פריחת מוחות 22 – אפי וייס ואמיר בורנשטיין, בריסל

גיל: אפי 39, אמיר 41
מצב משפחתי: נשואים באושר
גדלו והתחנכו ב: אפי בת”א, אמיר בחיפה
השכלה: תואר ראשון באמנות בבצלאל, תואר שני באמנות בסנדברג אינסטיטיוט, אמסטרדם.
גלריה: אין

אפי ואמיר - דיוקן עצמי כזוג מהאיחוד האירופי. צילום: לודיבין סיבל

תחומי עיסוק/עניין:
הוידיאו הוא תחום העיסוק העיקרי שלנו, גם בפרויקטים אמנותיים וגם בתור פרנסה – מצלמים, עורכים, יוצרים אפקטים ואנימציה. אנחנו גם מלמדים ומעבירים סדנאות. תחומי עיסוק נוספים שלנו הם תולדות התמונות הנעות (moving images), שעשועים אופטיים (make believe), מבנים עלילתיים, אפקטים ויזואליים כנשאי משמעות, וכן אופני תצוגה בכלל ושל הגוף האנושי בפרט (פריק שואוז, מודלים, קיוריוסיטי קבינטס). תחומי עיסוק נוספים של אמיר הם בישול והוראת ערבית, ושל אפי כתיבה, כשהיא מעיזה. תחומי עניין יש הרבה, למשל היסטוריה של עם ישראל.

אמן/ית שאתם מעריכים במיוחד:
אין אחד או אחת שאנחנו מעריכים במיוחד, אז כמה אמנים לדוגמא בסדר אקראי: תומס הירשהורן, מישל גונדרי, ז’ורז’ מלייס, איה-ליסה אטילה, ווליד ראאד, רנזו מרטנס

ספרו בקצרה על האמנות שלכם.

לאמנות שלנו שני צירי תוכן עיקריים. האחד הוא ניסיון מתמשך להבין ולהגדיר מהו אמן, למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, למה ביחד, מה דוחף אותנו… אלו עבודות בהן אנחנו נוכחים לעתים קרובות בתפקיד עצמנו והן מכילות בדרך כלל אלמנט פרפורמטיבי. השני עסוק יותר בסיפור סיפורים (בצורת סרטים), בדרך כלל דמיוניים, שאנחנו בונים סביב עובדות היסטוריות (מקומות, אירועים) שמכילות איזה חוסר או פער המאפשר לנו להתערב, להציע גרסא משלנו, לחלץ מהן מימד מטפורי.

אפי ואמיר - פרט מעבודת הוידיאו "ויל נאר"

למה בריסל?
בגלל שיש לנו חיבה לאנדרדוגס. הבחירה בבריסל הייתה כמעט מקרית, התלבטנו בין כמה ערים שמתחילות באות ב’ ובחרנו בזאת שידענו עליה הכי פחות. הבחירה התגלתה כמוצלחת ואנחנו פה כבר חמש שנים. מה שטוב בבריסל זה שזאת עיר שקל להיות בה זר. אין לחץ ולו סמוי להמיר את זהות המקור ולהפוך ל”בריסלאי”. רעיון ה”כלאיים” הפך לזהות הרשמית של העיר ועל כך גאוותה. וכמובן, האוכל טוב, המיקום מצוין, כניסה לבריכה עולה כמו פחית קולה והסוריאליזם הוא ספורט לאומי.

איך אתם חווים את הישראליות ו/או היהדות שלכם בבריסל?
ביחס ליהדות מה שהתחוור לנו זה ההבדל המהותי בין יהדות ישראלית ליהדות-תפוצות. ובמובן הזה, אי-אפשר לומר שהפכנו ל”יהודי-תפוצות”, אולי זה גם בגלל שאנחנו לא לוקחים חלק בחיי הקהילה. ליהדות קשה לבוא לידי ביטוי בלי קהילה, ואנחנו לא משתייכים לאחת כזו, לא הישראלית ולא היהודית. לעומת זאת בישראליות שבנו אנחנו נתקלים  שוב ושוב – היא מורכבת ממחוות גוף, סגנון דיבור, הרגלים ותפיסות עולם שרק על רקע הסביבה האירופאית (בהכללה קצת גסה) מתגלים כאופייניים. החל במחשבות בלתי רצוניות על הפוטנציאל לפיגוע המוני כשאנחנו עומדים בתור לאיזו הופעה, עבור בהרגל לנעוץ מבט במקום לחייך, ועד ההתנגדות היצרית כמעט שמעוררים בנו רעיונות סוציאליסטים דוגמת דמי אבטלה וזכויות אזרח אחרות שתיאורטית אנחנו לגמרי תומכים בהם, אבל כל כך מחונכים אחרת…! לקח לנו, למשל, לא מעט זמן להחליף את הלגלוג על קדושת שעות העבודה (או ליתר דיוק – קדושת השעות שאינן שעות עבודה) בהערצה כנה. זה כמובן לא אומר שאנחנו מיישמים את העיקרון הזה בעצמנו, חלילה.

