, וזה “מצחיק” להשוות את זה למצב האמן בישראל 2011.

את יודעת שיר, מהי בדיוק האפשרות לעשות “את זה”? אף אחד ללא ממן אותי, לא הגעתי ממשפחה אמידה או עשירה, אני עובדת למחייתי ב3 עבודות,בדיוק כמו רבים וטובים. אנשים עושים וויתורים בשביל לעשות אמנות, כי זו הדרך שבחרו בה. ישנם אמנים (אומנם מעטים) מצליחים מאותם אזורים פחות בורגניים. לא אפתח ברשימה…. 🙂
באופן כללי האמן לא תופס עצמו כעוד אחת מהמקצועות שהעלת משום שתפיסת התרבות וערך התרבות פה בישראל כל כך נמוך. לא צריך תרבות, למה זה טוב וכו זוהי הרוח הנושבת
לכן האמן מכל סוג שהוא הוא אינו כמו “האחות” מאחר והחברה תופסת את תפקיד האחות כרלוונטי. במקום שבו אמנות באופו כללי ולא רק בתל אביב היא אינה רלוונטית ,ומיותרת האמנים לנצח ועצוב לי לומר יישארו פועלים. לכן המודל של המדרשה לדוגמא, הוא לייצר פרנסה לאמנים בתחום ההוראה, שזה כאמור יפה והכל אך בעצם היה ראוי שיהיו תקציבים יותר גדולים ושתיהיה תמיכה יותר רחבה ואמיתית באמנים כולל שמירה על זכויתיהם.
אבל עד אז… נמשיך להזיע, ולפחות נשתדל לעשות אמנות מעניינת. 

לצערי לא הזדמן לי להיות בפתיחה אבל אמש ביקרתי בתערוכה היפה ורציתי להתייחס לדברים הנאמרים כאן גם מפיו של מר עמיר וגם בטוקבקים.
מר עמיר-כמה באמת חשובה החליפה של מר פורר לטענתך? מה לממחטה משובצת היהלומים ולכל הדיון? זה נמוך מאוד, רדוד מאוד. חבל.
העובדה שמתנהל פה דיון עירני ורציני (למעט התגובות האומללות להפליא של “ל.האמנית הממאנת להאמין” או “איילת שילוח”) כבר מציבה את התערוכה מבחינתי כהצלחה ולו במישור הביקורתי-דהיינו, העלאת נושא לדיון.
אני חושב בכנות שהמאמר מתלהם, לא רציני (בטח לא כשנכתב טרם צפייה בתערוכה-מהלך שמתאים יותר לסמדר שפי מאשר ל”ערב-רב”) ומבקש אקטיביזם בנוסחה מוגדרת מראש. מה הקשר בין הטענות שמציג האוצר לבין הויכוח שמנהל איתו עמיר? אין הרבה לצערי. האם מטלון טוען במקום כלשהו כי מהלך התערוכה הוא להביא לשינוי? האם הניצול הקפיטליסטי של הגלריות את האמנים אינו דבר ששווה להעלות לאור ולו רק בסימונו? ההשוואה של סדנאות-יזע למצב האמנים בארץ אינו מתפקד כנוסחה מדעית ואינו מבקש להיות כזה. זו אמנות.

הקונספט מאחורי התערוכה הזאת כל כך מבולבל ומופרך – ממש לא ברור מה היא רוצה.
הפורמט הזה של תשלום על יום עבור יום עבודה, כפי שציינו אחרים לפני רחוק מלהיות סדנת יזע. ביחוד בהקשר של רוני פורר, זה דומה יותר למנגנוני פטרונות המסורתית.
חוסר היכולת של האמן להתפרנס היום לא בהכרח קשור למנגנוני ניצול דמויי סדנאות יזע, אלא לחופש שהוא לוקח לעצמו.
חופש ליצור מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה איך שהוא רוצה, ללא קשר לצורך או ביקוש. הבעיה היא שהחופש הזה נתפס ע”י הציבור, בהעדר הסברה וחינוך כפריבילגיה ולכן אין מודעות לתגמול הראוי לאמן. מצופה מאמן שיעבוד ללא תמורה, ושינדב את עבודתו בחינם. החל מתערוכות התרמה ובהמשך בהקמת תערוכות ללא שכר במוזיאונים ציבוריים.
חוסר הרצון והיכולת של האמנים להתאגד כדי לקבוע סטנדרטים ביחסים מול גלריות, מוזיאונים,אוצרים, עמותות , אספנים,פטרונים וכו הוא חלק מהותי מהבעיה.

דורית, יפה אמרת. מסכימה עם כל מילה.

תודה לכל המגיבים. המגיבה נועה הגדירה את מה שקרה בגלריה “הרהור על אמנות”. אם כך, אהרהר גם אני.

ראשית – תיקון עובדות: לא, נועה, רונן לא התבלבל. בפעמים רבות אמנים מציגים תערוכות, מקבלים מענקים, מוזמנים לרזידנסי ויוצרים עבודות מבלי שלמזמין יהיה מושג לגבי התוצר הסופי. לפעמים גם גלריסטים תומכים באמנים, ובד”כ, וכפי שקורה גם בתערוכה זו, התמיכה אינה ניתנת לאמן אלמוני אלא למי שכבר בנה מוניטין כזה או אחר, בדיוק כפי שהוצאות ספרים משלמות הרבה פעמים מקדמה לסופר עבור ספר עתידי שאפילו הוא אינו יודע מה יכתב בו.

לגופו של וויכוח: אחת הדרכים האהובות על מגיבים המבקשים להימנע מדיון ענייני בטענות המוצגות במאמר, היא זריית חול בעיניים, דמגוגיה והטלת דופי בנקודת המוצא של הכותב. כך טוענים מגיבים שונים שאני מתנגד לגלריסטים וגלריות באשר הן (בגלל חיבה ל”ריח של רזיסטנס”) ולכן קופץ על ההזדמנות להתנגח, ושגם ערב-רב ממומן באופן דומה. מעבר לעובדה שהטענות הללו שקריות (הרי מדי שנה אני כותב על עשרות תערוכות שמוצגות בגלריות. לגבי ערב-רב רונן כבר השיב), הן מסיטות את הדיון מן העיקר ויוצרות ערפל שבחסותו ניתן להתחמק מעימות ולכנות את כל המבקרים “סוסים מכוסי עיניים המנגחים מטרות דמיוניות”. מכיוון שלקמפיינים “אם תרצויים” כאלה יש נטייה להשתלט על הדיון, אנסה למקד אותו בחזרה.

