ביקורת

  • מיישר קו עם העליונות הגברית

    מיישר קו עם העליונות הגברית

    דנה שלו מציעה להתייחס ליצירתו האחרונה של רועי אסף, “בויס”, כמשלימה לטרילוגיה את יצירותיו “הגבעה” ו”גירלז”. ככזאת, “‘בויס’ נופלת למלכודת המבט הגברי במשמעותו הפמיניסטית הקלאסית. גם כאשר הגברים ב’בויס’ מפלרטטים, אין בכך כדי לערער את מעמדם כנושאי המשמעות הבלעדיים”. ביקורת

  • אפשרות של אלימות

    אפשרות של אלימות

    ״כמו שומרי חוק טובים אנו מתפתים לפרץ האלימות שאפשר לעצמו פיני. אנחנו שומעים את קולו, ורואים את דמותו – והאמנים, הם מכירים אותו! זה דוחה, ומצמרר, אך אבוי – גם מרגש, ואבוי עוד יותר – מעורר הזדהות״. שני ורנר על תערוכתם של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה הקיבוץ.

  • סלפי של אור

    סלפי של אור

    “העבודות כאילו שייכות לעולם שבו אין משתמשים, אלא רק מכשירים דיגיטליים; מכשירים דיגיטליים ומצלמות שיתעדו אותם. אלו נותרות כלואות במעין רפלקסיביות מעוקרת, בתוך לופ משמים, במישור התיאורטי כמו גם בזה הטכני”. קרן גולדברג ביקרה בתערוכתו של מתן מיטווך בגלריה דביר.

  • הכבשים האחרונות שלו

    הכבשים האחרונות שלו

    יצירתו של מנשה קדישמן ראויה ליותר מהאוצרות החובבנית של תערוכת עבודותיו בנמל ת״א, המדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב”כלכלת קדישמן” ולא עושה חסד עם האמן.

  • כליה בטבור היש

    כליה בטבור היש

    “גבע יצר חוויה של יקום חוצ-פנימי ופנימ-חוצי, כשהוא הולך מן הידע האנושי, הארכי-או-לוגי (“האדון או ההיגיון”) אל מעבר לקצה שלו”. רות גולן בעקבות עבודתו של ציבי גבע בביאנלה בוונציה 2015, “ארכיאולוגיה של ההווה”.

  • פיספסו את ההר

    פיספסו את ההר

    דנה שלו השתתפה בשלושה אירועים בפסטיבל “מתחת להר”. סנטייגו סיירה ויעל ברתנא “הציעו עיסוק מרפרף, חסר אחריות ויהיר בסמלים של מלחמה וקדושה”, והמפגש-הרצאה של ד”ר עלי קלייבו הידרדר לפרפורמנס של געגוע והאדרה.

  • כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית

    כשהמציאות רדיקלית יותר מכל פעולה אמנותית

    “אפשרות אחרת, זו של הא-פוליטיות הפוליטית שפותחה בתנועה-ציבורית, היא לגשת למציאות הדיכוי והכיבוש מפרספקטיבה שמשהה לרגע את ההבניה הקיימת בכל אחד מאיתנו ומבקשת להתבונן באלמנטים שמרכיבים אותה”. גלעד רייך כותב על פסטיבל ״מתחת להר״ ועונה להדס קידר.

  • מתחת לאף

    מתחת לאף

    “בשם חופש הביטוי והפולחן ובשם הסקרנות והצורך ברכישת עוד ועוד ידע, הפסטיבל מעניק גושפנקה לגורמי המעקב והדיכוי, למדיניות ההפרדה של המרחב הציבורי והאתרים הקדושים ולנישול ולחדירה לפרטיות שנעשים בשם ‘הסדר הציבורי'”. הדס קידר על פסטיבל “מתחת להר”.

  • שלושה יצאו מ”מתחת להר”

    שלושה יצאו מ”מתחת להר”

    שלושה פעילים פוליטיים חזרו מסיור בפסטיבל “מתחת להר”. מירון רפופורט התרגש וסגר על הדרך חשבון קטן עם אלתרמן, יעל ברדה היתה מרותקת אבל אמביוולנטית, ועדה בילו תהתה עד כמה הפסטיבל הזה בכלל מוסרי.

  • מתחת להר הבית. בידינו

    מתחת להר הבית. בידינו

    האם פסטיבל ״מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה״, שנערך השנה סביב הר הבית, הצליח לגעת במתח בלי לפוצץ את חבית חומר הנפץ אך גם בלי ליפול לקלישאות ולהיות בסדר עם כולם? כותבים/ות שונים/ות מגיבים לאירועי הפסטיבל שנערך בחודש שעבר.