Effi & Amir used to go biking together for recreation (צילום: סנדר פלוח)

אתם מתגעגעים לישראל?
לפעמים. לדברים הרגילים – משפחה, חברים. לפעמים פשוט לקלות ההבנה של כל מה שקורה מסביב. זו לא רק השפה, אלה ערימות של הקשרים ומראי-מקום שאין לנו בסביבה הנוכחית שלנו ולעולם לא יהיו. זה המחיר בהא הידיעה של גלות, גם אם היא מרצון.

האם אתם חושבים לחזור בעתיד לישראל?
במשך שנים זו הייתה מחשבה ימיומית. לאחרונה קצת פחות.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
לא נראה לנו. המקרה שלנו לא מתאים להנחה הזאת.

באיזו מידה אתם מרגישים שהלימודים והחיים בבריסל תרמו להתפתחותכם המקצועית?
בעיקר להתפתחותנו האישית, ובתחום שלנו ההתפתחות האישית משליכה ישירות על זו המקצועית. אנחנו חושבים שכל אדם צריך לחיות תקופה מסוימת מחוץ למקום שבו הוא גדל ולא כל כך חשוב איפה. מרגע שחווים יותר ממציאות אחת אפשרית, יותר מתפיסת עולם אחת לגיטימית, מבינים מצד אחד שיש עוד ועוד אפשרויות, ומצד שני – שהמובן מאליו שממנו באת יכול להיות מוטל בספק. החיים בחו”ל (ולאו דווקא בבריסל, כי קודם חיינו בפריז, אמסטרדם וברן), השפיעו לא רק על הנושאים בהם האמנות שלנו עוסקת, אלא גם על המושגים שלנו של מה זה אמנות, מה זו הצלחה, מהו עולם האמנות (רמז: עולמות ולא עולם) ועוד. פה גם התוודענו אל סדנאות הוידיאו (ע”ע זכויות אזרח: הזכות לביטוי עצמי), שזה אחד הדברים המעניינים והמאתגרים יותר שאנחנו עושים.

ספרו בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
הסרט האחרון שלנו (הקרנת בכורה ב”VideoZone” האחרון),”אפיפניה בחופשה”, הוא מותחן המתרחש בחדר המלון בו שהה הרצל בזמן הקונגרס בבאזל (חדר המלון שעל מרפסתו צולמה התמונה המפורסמת). זוהי מעין חזרה אל הרחם הלאומי וכמו בהרבה עבודות אחרות שלנו, הנקודה שמעניינת אותנו היא ישראל כפנטזיה, טרום המימוש, והמתח שבין שם לכאן.

אפי ואמיר - פרט מעבודות הוידיאו "אפיפניה בחופשה"

מה תוכניותיכם לעתיד הקרוב?
זה עתה סיימנו צילומי הכנה לסרט מסע דוקומנטרי בשם “אותו נהר פעמיים”. נקודת המוצא וההשראה של הסרט הוא מסע שערך ההרפתקן הסקוטי ג’ון מק’גרגור ב-1869 לאורך הירדן. פרוייקט נוסף, “ג’סי מבשלת”, יופק במסגרת הפעילות של המרכז לאמנות דיגיטלית בשכונת ג’סי כהן בחולון. זהו פרוייקט דוקומנטרי מודולארי ורב-חושי שנקודת המוצא שלו היא מיפוי של תבשילי השכונה. הוא יתממש כדוקו-ווב (פורמט אונליין דוקומנטרי לא ליניארי), שמשלב וידיאו, סאונד, גרפיקה וטקסט, ויאפשר ניווט בין מטבחי השכונה על-פי מפתחות שונים. התוצאה הינה ארכיון ללא אספירציות אנציקלופדיות-מחקריות, אלא של שרשורי-סיפורים בעלי הקשרים לא צפויים הנתונים לבחירותיו של הצופה.