המאמר הזה אינו עוסק בגלריסטים באשר הם. מופיע בו גלריסט אחד, מוקצן ומגעיל במיוחד אמנם, אבל אחד בלבד, וגם הוא, למעשה, אינו הנושא ולא הנמען של המאמר. מי שעומדים במרכז הדיון הם אמנים ואוצרים שמשתפים פעולה עם סוג התצוגה המתואר. אליהם המאמר ממוען ומהם אני חושב שראוי לצפות לאחריות גדולה יותר על מעשיהם, מחויבות גדולה יותר כלפי האופן בו הם מציגים את עצמם ובתרגום חופשי – יכולת לשים את המילים והתחת שלהם באותו המקום. כמה מגיבים, פה ובמקומות אחרים, טענו שאין קשר בין הדיון שהצעתי לדבריו של אוצר התערוכה. הייתי עונה להם, אבל הגלריה והאוצר כבר עושים זאת במקומי: “תערוכה זו” כתבו אנשי הגלריה, “מהווה צעד אמיץ מצד בעל הגלריה, איש העסקים וסוחר האמנות רוני פורר, שבמסגרת מאמציו לקידום האמנות העכשווית הישראלית נטל על עצמו לקחת חלק בפרויקט חסר תקדים זה המהווה קריאה למחשבה על שפע האפשרויות היצירתיות המוחמצות שהיו יכולות להיגזר ממהלכי שוק\מסחר אמנות אחרים”. מטלון עצמו מצוטט בין השאר בקביעה כי “על מנת שאמנות תוכל לחדש ולהשתנות יש לאתגר ולבחון מחדש את אמצעי הייצור באופן מתמיד”.

אני חושב שראוי להתעכב על הנוסח הזה דווקא משום שאין מאחוריו כלום. התערוכה מוצגת כקריאה למחשבה על מהלכי שוק אחרים, אולם כפי שכבר נטען היא אינה מייצרת מהלכי שוק שונים מן המקובל. בניגוד להבטחתו של מטלון, גם אמצעי היצור כלל אינם נבחנים פה. למעשה הם אינם שונים במאומה מאמצעי היצור של אמנות בכל גלריה, ואם כבר יש פה משהו שנבחן מחדש, זהו אופן המיתוג והשיווק של הייצור הזה, לא הייצור עצמו. עכשיו טוענים המגיבים שהעבודות יכולות להיות ביקורתיות כלפי המעמד של עצמן, מה ששוב מעורר אותי לחשוב על מוטיב הצקצוק שחוזר מדי פעם במאמריי, ונוגע ליכולת המופלאה של אנשים להרגיש שעשו משהו בעולם רק מעצם פעולות הסימון שלו, וזאת תוך התעלמות גורפת מן העובדה שההקשר של הדברים גורם למעשה הסימון ולאנחת הרווחה המלאה מעצמה שהוא מעורר, לקרוס אל תוך עצמם.

הלאה. פורר משובח בטקסט על ה”אומץ” שגילה ב”סיכון” שלקח, אולם ככל שהפכתי בדבר לא הצלחתי להבין איפה האומץ ומה ההימור הגדול פה. בתערוכה מציגים 11 אמנים, כולם בוגרי בתי הספר הנחשבים לאמנות, חלקם בכירים למדי וכמעט כולם כבר הציגו לא מעט. כולם קיבלו מקדמה עבור עבודות עתידיות – לא סכום של מה בכך עבור אמן אבל גם לא סיכון גדול עבור פורר – והציגו עבודות שחלקן בוודאי ימכר כך שההשקעה לכל הפחות תחזיר את עצמה. לו התערוכה הייתה מוצגת כפי שהיא – זאת אומרת, 11 אמנים קיבלו מקדמה של 2000 ש”ח עבור יצירה שתיווצר ביום או יומיים של עבודה בסטודיו – יתכן שלא הייתי כותב דבר. אבל פורר הרי לא ישלם 2000 ש”ח סתם ככה, נכון? לא, בשביל 2000 ש”ח נדרש ערך מוסף כמו קרדיט חברתי ובאזז תקשורתי, ולכן צריך שמטלון וחבריו יציגו את עבודתם מאחורי הצהרות כמו “בחינה מחדש של אמצעי הייצור”, “היפוך רגעי באופן המסחר” ו”פרויקט חסר תקדים המהווה קריאה למחשבה על שפע האפשרויות היצירתיות המוחמצות שהיו יכולות להיגזר ממהלכי שוק\מסחר אמנות אחרים”. זאת למרות שכפי שכבר הראיתי, “סווט שופס” אינה דיון ביקורתי ואינה הרחבה של מודלים וכל הידה ידה שהיא מצהירה עליו, אלא בסך הכל תצוגת אובייקטים למכירה כפי שקורה כמעט בכל תערוכת גלריה. פה צריך להוסיף סייג: אם האמנים מוכנים להציג אובייקטים תמורת תשלום זה בסדר – כל אחד צריך להתפרנס ומוטב שיעשה זאת ממשהו שהוא יודע ואוהב לעשות – רק שלא ימרחו אותנו בקשקושים על ביקורת ודיון, שלא יהללו את הגלריסט ה”אמיץ” על ה”סיכון” שלקח, וחוץ מזה, שיפסיקו לצחוק על אמנים כמו דודו גרשטיין. על משקל הבדיחה השוביניסטית הידועה אפשר לומר למשתתפים שכולם כבר יודעים מהם, ועכשיו רק נותר להסכים על המחיר, כי אם יצרני אובייקטים למכירה הם יצרני אובייקטים למכירה ולאף אחד לא אכפת משום דבר אחר, דין דודו גרשטיין כדין דורון רבינא.

