פריחת מוחות 23 – מירב עזר, ניו-יורק

גיל: 38
מגורים: וויליאמסבורג, ברוקלין – ניו-יורק
מצב משפחתי: נשואה לאמן עדי שניידרמן
גדלה והתחנכה ב: תל- אביב
השכלה: תואר ראשון במדרשה לאמנות בית ברל, 
תואר שני- State University of New York- Purchase
גלריה: אין עדיין

תחומי עיסוק/עניין:
וידאו-ארט, פרפורמנס, אדריכלות, מחול מודרני, תיאטרון-מחול, שירה, וקולנוע.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
אנדרה זיטל, דאג אטקין, מרי מטינגלי, אליקס פראלסטיין, אוליבר הרינג, גבריאל אורוסקו, אלורה וקאלזהדילה. כל אחד מהאמנים עוסק בשאלות שמעניינות גם אותי.

ספרי על האמנות שלך:
אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותי מאז שהגעתי לארה”ב היא מה זה בית, או מה הופך מקום לביתי. הרבה פרויקטים שלי מדגישים את השימוש בארכיטקטורה זמנית ובתנועה, וכן בחללים בעלי איכויות משתנות. רבים מהמיצבים שאני בונה מייצרים תחושות של עקירה, תזוזה (displacement) וחוסר נייחות, ובנויים לחללים ספציפיים כמו למשל מבוכים, אוהלי-נדנדה או מבנים נלבשים. כל פרויקט מוביל לשימוש בטכניקה ומדיום שונה, והחומרים- גם הם משתנים ונבנים בהתאם לצורך. אני אוהבת לעבור ממדיום אחד למשנהו, ואת החופש והגמישות שמתאפשרים לי מכך. אותו שימוש במגוון של מדיה וטכניקות מתרחש אצלי בעיקר מתוך הרצון למצוא ולגלות גישות נוספות לרעיון המרכזי אותו אני חוקרת ולא מתוך רצון ליצירת סידרה או ווריאציה.

למה ניו-יורק?
אחרי שסיימתי את הלימודים טיילתי בעולם וסיימתי בניו-יורק, כאן גם הכרתי את בעלי. ניו-יורק היא מרכז – מקום רחב של תרבות ויצירה. יש פה הכול ומהכול, כמעין מיקרוקוסמוס חי שנתן לי פרספקטיבה להסתכלות על התרבות הישראלית וללמוד את עצמי.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו-יורק?
אני מאוד מחוברת לצד הישראלי שבי ורבים מבין החברים שלי כאן הם ישראלים. הקהילה הישראלית לא גדולה, כך שבסופו של דבר כולם מחוברים ומכירים את רובם. אני גם מאוד פעילה בקרב הקהילה היהודית בניו יורק – אני מלמדת ועובדת עם מספר קהילות ובתי ספר יהודיים, ולאחרונה גם מלמדת בעברית בתוכנית חדשה בשם “קשת”, שמאחדת משפחות ישראליות בפארק-סלופ שבברוקלין. קל להסתדר עם ישראלים, לא צריך להסביר יותר מדי וההיכרות היא כמעט מיידית. אני מוצאת שהישראלים כאן אחרים מאלה שבארץ. הם שילוב של תרבות מוכרת ומולדת (ישראלים) עם אימוץ החוויה והמציאות הניו-יורקית- חיבור מעניין, אחר מזה המוכר בישראל, שמאחד ותומך.

את מתגעגעת לישראל?
כן! למקום שהכרתי ולתל אביב בעיקר. לאותו מקום קסום של חופש שמתקיים לפרקים בעיר הזאת. קשה לי עם המצב הפוליטי בארץ, ועם תחושת הלחץ שנלווית בעקבות המצב. בכל פעם שאני מגיעה לישראל אני מגלה ישראל אחרת. אני משתנה והארץ משתנה ומתפתחת. אני מוצאת את עצמי מגיעה לזיכרון שאינו קיים או ממשיכה לפרקים מקום שהייתי והכרתי מאוד טוב. מקום של זיכרון.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
השאלה הזו עולה כל הזמן. כרגע אני רואה את עצמי חיה ויוצרת בניו יורק, ויש לי עדיין הרבה מה לקחת ולתת לעיר הזאת. המצב האידיאלי יהיה לעבוד ולחיות בשני המקומות, כלומר לחלק את הזמן בין שתי המדינות במהלך השנה.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
בישראל לא ממש מכירים אותי. הצגתי ממש מעט – בביאנאלה בעין הוד ב-1997 ובכמה חללים אלטרנטיביים. את רוב החקירה והחיפוש האמנותי עשיתי כאן. האמנות שלי מאוד השתנתה וכך גם המדיה בה אני עוסקת. הגעתי כפסלת ועכשיו אני גם אמנית וידאו, ולאחרונה גם פרפורמנס וסאונד הפכו להיות חלק ממה שמעניין אותי. אין ספק שלימודי התואר השני מאוד הרחיבו את המעגל של אוצרים, אמנים ויוצרים שהכרתי ואפשרו לי להבין טוב יותר את התנהלות עולם האמנות הניו-יורקי.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
ב- 5min home, עבודת וידאו שעשיתי לאחרונה, בניתי מבנה מלבני שמבוסס על הממדים הגופניים שלי, חלל לאיש אחד. הקירות הלבנים מצדו האחד של המבנה, ומגלים גריד של לבנים אדומות מנגד בעת ההסרה. מתקיים יחס סימביוטי בין הארכיטקטורה של אותו מבנה לאמן-פרפורמר. בשעה ש”בית” נהרס, קורס או נפרם נרקם שריון/ חומת לבנים שמכסה כשמלה את הגוף האמן. וההפך, השלת השמלה מהגוף מאפשרת לבית להתקיים או להתממש. הבית-הלביש מתפקד כשכבה נוספת, עור, הגנה ואבטחה. בפרויקט הזה עניין אותי לבחון באמצעות השימוש בארכיטקטורה ניידת שאלות על נוודות, הגירה ותנועה.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
אני כותבת מספר הצעות למוזיאונים ולמוסדות ללא מטרת רווח בארה”ב,  ומפתחת עבודת מיצב שתכלול שלושה מסכי וידאו ורקדן. בנוסף אני ממשיכה לחזק את הקשרים שלי בעולם האמנות בניו-יורק ומקווה לחזק את הקשר עם עולם האמנות בארץ.