  • צליינות חלופית מתחת להר

    צליינות חלופית מתחת להר

    “מצד אחד, ההליכה המודעת במתווה מתוכנן שירטטה מסגרת מעצימה למה שקיים ממילא בירושלים, העיר והסינדרום. מצד אחר, המתווה הפרפורמטיבי מנטרל את מרחב הצבירה הטעון – ולא כי בכוחו לבטל את המציאות הפוליטית, אלא כי היחס בין תנועת ההליכה לפעולות מפעיל על המציאות הזאת כוח אסתטי מוגבר”. רשמים מ”מתחת להר”.

  • אסנת רבינוביץ, 2015-1946

    אסנת רבינוביץ, 2015-1946

    ״בכל גלגוליהם, גדולי ממדים ככל שהיו, שידרו המיצבים של אסנת רבינוביץ מודעות לשבריריות של מעשה האמנות, אפילו למופרכות שלו, וכל האובייקטים או הציורים שהרכיבו אותם נוצרו מתוך עשייה עמלנית, ידנית ובסיסית״. רותי דירקטור סופדת לאמנית שהלכה לעולמה.

  • פרחים בכף ידה

    פרחים בכף ידה

    “כהן מציירת את צמחי הארץ המאופיינים עימה כל-כך, ביניהם החצב, הרקפת, האורן והכלניות. זו אינה בחירה שרירותית, כי אם כזו הטומנת בחובה מערכת ערכים והיסטוריה מקומית; והמפות הישנות, אילו יישובים נמחקו או נעקרו כבר, עוד טרם הגיעה מחיקתה של כהן?”. שני ורנר על תערוכתה של אסתר כהן, “פרחים בכחול-שחור”.

  • זוגתו האמנותית של הנרי מור

    זוגתו האמנותית של הנרי מור

    “היא אבסטרקטית ממנו, והיתה ונשארה בצדק קצת פחות פופולרית וידועה ממנו, אבל בפרספקטיבה היסטורית, הדמיון בינה לבין הנרי מור רב, ושניהם עומדים בשורה הראשונה של הפסלים הבריטים של המאה ה-20, לצד הנס ארפ וקונסטנטין ברנקוזי”. רם אהרונוב ביקר בתערוכה הרטרוספקטיבית שעורך מוזיאון טייט בריטן לכבודה של הפסלת ברברה הפוורת׳.

  • המסע של ליאוניד בלקלב אל הישראליות

    המסע של ליאוניד בלקלב אל הישראליות

    “‘אם יש לך ילדים, אתה יודע שצריך גם להתפרנס’, אומר בלקלב לשעיה יריב, בעל הגלריה המייצגת אותו. הוא מצייר ללא הרף משפחות סביב לשולחן האוכל, עד שנראה כי אין דבר שלם ויפה יותר בעיניו מלראות את ילדיו אוכלים לשובעה”. על התערוכה “ליאוניד בלקלב: חוקר דיוקנאות אובססיבי”, המוצגת במוזיאון תל-אביב.

  • לחזור למקורות

    לחזור למקורות

    “אלה הם ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם”. על התערוכה “חגית לאלו: אמנית שמתחילה מהסוף”, המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב.

  • “אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם”

    “אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם”

    יצירתה של האמנית האמריקאית הלן אילון היא תזכורת לכך שנרטיבים מכוננים תרבות, וכשתרבות נסמכת על מקורות רצחניים, לא פלא שמדי פעם קם פונדמנטליסט אחד ועושה בהשראתם מעשה.

  • חזרה למופע

    חזרה למופע

    “האמפתיה של ‘חזרות על חלקים ממני’ אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן משום שהן ‘עושות מחול’ והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה שמגדירה את מושג האמפתיה”. עמרי הרצוג על “חזרות על חלקים ממני”, שיוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ’

  • עכירות האור של אן בן-אור

    עכירות האור של אן בן-אור

    “בן-אור מצויה בנקודת שוויון ביוגרפית: זה 25 שנה שהיא חיה בישראל, אותו מספר שנים שבו חיה בבלגיה. היא מעולם לא עברה גיור, ובחירתה בישראל אינה נופלת לקטגוריית ‘המובן מאליו’, אלא, כשם התערוכה, אל ההתרסה”. קציעה עלון על תערוכתה של אן בן-אור בגלריה רוטשילד אמנות.

  • דבר קטן עם משימה גדולה

    דבר קטן עם משימה גדולה

    מותג הוא הדבקה מוצלחת בין דבר לבין דימוי. הדברים בתערוכה של רעות פרסטר הם הדבקות לא מוצלחות בין דברים לדימויים. ההדבקה גלויה מדי, מאומצת, שרירותית. לכן היא משמשת כתמונת מראה של עולם המותגים, ואומרת משהו על הכלכלה הנסתרת שלו.