נחזור רגע לגלריסט, כי גם אם הוא אינו הנמען של הטקסט ברור שהוא צד בעניין. למעשה, ובניגוד לכפי שהדבר הוצג, פורר לא עשה מהלך ייחודי בתערוכה זו. ככה עובדים אנשי עסקים. לאחד קוראים יצחק תשובה והוא משקיע בחיפושי גז, ולשני קוראים רוני פורר והוא משקיע בחיפושי אמנות. לשניהם יש סיבה טובה מאד לעשות זאת וסיבה טובה מאד לנסות להגדיל את רווחיהם, ולכן אין צורך להתפעל מהם יותר מדי. הבעיה מתחילה כשהרסן מותר והגביר “יוצא מטרקלינו”, וזה קורה בזכות אוצרים, אמנים, מבקרים ואוהדים שנרתמים בהתלהבות לשרת אותו באופן שכבר מזמן עבר את גבול הטעם הטוב והזכות לפרנסה. כשם שיצחק תשובה לא יכול לומר למדינה שמגיעים לו רווחים גדולים יותר מקידוחי הגז סתם כי הוא חמדן, ולכן הוא משתמש בגדודי לוביסטים ותועמלנים שמתפעלים בקול רם מהסיכונים שלקח ומספרים לעם ישראל שמי שמתנגד לשלם לו הוא פוסט-ציוני שמשתף פעולה עם מדינות אויב, כך גם פורר נהנה משירותיה של מקהלת אוצרים, אמנים ומגיבים כמו “נועה”, “רות סוף”, “מריו” ואחרים, שיספרו כמה הוא “אמיץ” ו”מהורהר”, יתפעלו מה”דיון” ה”ביקורתי” ש”קידם” ומהאמנים שטיפח, ועל הדרך יכפישו באמצעות שקרים, דמגוגיה וסתם טמטום את כל מי שמתנגד לדרכו.

מריו טען שעצם הדיון שנוצר פה באתר כבר מהווה הוכחה לחשיבותה של התערוכה. אני בהחלט מסכים שהדיון חשוב, אבל א: ערב-רב אינו התערוכה ולהגיד שטוב שהוצגה כי בזכותה מתקיים הדיון זה כמו לטעון שהכיבוש חשוב כי ככה הפלסטינים לומדים דיפלומטיה. ב: אם התערוכה חשובה בגלל הדיון שיצרה בערב-רב, מה זה אומר על העבודות שמוצגות בה? ג: אלמלא המאמר הזה יתכן שאיש לא היה מקיים את הדיון וכולם היו בולעים את הצפרדע של פורר&מטלון בלי למצמץ. מבקרת אמנות אחת, מסוג המבקרות שמדקלמות קומוניקטים בהתרגשות כאילו היו אלה מילותיהן הן, כבר התפייטה בנושא בשידור רדיו ביום שישי כשהיא אחוזת התהלהבות מהמהפיכה לכאורה שהוצגה בגלריה. ועוד משהו, מריו, מי שהכניס לדיון את החליפה, המטפחת, ארנק עור התנין ושאר אביזרי המעמד הוא פורר עצמו, שבחר להצטלם ולהתראיין לדה-מרקר. אבל אם כבר אנחנו נדרשים שוב לבגדים ותכשיטים, אסיים בתמיהה מדוע כשאמנים מדברים ללא כיסוי על “מחשבה על שפע האפשרויות היצירתיות המוחמצות שהיו יכולות להיגזר ממהלכי שוק\מסחר אמנות אחרים”, זה עמוק, אמיתי, ביקורתי וחברתי, אבל כשמישהו תוהה כיצד עולה ה”מחשבה על מהלכי שוק אחרים” בקנה אחד עם חליפות במחירים שאסור לגלות כדי שלא להביא קומוניזם, זה נחשב “דיון נמוך ורדוד מאד”.

וואוו, עכשיו באמת הרשמת אותי. יופי של כתיבה. זוהי מחשבה. זוהי איכות.
וסחתיין שמישהו טורח לשים מראה מולנו.

איך שאומרים : like
מילים כדורבנות.

בשורה התחתונה, יצאה תערוכה מצחיקה ומעניינת.

אני מוכנה שרוני פורר ישלם לי 2000 שח ליום עבודה
וייקח הכל, גם את המטפחות שלי (אפשר לחשוב שמהגלריה שלי יוצא יותר).
מצידי שימכור בכמה שבא לן ושיהיה בריא.
ושימותו הקנאים והמתחסדים שכתבו פה מגילות יום הדין !!!

כמישהי שהוזמנה על ידי צוות קונטמפוררי להגיש סילבוס + תצוגת תכלית להרצאות העוסקות באמנות עכשווית, ואשר נאמר לה בטלפון לאחר מכן שיופי אבל היא גם תהיה אחראית להביא את הלקוחות ושאמרה שזה אינו תחום ההתמחות שלה – להביא לקוחות – ושמנהל הקונטמפוררי סיפר לה שבעבודה הקודמת שלו כמנהל בית ספר לצלילה הוא היה אחראי על איתור מרצים שכמובן ידעו את החומר אך לא היה מנוס שהם גם ידעו לשווק את הקורסים, חשבה לעצמה שבעצם יהיה מעניין לשווק קורסי צלילה הדרגתיים ולמצוא עיתוי מוצלח לשיווק, למשל כשכולם למטה עם דקות אחדות של אוויר, למכור להם קורס המשך שילמד אותם לשחות מעלה ומיד לאחר מכן חשבה שאולי הגיע הזמן שצוות קונטמפוררי יצאו מהבועה הסטרילית והסליזית שלהם?

אחרון וקופצת מחוץ לשדה (שכבר נחרש ונחרש)

הי דורית ויעל. לא לגמרי מבינה איך השתמע מדבריי שאני נגד תקצוב אמנות ואמנים, אבל ניחא. ניסיתי לחבוט בנקודה ספיציפית שכבר נחבטה פה עד דוק ולכן לא אחזור עליה. מסכימה שהאמנות בארץ לא מתוגמלת ומתוקצבת. זו שאלה אם היא צריכה להיות. את באמת רוצה שלימור לבנת תקבע לך תכנים? זה כבר דיון אחר.

בהקשר לחוסר ההבנה בינינו, אני בטוחה שאם תשאלו אחות, עובדת סוציאלית, מורה, רופא במיון, נהג האוטובוס, הסטודנטים, יוצרי הקולנוע, המוסיקאים, או אולי כולם? אולי חוץ מטייסי קרב וכלכלנים..? גם הם יגידו ש”מעמדם בחברה” לא נתפס כרלוונטי.. אם אתן משייכות “רלוונטיות” עם תגמול/תקצוב כספי, אז בטח שלא.. כפי שאני רואה את זה, השחיקה היא בכל.

כולנו, לפחות נראה לי שמי שמגיב באתר הזה (כמכנה משותף רגעי), נאלצים להתמודד עם תרבות כללית רדודה, שבה כמעט ואין מקום לדיון עמוק בתכנים וערכים. ועל כן כל מי שרוצה לקיים אותו נאלץ באופן זה או אחר, להילחם על העצמאות שלו באופן יומיומי, על כל האספקטים הכרוכים בדבר.. (כלכליים, משפחתיים, מנטליים וכו ).. בכל מקרה, בהצלחה עם ‘לעשות אמנות מעניינת’, כידוע, זו משימה לא פשוטה… 🙂

התערוכה בקונטמפוררי חושפת את הקלות הבלתי נסבלת של יצור אובייקטים שנחשבים ל”אמנות”. ואת סכומי הכסף חסרי הפרופורציות שמוצמדים לאותם תוצרים.
בכך התערוכה מצויינת, ומעלה הירהור ומחשבה חשובים.
ואילו האמנות המוצגת בה היא אוסף מקרי, צפוי ומשעמם.
אם לא היה כך, הרי שהמנגנון שיצר מטלון היה נתקע לפתע.

ערכה של התערוכה הוא בחשיפת ערוותה של האמנות, כמייצרת אובייקטים צפויים ומנייריסטיים, אשר זוכים לחסד ולתג מחיר גבוה רק בזכות נארטיב אוצרותי\ביקורתי המוצמד להם + הילת הגלריסט.
מטלון בעצמו לא הבין עד הסוף את מהות הפעולה שלו, והטקסט שלו חוטא לתערוכה ולמהלך.
חבל שיונתן אמיר ורוב המגיבים פה לא ניסו לחשוב את הטקסט קצת מעבר לפשט שלו.

“התערוכה חושפת את הקלות הבלתי נסבלת של יצור אובייקטים שנחשבים ל”אמנות”, “ערכה של התערוכה הוא בחשיפת ערוותה של האמנות” והכל נעשה בתחכום הפוך על הפוך עד כדי כך ש”מטלון בעצמו לא הבין עד הסוף את מהות הפעולה שלו”.

אחרי מאה שנות דאדא, פופ, relational aesthetics, ג’ף קונס ו-YBA כבר אפשר לוותר על תגובות כאלה, שמנסות “לחשוב קצת מעבר לרמת הפשט” ונתקעות ברמת הפפפפףף, לא?

אין לנו החירות לפרש טקסטים? או את התערוכה?
על זה אפשר להגיד רק – נו באמת…
על אחת כמה וכמה מוזר לשמוע את זה ממי שנצמד לטקסט יח”צ של הגלריה כסימוכין לדבריו.
גם מוזר שאתר האמנות החשוב בארץ מנוהל על ידי “לוחמי רזיסטנס” ולא על ידי אמנים או מבקרי אמנות.
מעניין מה זה אומר על מצב האמנות בארץ
שאלה פתוחה…

אתם מפספסים את העיקר.

אוהד מטלון אצר חברים שלו, אנשים שהוא מכיר ובקשר איתם.
הוא בטח לא עשה מחקר על אמנים מתאימים, אלי למשל הוא לא פנה, כן?

אז כשפונה אליך חבר שמכיר אותך, מציע לך להשתתף בתערוכה (את זה כולם רוצים, ובד”כ בחינם, עם הפקת העבודה על האמן, כן? ) ולקבל 2000 ש”ח, אז נו באמת.

כל הקומוניסטים כאן מספספים את העניין שאמנים לא רוצים להציג בשביל כסף, אלא קודם כל בשביל להציג.

הציור המופיע על ההזמנה, הוא עיבוד של תצלום אמיתי שצולם בסדנות היזע של אמנות מסחרית בדרום סין כמו למשל הכפר דאפן שבמחוז שנז’ן http://www.flong.com/blog/2009/pedagogic-resources-on-chinese-painting-villages/.
פועלי הציור שעובדים שם הם בוגרי האקדמיות הגבוהות לאמנות. כדי שיובן במה מדובר – התחרות בסין על מקום באקדמיה המרכזית לאמנות למשל (המוסד הגבוה והיוקרתי ביותר, בבייג’ינג) עומדת נכון להיום על 1000 מתמודדים על כל מקום. מי שמקבל ללימודים הוא כבר צייר מוכשר באופן מוכח בעליל. במשך הלימודים, הסטודנטים מתגוררים במעונות אשר בהם יש שלוש מיטות שתי קומות בחדר של 4X4 מ”ר. ובנוסף על כך, הם חייבים להיות ממומנים על ידי הוריהם/ משפחתם כי אסור להם לעסוק בשום עניין אחר בתקופת הלימודים. בחינות הסיום כוללות ציור במשך שעות מול מודל בסטודיו, מבחן כתוב בתולדות אמנות, ותצוגה של עבודות מושלמות מארבע שנות לימודים. הציירים שיוצאים ממחלקות ציור שמן בסין (ציור דיו זה אגף אחר לגמרי עם תוכנית לימודים שונה בתכלית, אם כי לא פחות מאמץ והשקעה) מיומנים במלאכת הציור הקלאסי ברמות שהן דמיוניות במחוזותינו. הם רכשו כישורי ציור מסורתיים שציירים רבים בארץ לא היו מוכנים (ואני בהחלט מבינה ומזדהה –כי אין צורך ואין עניין) לעבור את מטחנת הלימודים של האקדמיה הקלאסית. כשבוגר טרי כזה גומר את האקדמיה עם מיומנויות מטורפות, ושוק תחרותי ביותר, דאפן וכפרי הציור, בהם ירוויח סדר גודל של 200-300 דולר בחודש (וזה נהדר לעומת מה שהיה קודם או מה שהיה מרוויח לולא היו לו מיומנויות הציור שיש לו), הוא פתרון אולטימאטיבי למי שאם לא זה, אז יש מאבק השרדות שבמושגים ישראלים יכול להיות דומה רק למה שעברו אבותינו במצרים או בשואה (לא מתבדחת).
מכאן ועד רוני פורר, אוהד מטלון וחליפות המינק במסווה “סדנאות היזע” אלק, יש כמה סנטימטרים הבדל. מצטערת, אבל ממש לא קונה את הפסאודו-תזה שמלווה את התערוכה הזו. נשמע כמו הצטעצעות וחוסר כבוד לתהליך העבודה האמנותי, שתמיד תמיד דורש סוג של הקרבה, מאבק ולא הגיון פועלי-הסתדרותי. תחנת המעבר של דאפן, שיכולה להמשך שנים, היא המקום בו חוסכים ציירים צעירים בסין על מנת להגיע יום אחד לבייג’ינג או שנגחאי וליצור את מה שהם באמת מאמינים בו. אני מחזיקה להם — ולא לאורווה של קונטמפוררי– אצבעות.

מה שבטוח, שעם כל הרעש ויחסי הציבור שעשיתם לתערוכה הזו, הייתי מוכן להציג בה גם בחינם.

http://www.youtube.com/watch?v=O0_8F_znXnU

היי יונתן

אמנם התייחסתי בלינק שהעלית לפייסבוק שלך למאמר אבל אני חושב שטוב יהיה אם אתייחס גם כאן לטענות ובין היתר לטענות שמועלות כאן בתגובות ואשר עם פרגמנטים לא מעטים מהם אני נוטה להסכים.
את ההצעה של אוהד להשתתף בתערוכה קיבלתי בשמחה אך עם זאת גם לאחר לבטים מספר. כפי שאני הבנתי ומבין את המהלך שאוהד ביקש לקיים, המטרה היתה, בראש ובראשונה, בחינה של מצב בו האמן נדרש לעבוד תחת עין מפקחת במשך 10 שעות, כאשר המוצרים של אותו יום, מוגמרים או לאו, מגיעים לידיו של המשלם על אותו יום עבודה. במקרה הזה, מדובר בבעל הגלריה, רוני פורר, אשר מיותר להוסיף עליו סופרלטיבים נוספים. ההשוואה לסדנאות יזע מבחינתי, או לפחות כפי שאני הבנתי אותה, היא השוואה של המצב הנתון אותו יוצר אוהד ביום העבודה.
אתה טוען כי מצחיק שאמנים היוצאים לסיבובי גלריות בבירות אירופה מציבים את עצמם במעמד הפועלים. אני יודע על עצמי ורק על עצמי אוכל להעיד, שלא ביקשתי בהשתתפות בתערוכה להציג את עצמי כחלק ממעמד הפועלים ואני גם תוהה על איזה מעמד-פועלים אנחנו מדברים כאן. עם זאת, את פרטי חשבון הבנק שלי ותלוש המשכורת אשמח לשלוח לך לביקורת, באם הדבר יידרש.
מהטקסט שלך עולה גם כי ישנה בעייתיות גדולה בבחירתו של אוהד להציג את התערוכה הזאת בגלריה שבבעלות פורר. אני מאידך לא מצליח לחשוב על מקום טוב יותר להתייחס לשאלות שמועלות. למעשה, אני די בטוח כי אילו התערוכה היתה מתקיימת בגלריה “פרוה” או בחלל תצוגה בעל אוריינטציה חברתית אזי כל אותן שאלות לא היו מתעוררות, מה גם שאני בספק כי היה מתאפשר לממן את התשלום המוצע לאמנים. אתה מזכיר את העבודה של האקה במוזיאון, בו הוא מבקר את המוזיאון עצמו. האם היית מבקר את האקה על הבחירה להציג את העבודה במוזיאון?
ארצה גם להתייחס לפסקה הבאה “במקום להרחיב את מעשה האמנות לפעולה ציבורית, היא מצמצמת אותו לנתינוּת, מה שיכול היה להיות מהלך אירוני וחושפני לו לווה באירוניה וחשיפה של ממש. פעולה כזו, לו הייתה מתקיימת, הייתה בוחנת את השלכותיה של מערכת שבה האמן מקבל שכר עבודה של פועל ארעי בעוד הגלריסט היושב במשרד מעל ראשו לובש פרוות וחליפות יוקרה, אולם סביר להניח שמבקרים בגלריה שלא קראו את הטור הנוכחי כלל לא יתקלו באיש בחליפה המושך בחוטים, ועבורם תיוותר התערוכה כהגיג ספק משועשע וספק מיואש, חסר יכולת ואפילו שאיפה להשפעה, שלכל היותר יאפשר לאמנים להרגיש טוב עם עצמם מבלי שעשו דבר. כדי להפוך את התערוכה ליותר מכך לא מספיק לשלם לאמנים שכר לפי שעה. פורר והמינק שלו צריכים לעבור למרכז התמונה, מה שכמובן לא יקרה כי זה, כידוע, עלול להביא קומוניזם.”
למעשה, יונתן, הדבר היחיד שמבדיל בין המהלך של אוהד לבין מה שאתה מגדיר כ”מהלך אירוני וחושפני”, זאת בהתחשב כי את המאמר כתבת לפני שראית ולו עבודה אחת בתערוכה, הוא העובדה שרוני פורר נשאר “מאחורי הקלעים” ואיננו יכולים להתבשם על מראה ארנקיי עור-התנין שלו או פרוות המינק. מעבר לכך שאין מדובר בסוד כמוס לפרה ולסוס מיהם בעליי הגלריה, אני גם מטיל ספק באפקטיביות של הצעה כה אילוסטרטיבית. את אפקט ההלם הראשוני היא אולי היתה ממלאת עבור המבקר הממוצע שאינו מכיר את מר פורר ואת איפיוניו האלה והאחרים (יש מישהו כזה, אגב?) אבל היתה, לתחושתי, מותירה לאחר אותה דקה של זעזוע, תערוכה שלא מבקשת להתבונן אל מעבר לדמותו התמירה של פורר. מהלך ביקורתי כפי שאתה מציע היה לטעמי מתמוסס בדקה ומאבד עניין בעצמו אף מוקדם יותר. לסיכום-אני לא חושב שהמתכון שלך לתערוכה “נכונה” היה מותיר בצופה, בסופו של יום, יותר מ”הגיג ספק משועשע וספק מיואש, חסר יכולת ואפילו שאיפה להשפעה.”

תשוקה. חוויה. תפישה. חושניות. סנסציה. רגשות. ארוס. מחוייבות. כורח. כמיהה. איפה אתם? הדיון קורס אל תוך עצמו כמו שהמגיבים אומרים. מזכיר את סגנון הדיבור בצה”ל של טרום מלחמת לבנון השנייה. הדיבור החדש באמנות. קונטמפוררי ניימדרופינג.
יש הרבה אתגרים מרתקים בעולם המשתנה בצפייה ישירה, המונים ברחובות בכל העולם שמסביבנו, כאן ועכשיו מעמד הביניים נשחק, המדינה מוכרת את עצמה לדעת, ואנחנו מנסחים את הסיבוב של המהלך האינטלקטואלי או המהלך האירוני הפנימי של עולם האמנות.
אמנות יוזמת, עצמאית, מחוייבת למקום, לחברה, לבני אדם, לעמדה ולאמירה שאינה חייבת לפטרונים ולגלריות זקוקה לדיבור אחר, לחינוך אחר, אבל קודם כל להכרה באחר. מה שהופך לדימוי מושגי ציבורי משותף של תרבות לא עובר בהכרח דרך מנגנוני הסינון וההירארכיות של שדה האמנות, ראה חומת ההפרדה.

הי שי,

כפי שכתבתי גם בפ”ב, אני חושב שצורת התצוגה הזו חסרת סיכוי בדיוק כפי שארט טי.אל.וי הייתה חסרת סיכוי. גם שם ביקשו האוצרות לדבר על מורכבות, אירוניה, חשיפה ואפילו התנגדות, אך הקונטקסט של התערוכה ומתחם התצוגה שלה גברו על כל פנטזיה ביקורתית. וכך כשם שארט טי.אל.וי ביקשה לדבר על ביקורת אך שימשה כמשגיח הכשרות של תוכניות הבנייה של ראש העיר, גם “סווט שופס” מבקשת “להרהר” ביחסי הכוחות אך הופכת, בסופו של דבר, למהלך שיווקי של גלריסט (“אמיץ”).

אתה כותב, יתכן שבצדק, ששום דבר בגלריה ובבעליה אינו סוד גדול, אולם הטיעון הזה דווקא מחזק את ההבדלים בין התערוכה הנוכחית לזו של האנס האקה. האקה הציג את הקשר בין בעלי עמדה ואינטרס במוסדות תרבות ציבוריים לבין בעלי עמדה ואינטרס במלחמה. אני כלל לא בטוח שהקשר הזה היה ידוע מאד לפני כן, ובוודאי שלא חשוף באותה המידה ובאותו האופן. אם נחזור לקונטמפוררי – אני עדיין חושב שהתעלמות מדמותו ותפקידו של פורר במשחק פוגמת בעיקרון הכללי, אולם גם בלי להתייחס לכך, אם בניגוד למקרה של האקה במקרה הנוכחי הכל ברור וידוע, אז מה בעצם עשיתם פה? מצד אחד אין חשיפה משום שלכאורה אין בה צורך, ומצד שני אין גם כל מהלך שמאתגר את הנורמה הקיימת ביותר מאשר גימיק. לא שגימיק אינו יכול להיות אפקטיבי – כשסנטיאגו סיירה צבע את שערותיהם של רוכלים שחורים בפלטינה, הוא שינה ברגע אחד את מעמדם ואת היחס כלפיהם, וכך מצד אחד חשף אותם באופן שונה ומצד שני טלטל את המערכת שמאפשרת אותם – אני פשוט לא מבין מה מציע הגימיק של התערוכה הנוכחית מלבד מקדמה קטנה אך יפה לאמנים (שכאמור, תוחזר עם הרווחים העתידיים).

אני מסכים שההצעה לתערוכה “נכונה” יותר אינה בהכרח טובה או מעניינת יותר, ובהחלט יתכן שהיא תהיה אילוסטרטיבית וממוסמסת, כדבריך. ההבדל היחיד בינה לבין התערוכה הנוכחית הוא שהראשונה לפחות יכולה הייתה לגבות את הצהרותיה. מכל מקום, בגלל הכשל הבסיסי שאני מוצא פה לא ביקשתי לשנות את התערוכה או להעביר אותה לחלל אחר (“חברתי” למשל), שבו לכאורה היא תהיה אפקטיבית יותר. אני חושב ששילוב הבעיות של התערוכה יוצר lose lose situation, וכשגם נקודת המוצא וגם נקודת הסיום של המשחק נוטות לרעת כמה מהמשתתפים אני מעדיף לאמץ את הצעתו של בועז מתחילת השרשור ולקרוא להם פשוט לא לשחק.

יונתן, אבל זו מהות הקפיטליזם, לא?
מי שיש לו משלם למי שאין לו, כדי לקבל ממנו משהו.

מה גם, שהמהלך הזה הוליד עבודות טובות.

צריך לזקוף גם את זה לטובת התערוכה, יש שם פשוט עבודות טובות ומהלך מעניין שמלווה את היצירה שלהן. אני לא מת על הרעיון של “יצרו לי עבודת אמנות ביום אחד” אבל כמו שאני מכיר איך זה מתבצע, זה בד”כ רק ההוצאה לפועל של עבודה שלקח לה קצת יותר מיום אחד להתהוות. הצגת התיעוד של עשית העבודה ביחד עם העבודה עצמה זה אמנם לא חדש אבל בהחלט מעניין.

אני מקווה שהיית בתערוכה וראית את העבודות, זה נראה לי הכרחי כדי לכתוב ביקורת על תערוכה.

@אילת זהר מזכיר לי את העבודה “המוכרת אינה ציירת” של טמיר ליכטנברג ביריד צבע טרי שגם מעלה שאלות לגבי מהות יצירת האמן, מי מייצר, מי מוכר וכ”ו פה יש דיון מעניין עליה – http://cafe.themarker.com/topic/980882/

חולשה היא חולשה היא חולשה!! את זאת אפשר לחוש להריח מקילומטרים ,גם מבלי לראות את התערוכה. אפשר להסתפק בדף העמדה העילג ולקבוע נחרצות שזאת תערוכה שמעמידה את הזוהר האינטלקטואלי של כל קהילת האמנות באור נחות ועלוב. גם ליכטנברג וגם יחזקאלי הרבה, הרבה יותר אינטליגנטים ‘מהשאלות’ שהם מעלים. סוג של שאלות שמועלות לאוויר עם 80% עובש כבונוס. מדובר בפסדה, מדובר בנחיתות אינטלקטואלית. לא צריך לייצר עבורן אובייקטים שנראים ונשמעים כמו אמנות , אפשר להסתפק ביום עיון, בתנאי שאמנים פלסטיים לא ייקחו בו חלק.

מעולם לא נתקלתי בביקורת על תערוכה שלא מתייחסת לעבודות האמנות שמוצגות בה. יש משהו אלים בתגובה המיידית הזו שממהרת לקבוע עמדה בכל מחיר. פעם הבאה לא תזיק לכותב נשימה ארוכה שתניח את המילים על הדף בצורה יותר שקולה ומעניינת. אוהד- התערוכה מאוד טובה בעייני, יש בה לפחות חמש עבודות ברמה שלא נראית הרבה במקומותינו והרעיון שעומד בבסיסה מאתגר. בזכות היכרותי איתך אני משוכנע שאלו המקטרגים כמו גם אלו המסנגרים הם חלק מהמהלך הכולל שראית לנגד עיניך עוד לפני שחייגת את מספר הטלפון של האמן הראשון אליו פנית. שאפו!

יונתן – כתיבה נפלאה, מעוררת השראה וחשיבה. דיון מעניין ופורה – כל הכבוד לכל המשתתפים מימין ומשמאל. יופי

ליכטנברג?! מה עשה לך ליכטנברג?!

מה שהולך כאן הוא פשוט פארסה, אין מילה אחרת לתאר את זה

תארו לכם שבארט-פורום, ארט-אין אמריקה, או אפילו בהארץ היתה מתפרסמת ביקורת על תערוכה בלי שהכותב ראה את התערוכה
ביקורת על סמך כתבת רכילות בעיתון אחר ועל סמך כמה שורות של בריף של משרד יח”צ. האם לא היו הקוראים נזעקים ומבקשים לפטר לאלתר את המבקר ? זו שאלה רטורית, ודאי שכן. כל גוף תקשורת שהיה אחראי לפרסום כזה ומכבד את עצמו היה מפטר את הכותב או לפחות משעה אותו.
ביקורת שמתייחסת לחליפות של הגלריסט במקום לעבודות שבתערוכה. אין מילים.
כמובן שדיון שצמח מתוך ביקורת כזו הוא לחלוטין לא ענייני ולא רציני וזו בלשון המעטה.
שמעתי עשרות אמנים ואוצרים מדברים ביניהם בפתיחת התערוכה, היתה כמעט תמימות דעים שזה קונספט מבריק ותערוכה מעולה עם עבודות מצוינות של כמה מהאמנים הכי חריפים שמסתובבים כאן. העבודות של רוית משלי, דרור דאום, שי יחזקאלי, איתן בן משה, דורון רבינא ובעצם כמעט של כולם. שזו תערוכה שכמוה יש רק כמה בודדות בכל עונת תערוכות, תערוכה מקורית, מאתגרת, מעוררת דיון וכמו שכדאי שכל תערוכה תהיה – לא פשוטה לעיכול.
אז מה שבאמת מעניין בדיון כאן הוא פחות הדברים שכתובים בו. רובם ממילא מבקרים לא את מה שהתערוכה עוסקת בו את העבודות מכיוון שלא ראו אותן, אלא מה שהכותב והמגיבים מניחים שהאוצר והאמנים היו צריכים לעסוק בו על סמך שם התערוכה או על סמך כמה שורות של של משרד היח”צ.
העניין האמיתי הוא לקרוא את הסב-טקסט, לחשוף את האינטרסים של הכותב והמגיבים, למי מהם יש חשבונות פתוחים עם הגלריסט עם האוצר או עם מישהו מהאמנים, מי פורק תסכולים, מרמור כעס, על מי ועל מה, כיצד זה משפיע על הכתיבה שלו וכולי.
מידת האגרסיביות של שיחה כלשהי היא תמיד מדד לעוצמת האינטרסים והמניפולציות החבויים בה וגם לחוסר כנות. כאן כמו שאפשר לשים לב לא חסרה אגרסיביות, שוב, בלשון המעטה.

ועוד פארסה אחת

שהיא כולה תעודת עניות לאתר, היא שתערוכה מעולה עם עבודות מצוינות עוררה דיון שחלקים רבים ממנו שליליים ומתלהמים.
אם הכותבים יקחו על עצמם להעלות את רמת האתיות שלהם ולהתנהל בצורה שהיינו מצפים מכל גוף ראוי, בטוחני שעוד יהיו כאן דיונים מרתקים אך ענייניים יותר ונגועים קצת (רק קצת) פחות באינטרסים.

הלוואי

רון, אני לא אגיד שלכולם אבל לפחות לחלק לא קטן מהמבקרים בפתיחה לא היה נעים עם מה שהולך שם. כששאלתי וניסיתי להבין מה קורה במצב של רכישה של אחת העבודות, נתקלתי מיידית בפרדוקס. האמנים לא מקבלים שקל אחד על מכירת עבודתם. וריח ניצול עולה באויור. או שאולי העבודות היו קצת פחות ממה שהיינו רגילים לראות מהאמנים..? אולי קצת פחות השקעה….? אולי
ה”ביקורת” של יונתן עדיין עניינית למרות שנכתבה לפני שהתערוכה נפתחה מאחר והשאלה שנשאלה שוב ושוב אילו יחסים מתרחשים בין אמנות (לכל המשתמע מכך) והעולם או יותר נכון הבועה שרוחשת סביבה, ואיך האמנים תופסים את עצמם בחברה ולהפך.
לא היתה שום התייחסות במאמר לסוג העבודות שבתערוכה, והפלא ופלא מרבית העבודות לא ממש קשורות לקונטקסט המדובר. וכן לגלגל ניירות, או להכין פסלים זה לא נראה קשור לתערוכה ולכן נראה שפשוט האמנים שמחו לקבל סכום כסף וללכת לסטודיו- שזה אגב בכלל לא רע וראוי ורצוי שכספים יזרמו לתחומנו באופן כללי, אך העיקר במאמר המודבר הוא על פעולת סימון שלדעתי חסרת כל משמעות, כי האמנים מרגישים שאין להם זכות לומר מילה לאחר הצ’ק שקיבלו והם לא מסוגלים לצאת כנגד או לומר דבר מה משמעותי -מה שאומר שקנו אותם בזול ובכיף – שזו שאלה בפני עצמה האם משאלת הלב של אמן היא למרוד, להרהר או בתוך תוכו הוא מת שאיזה ממסד לא משנה איזה לצורך העניין יאמץ אותו בחום? – זו שאלה מעניינת וחשובה אך היא לא עולה מהתערוכה כלל וכלל התשובה של התערוכה היא אמצו אותנו, תודה כל סכום יתקבל בברכה) אם ראית דבר מה משמעותי שקשור לרעיון התערוכה, ומתגלם באחת או יותר מהעבודות, אשמח אם תכתוב לנו.
שוב, אמרת תערוכה מעניינת, רק יש לי שאלה אחת קטנה אליך, למעט העבודה של דרור דאום האם באמת ראית עבודות שמושפעות מרעיון התערוכה על היצירות שבה? או שחלון התערוכה, הוא רק סיפור מסגרת (לא מבוסס או טוב במיוחד?) אני אומרת: סיפור מסגרת ותו לא.
לכן האמנים שכחו עצמם (או שלא.. על אחד וערכיו) קשה לי להאמין שמישהו הגיב למאמר הנ”ל בגלל חשבונות לא סגורים, אם היו פה תגובות שטחיות ולא מנומקות שיותר מזכירים טוקבקיסטים של אתרי חדשות הייתי אומרת בסדר. ההתלהמות שאתה כותב עליה, היא תגובה אמיתית וחזקה לשאלה מהי אמנות, מהי תפקידה, מה מקומה היום,אם מספק אותך להאמין שהכותבים פה הם מחסלי חשבונות אז בסדר, אך לדעתי פיספסת. או שאולי אתה אחד מהמציגים שמתבאס שקילקלו לו את המומנט המגניב שגלריסט שילם לך על יום עבודה בסטודיו. אולי.
לא יודעת.

רון האמת שבהארץ כתבה פעם סמדר שפי (לפחות פעם אחת, בוודאות) על תערוכה שלא ראתה. היא התבססה על הקטלוג והתיחסה לעבודה שבסוף בכלל לא התקיימה.
במחזותינו הכול אפשרי 🙂

שוב תודה לכל המגיבים. אני שמח על הדיון שנוצר פה, ובניגוד לרושם של כמה מגיבים אני לא חושב שהוא אלים ומתלהם. חריף אולי, לעיתים זועם, אבל זה דווקא דבר טוב בעיני.

הטענה המרכזית שנטענת נגד הביקורת היא שאינה עוסקת בעבודות שמוצגות בתערוכה ולמעשה נכתבה עוד לפני פתיחתה. זאת למרות שהביקורת כלל אינה מתיימרת לעסוק בעבודות אלא בעיקרון הכללי של התערוכה, כפי שהוצג ע”י אנשי הגלריה, וביחס בין העיקרון למקומם ומצבם של האמנים והגלריסטים בשדה ומחוץ לו. אלו שתמהים כיצד אני מבסס ביקורת על הודעה לעיתונות, כתבת רכילות וחליפותיו של הגלריסט, מתעלמים מן העובדה שההודעה, הרכילות והחליפות הן סימפטום לנושא שהביקורת מבקשת לעסוק בו (שאולי אינו הנושא שהם היו רוצים שהיא תעסוק בו, אבל זו הבחירה שלי ואם זה כל-כך חסר להם הם מוזמנים לכתוב ביקורת שונה). יחד עם זאת, גם אם איני מסכים איתם, ברור לי מדוע האמנים ומגיבים אחרים מתנגדים לסוג ביקורת שכזה, שאינו נותן שום סיכוי לעבודות עצמן.

מה שפחות ברור לי הוא באיזו זכות ועל סמך איזה מידע אני מואשם (באופן אנונימי כמובן), בסגירת חשבונות אישיים. עם חלק מהמשתתפים אין לי כל היכרות אישית כך שלא יכול להיות לי חשבון אישי עימם, ואילו עם אחרים אני דווקא מיודד ורוצה להאמין שגם הם וגם יתר הקוראים יודעים שכל ביקורת שאכתוב עליהם, אוהדת או מסוייגת, חריפה או מתלהבת, תהיה תמיד עניינית ומנומקת.

יונתן אמיר מביע עמדה עקרונית ועקבית לגבי אמנות מול “מהלכים מבריקים” שמסתברים לא פעם כתרגילים של יחצנות ושיווק. כפי שהוא שואל בצורה עיקבית, האין אלו “מהלכים” של שיווק ויחסי ציבור המשתמשים באמנים ובאמנות כעלה תאנה. אם הבנתי נכון יונתן מנסה לפקוח עיניים ולברר שאלות לא נעימות. כך היה עם ירידים מסויימים בעבר, עם הבינאלה לאמנים צעירים, וגם במקרה הזה, השאלה היא האם לא המחפצן הופך למחופצן. שאלה נוספת ומעניינת היא על תפקידו ומחוייבותו של האמן והאם אין קווים אדומים כשמדובר בכסף ובפרסום.
זוהי הבעת עמדה עקרונית בשאלה של אמנות מול מהלכים מבריקים ואסטרטגיות. צמצום תפקידו של המבקר לסיקור תערוכות הוא מגוחך, הרחבתו לבחינת תפקידה של האמנות והאמנים הוא מבורך.
חבל שהדיון על מצבו של האמן ועל התגמולים וההונים שהוא מקבל, כמו גם על חובותיו ומחויבויותיו לא מתרומם בגלל ההשוואה הלא מוצלחת לזמנים, מקומות ומצבים אחרים, ובגלל השורה התחתונה הכל כך קפיטליסטית.

[…] (אחרונה?) לפולמוס היזע שעורר סערה קטנה באתר ובמקומות אחרים: הטענה המרכזית […]

[…] להתאים לטירת ארבעת הצריחים במורדור של יואב גלאנט), תערוכה שאצר אוהד מטלון, שחישב כמה כסף הרוויח לשעת עבודה וגייס […]